כלים שלובים של אי מוסריות

 

כלים שלובים של אי מוסריות

על זיהומה הערכי של כלכלה "טהורה"

למי שמכיר את מקומו של השיקול המוסרי בכלכלה מהווה המצב של העולם בימינו, שבו מתקיים שיתוף פעולה בין אומות חופשיות לעריצויות, ברור כי דבר זה מצביע הן על שחיתות ורקבון ערכי והן על סכנה גדולה ליציבותו של האדם החופשי ולהתפתחותה העתידה של האנושות. מצב זה הוא תוצאה של התפתחות אחד המיתוסים הנפוצים של תרבות ימינו, בעיקר בקרב אנשים הרואים את עצמם כריאליים וכפרגמטיים (מציאותיים ומעשיים); אנשים אלה סוגדים לרעיון שקיימת בעולם כלכלה "טהורה" שאיננה נוגעת במוסר, שבה "לכסף אין ריח" כי אין הבדל בין הדרכים שבהן נוצר. המחזיקים באמונה טפלה זו מתייחסים אל הערכים הנסחרים בעולם כאל מהויות שאינן נזקקות לצורך קיומן, השגתן והפקת רווחים מהן לשום ערכים. לפיכך, מה שמאפיין את האנשים האלה, העומדים מאחורי רבים מן ההסכמים שקיימים היום בין מדינות, הוא התייחסות א-מוסרית לכלכלה.

התייחסות זו איננה לוקחת בחשבון את ההקשר המוסרי עד כמה שיכול להרשות לעצמו אדם כלשהו לעשות זאת; למשל, היא מתייחסת להון המגיע ממדינה מסויימת בלי לראות איך הוא קשור לשיטה הפוליטית-כלכלית הנהוגה במדינה זו. אדם "ריאלי" מסוג זה כלל איננו שת את ליבו לשאלה מהו מקור הכסף שמגיע אליו, והוא מעריך באופן דומה דולר שנבע מיצירה אנושית חיובית או מניצול רצחני של בני אדם. איש עסקים מסוג זה איננו רואה הבדל אם המדינה שעימה הוא מנהל מו"מ מייצגת עם חופשי או שאיננה אלא דיקטטורה.

בהשאלה גסה ממלחמת העולם האחרונה ניתן לאפיין אדם כזה במוכנותו לסחור באבריהם של קרבנות השמדה ולראות את מחנה הריכוז שבו מתנהלת פגיעה זו כחברה מסחרית לגיטימית לכל דבר. ואם נשמע דבר זה מחריד, מפלצתי ולא-ריאלי – כל מה שעל הקורא לעשות כדי לתפוס עד כמה קרובים אנו למצב זה היום, הוא להיזכר בהשתלות האיברים המוצעות בימינו על ידי סין.

מצער ומעציב הדבר גם לדעת כי במדינת ישראל התפתח דור של מאמינים אדוקים בקיומה של כלכלה "טהורה" מסוג זה. אף כי השמאל הישראלי נוהג להוקיע דרך קבע את ה"קפיטליסטים" בפשע תאוות הממון, אשר איננה מתחשבת במוסריות השגתו, חתומים מקימי המדינה על עסקים רבים שבהם היה רצונם של מקימיה ברווח כספי גדול עד כדי שהעלים כל שיקול אחר. החל מיום הקמתה של האומה הסוציאליסטית של המזרח התיכון, הוזרמו משאבי אזרחיה למבצעים כמו סיוע לדיקטטורות נחשלות באפריקה או מכירת אמצעי לחימה מתקדמים לעריצויות העולם הרחב. למותר לציין, בהקשר זה, כי אזרחי ישראל, בתוקף היותם משלמי מסים, הפכו נגד רצונם וידיעתם לשותפיה של אי מוסריות זו.

אזרחי ישראל – וגורמים רבים בעולם וביניהם בני הקהילות היהודיות – הוטעו לחשוב שמדינת ישראל מקיימת עם מדינות מפגרות בעולם קשרים של הפצת ידע וקידמה שבהם מעניקה ישראל לעולם השלישי חסדים בתחום המדע, הטכנולוגיה והחקלאות. בתרמית הקלאסית של הסוציאליזם העולמי, המצהיר על עצמו כמסייע לחלשים ולמוכי הגורל, אך למעשה מחזק משטרים עריצים, הצליח הממשל במדינת ישראל להשתלב במיומנות רבה תוך הסתרת הדבר מרוב אזרחי המדינה. עם חלוף השנים הפכה ישראל למרכז העצבים של קשר חובק עולם שמהווה מנגנון של אי מוסריות גלובאלית, כאשר מערכת כלים שלובים של הזרמת משאבים מעבירה את מאמציהם של אומות יצרניות וחופשיות ביחס לידי מדינות ומשטרים לא מוסריים.

