מקרה מבחן

 

מקרה מבחן

על מוסריותה של חברה

לפעמים קורה שענין אחד שמגיע למודעות הציבור ומושך את תשומת לבה של החברה כולה, מחזיק בחובו נושאים עקרוניים רבים, שחשיבותם למצבה הכללי של החברה גדולה ביותר. דבר כזה בדיוק מתרחש היום בנושא שלרוב הוא נתפס ככלכלי באופיו: הגז הטבעי. לדרך שבה מתייחסים לנושא זה מדינת ישראל ואזרחיה, ובמיוחד לגישתה הערכית של החברה הישראלית לנושא, אשר תשתתף בעיצוב המדיניות לגביו, תהיינה השלכות כבדות משקל על מהותה המוסרית של ישראל העתידית.

בימים אלה הולך ומתחמם בישראל הויכוח מסביב לנושא התמלוגים והמסים הקשורים בתגליות הגז הגדולות שנחשפו בלב ים למול חופי ישראל על ידי יזמים לאחר חיפושים שנמשכו שנים ארוכות. העובדה שעדיין לא שקע אבק הקרב המתנהל בין גורמים שונים המעורבים בענין, החל מהמשקיעים בחיפושים, המשך בבעלי עמדה ודעה וכלה בפקידי הממשלה וחברי הכנסת, אומרת שהפעם מדובר במקרה מבחן, שבו תתברר הדרך לטפל בממצאים אלה; בהקשר מבחני זה לא מדובר רק במבחנה של המדינה כמסגרת שלטונית וחוקית אלא גם במבחן המידה שבה יקבעו אזרחיה את מדיניותה של ממשלתם ואת אופיים של חוקיה, החל מהגדרתם המופשטת ועד לדרכי אכיפתם.

בפרשת הגז כלולים כל הנושאים העיקריים הנוגעים למצבה המוסרי של החברה הישראלית, מכיוון שדרך נושא זה קשורים זה לזה ההיבטים השונים של מה שמהווה את המושג העיקרי של המוסריות האנושית: זכויות האדם. למעשה, כל הסוגיות הכרוכות בנושא הזכויות הן בעלות השלכות מוסריות הרות משמעות, שכן יישומן במציאות המעשית-פוליטית מציגה את תמונת מצבה של אומה בפועל. מעשית, מצבה הקיומי של חברה נתונה תלוי בדרך שבה מתייחסת חברה זו לזכויות האדם של בני האדם החיים בה. במובן הרחב ביותר האפשרי קובעת המדיניות הקיימת בחברה לגבי זכויות האדם אם חברה זו מתאימה לבני אדם או, במלים אחרות, אם חברה זו אנושית.

בהקשר זה, חובה להבחין בין זכויות אדם אמיתיות לבין שקריות. אלה האחרונות, הכלולות במסמכים מפורסמים כמו זה של האו"ם, אינם אלא חלק מהגדרה כללית ונרחבת של זכויות אדם לכאורה, כפי שהיא מפורטת על ידי גורמים שעוינים את האדם, שהם אויבים של רוח האדם ומסוכנים גם לזכויותיו. גורמים אלה מוצאים לנכון להגדיר כזכויות האדם זכויות רבות שאין לאדם זכות אמיתית עליהן, ויישומן פוגע בזכויות האדם היסודיות האמיתיות. סוג כזה של פגיעה אופייני למחנה השמאל הרעיוני, אשר מצהיר על קיומן של זכויות שקריות רבות, כמו זכויות לחינוך, רפואה, מזון וכיו"ב בד בבד עם פעולות הנעשות על ידי אלה המחזיקים ברעיונותיו נגד זכויות האדם האמיתיות היסודיות של בני אדם, כמו חייהם, חירותם וקנינם.

היחס לזכויות לחיים, לחירות ולקנין, שהם זכויות האדם היסודיות, הוא הקובע אם המדינה מתאימה לחייו של אדם, כלומר האם הוא יכול לממש בה את מאוויי רוחו ולהשיג, באמצעות מימוש יכולותיו, את אושרו. מבחינה זו מדובר בזכויות השייכות לאזרח היחיד ולא לחברה או לעם.

ההבנה שזכויות האדם – ובכללן זכות הקנין – שייכות ליחיד מערערת את היסוד של כל טענה קולקטיבית (קבוצתית) לזכויות אדם כלשהן ושומטת את הקרקע מתחת לנסיון הנפוץ של המגמה הקולקטיביסטית שמגמתה לפגוע בזכויות האדם של היחיד בתירוץ שהדבר נעשה למען הכלל. לפיכך יש חשיבות בהבנה שזכויות הקנין הן, קודם כל, זכויות הקנין הפרטי. על יסוד זה יש לדחות כל נסיון לפגוע ביחיד בטענה שעניניו עומדים בניגוד לענינו של הכלל, או לפגוע בחירות היחיד בתהליך של "שחרור הכלל" – או לקנות את חייה ושמירת קיומה של הקהילה באמצעות הקרבת חיי היחיד(*).

למעשה, החטא הקבוע שנעשה בידי אלה המחזיקים בגישת הזכויות הקולקטיביסטית היא הצגת עניניו של היחיד כאילו הם נוגדים את ענינו של הכלל, כאילו יש מלחמה בין היחידאיות (האינדבידואליזם) לבין הקבוצתיות (הקולקטיביזם). האמת היא שבחברה בריאה אין ניגוד כזה בשל העובדה הפשוטה שהיחיד הוא חלק מן הקבוצה ובדיוק בשל כך פעולתו החיובית והרווחית של היחיד לא רק שאיננה מנוגדת לעניניו של הכלל, אלא שהיא מועילה לו ומביאה גם לו רווחים. טעותו המסורתית של השמאלן בהבנת המקרה הנוכחי מביאה למצב שבו, יחד עם גורמים ממשלתיים המשמיצים את המשקיעים, נציגי האידיאולוגיה הסוציאליסטית מן השמאל מציגים את המשקיעים כמהמרים הפועלים בניגוד לענין החברתי,  בה בשעה שמדובר  ביזמים המקדמים את מצבה ואת מעמדה של החברה כולה.

