ברכת הקרבן הישראלי

 

ברכת הקרבן הישראלי

על המשחק המכור של הממשל

המאבק שמתחולל היום במדינת ישראל בין השלטון הריכוזי לאזרחי המדינה, כאשר הממשל עושה כמיטב יכולתו כדי להפקיע מידי נתיניו את משאביהם, איננו יחיד או חדש בעולמנו; מה שמתרחש בישראל הוא פרק אחד בהסטוריה ארוכה של מאבק בין בני אדם יוצרים לאויביהם, המתחולל עדיין בעולם כולו. למלחמה זו על זכויות הקנין של יצרני הערכים בעולם יש גם פן רוחני, המתבטא במסורת ערכית שהותירו הוגי דעות גדולים, כמו רעיונות חשובים, שבעולם המודרני עתיר התחכום והחדשנות ניתנים להשגה בקלות. רבות מיצירות הרוח הללו כוללות שיעורים יקרי ערך, שראוי ללומדם.

האדם היוצר – בניגוד לאדם הבוזז – הוא גיבור האנושות, שכן הוא האחראי לכל הטוב, התועלת והקידמה שקיימים בעולם, שהם אשר הביאו את המין האנושי להישגיו הגדולים ביותר. זוהי תמצית תפיסת האדם בפילוסופיה של הפילוסופית והסופרת האמריקנית אין ראנד, שבה הציגה את האדם היוצר כדמות שבה תלויה התפתחות כל החברה האנושית. בהקשר זה עסקה ראנד רבות בדרכים שבהן מדכאת המדינה העריצה את הכוחות היצרניים הקיימים בה ובולמת בכך את תנועת ההתפתחות של החברה כולה. אחד משיאי הישגיה הפילוסופיים והספרותיים הוא יצירתה "מרד הנפילים", ספר העוסק בביקורת קשה של הפוליטיקה הנהוגה בזמננו, אותו כיוונה ישירות נגד השיטה המדינית-כלכלית הנהוגה בארה"ב.

בספר זה, שבו ירדה לפרטי מעשי הנכלים שאותם יוזם המשטר העריץ האופייני ל"מדינת הרווחה" נגד היצרנים, שהם נציגיה הטבעיים של הכלכלה החופשית, שילבה ראנד זיהויים חשובים שעשתה לגבי דרכי הפעולה שבהן משתמשת ממשלתה של מדינה כזו במלחמתה נגד היצרנים; באחד מפרקי "מרד הנפילים" מגיע לשיא העימות בין הממשל המושחת לאדם היוצר, כאשר השלטון משקיע מאמץ מיוחד כדי לנצח את אחד מגדולי היצרנים במדינה, האנק רירדן. רירדן הוא תעשיין מתכת גדול, המסרב לתביעת הממשל למסור לידי המדינה שליטה בהמצאה גאונית שלו, ואשר מועמד לדין בשל כך כאשר נגדו מתייצבת חזית הכוללת פקידי ממשל, פוליטיקאים ותקשורת עויינת. בשל סירובו של רירדן להיכנע לדרישות המדינה, הוא נתבע על ידה למשפט, תוך שהוא מוצג לציבור כאילו פעולותיו למען מפעל החיים שלו ורווחיו נעשים בדרך שמנצלת את החברה - מה שהופך אותו, כמובן, ל"אויב הציבור".