למדינת ישראל חלק גדול בהצמחת המדיניות הגלובלית של ימינו, ורבים הם אנשי העסקים הישראליים אשר אחראים להנחת התשתית הלא מוסרית של הכלכלה העולמית דרך שפע הפעולות שבהן שילבו בין מבצעים כלכליים לפעילות פוליטית. באמצעות מה שהוצג כלפי הציבור כמהלכים שמטרתם הפוליטית חיובית, נתבצעו – פעמים רבות בלי ידיעת הציבור – עיסקאות שבהן הרוויחו מעטים על חשבונם של רבים ואנשי עסקים מקומיים פגעו תוך כדי כך באינטרסים לאומיים.

דוגמה מובהקת לסוג זה של פעילות ניתן לראות בקריירה העסקית של יוסף מימן, איש עסקים ישראלי אשר פעל בתחומי רבים של השקעה במדינות רבות. מנקודת מבט כלכלית "טהורה", כלומר כזו שרואה רק את ההיבט המסויים של הכלכלה, מבלי לתת את הדעת על ההקשר המלא, המוסרי-ערכי שלה, יכולה קריירה זו להיתפס כמצליחה ביותר. אך מבט על יגלה כי יש בה בעייתיות המציגה את מר מימן כתוצר האופייני לכל העוסקים בעולם של היום (ובישראל בכלל זה) בכלכלה.

הבה נערוך סקירה חלקית של האירועים והמבצעים שבהם לקח מימן חלק: הוא עלה לישראל מפרו בצעירותו ואחרי ששימש בתפקידים פוליטיים ושירת גם במוסד בשנות ה70, שיתף פעולה עם איש העסקים אייזנברג, אשר שילב אותו בעסקים שעשה בסין, כאשר העניק משירותיו גם לקיבוצים. במסגרת פעולותיו במזרח-אירופה ואסיה השתתף גם בפרוייקט הנחת קו צינור הגז בין רוסיה למדינות כמו טורקמניסטאן וגרוזיה, כשהוא מסתייע בשמעון פרס כדי ליצור קשרים עם משקיעים מארה"ב. הוא היה מעורב במבצע הנחת צינור הגז מאלכסנדריה במצרים לישראל, כשזה מהווה קטע מפרוייקט הנחת צינור גז ממצרים לתורכיה. חלק מהמידע הכרוך בשותפות ישראלית-מצרית זו נשמר מפני הציבור בסוד שהוצדק בנימוק "טעמים מסחריים" כמו, למשל, המחיר שתשלם חברת החשמל הישראלית עבור הגז הטבעי, אם כי גורמים בישראל מניחים כי מחיר זה זול בהרבה מהמחיר שאותו ביקשו ספקים ישראליים עבור אותו סוג של גז.

בדרכו להשגת הזכיון לאספקת הגז הצליח מימן לגבור על הצעותיהן של חברות חוץ גדולות תוך שיתוף פעולה עם חוסיין סאלם, איש עסקים מצרי, המקורב לשלטון במצרים ולנשיאה, חוסני מובארק, וזכה גם בתמיכתו של שמעון פרס. נמסר גם כי במסגרת גיבוש פרטי העיסקה נסעו בכירי חברת החשמל למצרים, שם קיבלו הבטחות שלא יהיו שיבושים באספקת הגז גם אם תהיה מתיחות פוליטית בין המדינות. בהמשך היה מימן מעורב בשותפות ישראלית-מצרית בהקמת בית זיקוק גדול באלכסנדריה החל משנת 1977. בפרוייקט זה, שגם לו סייע שמעון פרס, השקיעה ישראל 72 מליון דולר, שהיא אחת מההשקעות הישראליות הגדולות ביותר שנעשו במדינה ערבית, בנוסף למאמצים שנעשו על ידי מימן ושותפיו לקבלת הלוואת ענק של 300 מליון דולר מהבנק האירופאי.

כשהתקבלה בישראל החלטה לעבור לשימוש בגז טבעי הקימו מימן ואנשיו את חברת EMG כדי להניח את צינור הגז ממצרים לתורכיה עם יציאות לתחנות הכוח של חברת החשמל בישראל. להערכת מומחים צפוי למצרים מצינור זה רווח גדול יותר משיש לה מתעלת סואץ. במקביל לפעילותו במזרח התיכון הפעיל מימן קשרים שיצר בדרום אמריקה והקים בה פרוייקטים בתחומי החקלאות והתקשורת.

בישראל, בה נמצא מרכז עסקיו של מימן, משולבים בהנהלת חברותיו אישים ששימשו בעבר בממסד הבטחוני הישראלי או בתפקידים פוליטיים, כמו רפי פלד, שהיה מנכ"ל חברת החשמל, שבתאי שביט, שהיה ראש המוסד ומנכ"ל קופ"ח "מכבי".