במצב שנוצר, כאשר כל האמצעים החוקיים, המשפטיים והפסיכולוגיים מופעלים על ידי המדינה נגד רירדן, נוחתת עליו לפתע הארה של תובנה מיוחדת, באשר למצב בו הוא נמצא; לפתע הוא מבין כי כדי להשלים את תהליך העלאתו לקרבן על המזבח הציבורי נזקק השלטון לשיתוף הפעולה שלו, כי אין בידי השלטון אפשרות להמשיך ולנהל את מהלכו של המשפט המכור בלעדיו. במצב זה, בו מבין התעשיין כי כדי שניתן יהיה להציג אותו לפני הציבור כאויבו, שומה עליו לשתף פעולה עם הצגתו זו ובכך, למעשה, להעניק לה את ברכתו. לפיכך, הוא מבין, מהווה עצם השתתפותו במשפט המתוכנן נגדו מעין הסכמה ואישור מצידו לעוול שנעשה לו. כתוצאה מהבנתו זו הוא מסרב להיות שותף למזימה המכוונת נגדו – ומצהיר על אי מוכנותו לתת לה את "ברכת הקרבן".

זיהויה של אין ראנד את העקרון של "ברכת הקרבן" הוא בעל חשיבות גדולה ביותר, שכן הדבר מתייחס לכל מצב שבו מעוניין אדם כלשהו לדכא אדם אחר. בכל מצב שבו רוצה אדם אחד לפגוע באחר, מחוץ למקרה של חיסולו המוחלט (שאותו יכול אויבו של אדם לבצע ללא צורך בסיועו של הקרבן), חייב הוא לקבל את ציותו של הקרבן – ולו רק כדי לסייע למדכא להסוות את הפשע שהוא מבצע ולהציגו כלפי חוץ ככזה שמוצדק על ידי הקרבן. כזו בדיוק היא מערכת היחסים שקיימת בין המדינה הפושעת נגד זכויות אזרחיה – וזו בדיוק היא הסיבה לכך שהשלטון עושה מאמצים גדולים כדי להציג את פגיעתו בקנינם של האזרחים כמוסכמת, רצויה ומקובלת עליהם. כמו כן חושש הממשל ביותר מבמצבים שבהם עלול להיווצר בציבור הרושם שמעשיו לא מוסריים ולכן להסיר את תמיכתו.

תגלית "ברכת הקרבן" של רירדן, שמהווה תנאי לכך שהשלטון יוכל להציג אותו כמי שפוגע בציבור, נוגעת לטקטיקה שבאמצעותה פועלות ממשלות רבות נגד נתיניהן, אשר נהוגה גם על ידי השלטון בישראל; כדי להתאים עצמו לרחשי הציבור תוך פגיעה ביצרניה של ישראל שומה על הממשל הריכוזי-סוציאליסטי שלה להציג יצרנים אלה כאילו הם אלה שמאיימים על החברה ואילו הוא, הממשל, מגן עליה מפני ה"קפיטליסטים רודפי הבצע". לצורך זה נדרשת ההוצאה לפועל של מזימת השלטון לסיוע מצידו של היצרן – שהיא ברכת הקרבן.

לסיועו של היצרן נזקק השודד השלטוני גם כדי שהוא עצמו לא ייתפס בידי הציבור כחמסן אלים, וכדי להציג את עצמו כהגון וצודק, פועל איש הממשל הישראלי באמצעות מסגרות המייצגות בעיני הציבור תרבות נאורה, שכל ישר וצדק; הוא מקים ועדות, מארגן דיונים, מחוקק חוקי-עזר ואף מגייס לעזרתו אנשי רוח, אמנים ואמצעי תקשורת המשרתים את ענינו.

למעשה, זה מה שמתרחש כעת בישראל, בפרשת תמלוגי הגז, כאשר המדינה מתמודדת נגד המתנגדים לשאיפתה להגדיל את החלק המגיע לה מרווחי האזרחים שהשקיעו בתחום זה את משאביהם. בשל משמעותה הבלתי מוסרית של חקיקה חדשה המשנה, למעשה, הסכם שהיה קיים בין מחפשי הגז לבין המדינה, מצאה המדינה לנכון להסוות את העוול על ידי פעולות המסתירות אותו מעיני הציבור. פעולות אלה, אף שהן מוצגות כלפי הציבור כאילו אין הן ממשלתיות, נעשות באופן שמשמעותו סימונם של עיגולים מסביב לחץ שכבר נורה. כלומר: אחרי שהמדינה הגדירה מראש את מושא תאוותה, היא מכשירה שרץ זה באמצעות הליכים המייצרים אשליה של תרבותיות מתחשבת, הפועלת כמסווה של מניעיה. הליכים אלה כוללים פניה לאנשי כלכלה "מטעם", הקמת ועדה מייעצת של אנשי מקצוע "מביני דבר", כמו ועדת ששינסקי – וכינוסי דיון והבעת דעה שאליהם מוזמנים גם נציגי המשקיעים בגז.

מבין הליכים אלה מהווה, למעשה, הזמנת נציגי המשקיעים הפרטיים בתגליות הגז לצורך הבעת דעתם בפני וועדת ששינסקי, מלכודת מתוחכמת מצדו של הממשל, כדי להוציא מצידם את "ברכת הקרבן", שהרי הם מיועדים להיות הקרבנות הגדולים ביותר של המיסוי המוצע. מכיוון שברור שאין לדעתם שום משקל אמיתי או השפעה בקבלת ההחלטות על ידי הממשל, ברור כי להזמנתם להביע את עמדתם יש רק תפקיד של הצגה חיצונית לצרכים של "יחסי ציבור". למעשה, אין שום עדות לכך שיש בממשל מי שסבור כי יש לעובדה שזכות הקנין שלהם מאויימת על ידי המדינה תוקף משמעותי.

בהתאמה מלאה לבימויו של המשפט ב"מרד הנפילים" עורכת גם מדינת ישראל מצג שווא שבו, בעזרת גורמים התומכים ב"זכותה" למשאביהם של המשקיעים, היא מציגה אותם ככאלה המאיימים על רכושו של הציבור. תפקידם של השותפים לתגלית הגז במחזה המבויים על ידי המדינה מסתכם בסוג הברכה שהם מתבקשים לתת לפוגעים בזכויותיהם, מבלי שיבינו כי הם משרתים את אלה ששודדים אותם. במקרה של מדינת ישראל בהווה ניתנת ברכת הקרבן של המשקיעים הנגזלים למקריביהם על ידי עצם הופעתם לפני וועדת ששינסקי והסכמתם גם אם החלקית בלבד להתנהגות המדינה כלפיהם. הם אינם מבינים עד כמה מהווה הסכמתו זו של האדם היוצר עם אויביו עדות להיות מגמתו של הממשל לגיטימית מבחינתו.

מבחינה זו היו המשקיעים בישראל צריכים ללמוד כבר מזמן כי אסור להם לקחת חלק בארוחה החגיגית שבה מהווים הם ונכסיהם את המנות הראשונה, העיקרית והקינוח. כי כל יוזמה מצידו של השלטון, אשר מוצגת כאילו היא מתחשבת בהם ובדעתם לאמיתו של דבר איננה כזו – וכי כל מה שנעשה על ידי המדינה בנושא תגליות הגז מכוון מתחילתו אך ורק למטרת הוצאתם של נכסיהם מידיהם. בהקשר כזה על בני האדם הישרים לדעת כי גם הסכמה כל שהיא מצידם למעשה הונאתם פועל נגדם.

כדאי מאד שכל אזרחי ישראל – והמשקיעים הנוכחיים בכלל זה – ילמדו באיזו מידה מפעילה המדינה את אמצעי התקשורת, המשפט והחקיקה שבידה כדי להונות את הציבור כולו במטרה להציג לפניו את המיסוי הדרקוני כאילו היה תקין, מתורבת ואפילו אות ל"נדיבות" מצידו של הממשל. במונחים של משחק, הרי אם המדינה מרשה לעצמה לשנות את חוקי המשחק תוך כדי התנהלותו שומה על המשקיע לזהות תרמית זו ולהחליט כי אין הוא מוכן יותר להשתתף במשחק המכור.

נתונים נוספים