יוסי מימן מייצג יותר מאשר את חייו הפרטיים. הוא מהווה סמל לערכים מוסריים מסויימים, אשר אינם מודעים באופן מלא למחזיקים בם. הגישה הא-מוסרית של דור זה אופיינית לגישה החומרנית בביטויה העכשווי, הקיימת ברשותם של הסוציאליסטים החדשים, שהם הדור שיישם את הרעיונות של האבות המייסדים של מדינת ישראל, שכל מעייניהם היו נתונים להגדלת שליטתם והגברת כוחם, גם אם אלה באו לידי ביטוי בקיפוח בני אדם אחרים, על יסוד ההנחה ש"זו דרך העולם", כשהכוונה לגישה חומרנית-כוחנית, המשתמשת בסמכויות שנוצרו על ידי החלטות שרירותיות, מבלי להתחשב במקורם של משאבים שאותם הם מנצלים לצרכיהם.

דור ה"ריאל-פרגמטיסטים" הזה מורכב מאנשים שמאמינים כי למוסר אין תפקיד בעולמנו – וזו גם הסיבה שלרוב אין הם מעריכים את ערכי הדת, אלא אם כן מדובר בבעלי הון שומרי מצוות ש"עשו זאת" בתחום העסקי. מבחינה פוליטית, מנצלים אנשי עסקים כמו מימן את הפוליטיקה, הבטחון ואת הערך הלאומי למטרותיהם, תוך בחינת המצב הפוליטי הלאומי והבינלאומי באספקלריית הכלכלה המעשית, כאשר את המלחמה בין ישראל לשכנותיה או את זו הקיימת בין העולם השלישי לעולם החופשי אין הם מסוגלים להעריך מבחינה מוסרית אלא רק דרך מסמכים כלכליים ורישומים ממוניים.

גם מבלי להיכנס לחקירה עמוקה על השתייכותם המפלגתית של כל האישים הללו, ברור שמבחינה פילוסופית שייכים הם ל"יחידת העלית" של החברה הישראלית – אך לא מבחינה מוסרית, אלא מבחינת ההשקפה הפרגמטיסטית שהם מייצגים. השילוב האופייני לכל התלכיד האנושי הזה הוא של מגמה אנושית, הרואה את עצמה כמנהיגה של סדר עולם חדש במונחים של ההסטוריה הישראלית. ככזו אין מגמה זו מבחינה בין רעים וטובים אלא בין מחנות המגדירים את עצמם כ"שלנו" או לא. לאלה שהם "משלנו" פתוחים כל הגבולות בעולם והם חיים על משמניו החומריים, כשהם נהנים מהרע שבכל הארצות.

בשל העובדה שהם מצליחים לבצע את כל העולה על דעתם תוך חציית גבולות של ארצות ומגבלות פוליטיות, תוך ניצול קשרים עם אישים פוליטיים ותוך תשלום מס שפתיים למשלמי המסים המקומיים, רואים עצמם חלק מהמאמינים בכלכלה ה"טהורה" ככאלה שמועילים להתפתחות האנושות – והפוליטיקאים שמשתפים עימם פעולה עושים זאת פעמים רבות על אותו יסוד רעיוני כושל: ההנחה שכל עסקים שהם, בלי קשר לאופי העושים אותם, מבטאים שלום, הרמוניה וקידמה.

עושרה הגדל של סין הוא דוגמה אחת מני רבות למה שבעיני רבים מבטא התפתחות לגיטימית, אך הערכה זו אופיינית למי שמתעלם מהדיכוי העצום של חלק גדול מהאנושות שמתבצע על ידי שליטיה של אומת-כלא זו. בדומה לכך סוברים אנשי העסקים הללו שאת העובדה שמצרים "עושה עסקים" עם ישראל ניתן להעריך מחוץ להקשר המוסרי-פוליטי, המציג אומה שאזרחיה מתקשים בהשגת לחם. במונחים ישראליים, סוג זה של התייחסות לכלכלה כמוהו כאמונה הטפלה בקיומו של תהליך שלום בזמן שכל העובדות מצביעות על מלחמה מתמשכת. אין זה מקרי, כמובן, שיש קשר של שיתופיות מעשית בין גישתם של המאמינים העוורים בתהליכים פוליטיים שאינם נתמכים בעובדות לבין אמונתם הטפלה של אנשי העסקים החדשים באפשרות קיומה של כלכלה צומחת באמצעות דיכוי אנושי; לשתי גישות אלה לפוליטיקה ולכלכלה – על אף שהן מציגות תקווה - אין עתיד אמיתי בעולמנו.

נתונים נוספים