היום, בשם הטיעון הקולקטיביסטי של זכויות הכלל, נשמע ברמה קולה של הדעה הגורסת שלכל העם בישראל יש זכויות בעלות על משאבי הטבע שנמצאים בארץ ישראל. בהקשר הנוכחי כוונת הטוענים לזכויות כאלה היא לערער על זכות הקנין הפרטי על משאבי טבע. משאבים אלה, אשר עצם הידיעה על קיומם היא תוצאה של עבודת הגילוי של מי שפעל כדי למצוא ולהפיק אותם באמצעות מאמציו הפרטיים, שייכים לו על פי אותו צדק והגיון המעניקים בית למי שבנה אותו, בגד למי שתפר אותו, יצירה אמנותית למי שיצר אותה ולמעשה כל תוצר מלאכותי למי שבמלאכתו הביאו לידי קיום.

בהקשר זה, הטענה לגבי היות קיומם של משאבים טבעיים בחזקת העם, יכולה להיטען לגבי כל מוצר אנושי, באשר כל חומר שבו משתמשים בני אדם מופק מהטבע, אך אין איש חושב שיש לו זכות קנין על בית משום שחומרי הבניה שלו הוצאו במקורם מאדמת ארץ ישראל, על ירקות משום שגדלו באדמת הארץ או על ספר, מחשב או מטוס בשל הטענה שמקורם של החומרים שמהם נבנו בטבע... טיעון מסוג זה חושף את יסוד הגישה המטריאליסטית/חומרנית, אשר מוציאה מתמונת היצירה האנושית את רוח האדם, שהיא היסוד המפעיל את החומר, ורואה את בני האדם ואת הארץ כמהויות חומריות. למותר לציין כי טבעי שדעה זו מושמעת על ידי אנשי השמאל, המחזיקים במטריאליזם המרכסיסטי(**). גישה רעיונית זו היא גם אבן היסוד הקיימת ביסוד המשטר והשלטון הסוציאליסטיים, אשר קשורים פילוסופית ופסיכולוגית לגישה המתנגדת לקנין הפרטי. לכן נוקטת מדינת ישראל, כמדינה סוציאליסטית בהגדרתה – ולכן מטריאליסטית – בגישה המבוססת על תפיסת היצירה הרוחנית האנושית כמעשה שאין בו יוזמה או מקוריות האופייניים לאדם היחיד, המבטא במהותו את עקרון הקנין הפרטי, אלא רואה את תהליכי היצירה כחומרניים-טכניים ביסודם. דבר זה מכשיר מבחינה פסיכולוגית את השמאל לראות את הרכוש הפרטי כקנין המדינה.

(*) זהו המפתח להבנת הטעות של אנשי מסורת בנושא זה; הם סוברים כי כשהשמאלני מציג את עצמו בהקשר זה כנציג העם, השומר על זכויותיו, הוא מקבל את עמדת המסורת, הרואה את ארץ ישראל כשייכת לעם ישראל בתוקף ההבטחה של האל לאברהם אבינו. אך טעותם מבוססת, כמובן, על אי הבנתם את העובדה ששמאלנים אלה הם אנטי-לאומיים.

בהעדפת  המדינה על פני האזרח היחיד נחשף הקשר בין הסוציאליזם-מטריאליזם לפשיזם, ולאור גישה זו ניתן להבין מדוע, מבחינת אנשי השמאל, לגיטימית  נטייתה של המדינה המבוססת, למעשה, דרך מערכת החוק שלה, על הגישה הרואה את רכושו של האזרח כקנין המדינה, מה שמתגלה בכל ההתנגדויות המושמעות בישראל נגד זכות הקנין של האזרחים הפרטיים, שהן צורות של הצהרה על זכות המדינה לגזול מאזרחיה את מה שיצרו, להשתלט יותר ויותר על קנינם הפרטי של אזרחיה בשם טובת הכלל, ואין הם רואים שום בעיה עקרונית בפעולת ההלאמה שמבצע השלטון בישראל.

גם המשקיעים בישראל – בניגוד לדרך שבה מנסים להציג אותם נציגי הלאומנות השמאלנית – אינם מערערים על זכות המדינה לחלק מהרווחים בממצאים. למעשה, רובם ככולם של האזרחים, שהם משלמי מסים, סוברים כי למדינה יש זכות להטיל עליהם להשתתף בהוצאותיה, אף כי למעשה כל הממון שבידי הממשל אינו אלא כזה שמקורו בכספי האזרחים. אך למעשה גם סוגיה זו, על אף שרוב אזרחי המדינה מסכימים לגביה, כלל איננה מבטאת הבנה ברורה הקיימת בין האזרחים. שכן, אף אם מייצגת המדינה את העם ואף אם בהקשר של רווחי הגז העם זכאי (לפחות בהסכמת המשקיעים) לחלק ברווחים, ולו רק מכיוון שקימת במדינת ישראל מאז הקמתה הסכמה כללית לתשלום מסים על כל צורה של פעולה מסחרית ותנועה כלכלית הקיימים במדינה, יש שאלות רבות שצריכות להישאל לגבי מידת הזכאות של הציבור בנכסיהם של האזרחים ולגבי אמות המידה הראויות לקביעת מידה זו.

שכן, אם אין יסוד הגיוני יציב, המנומק באופן צודק ומשכנע, והידוע בצורה ברורה לאזרחים, לגבי המידה שבה תיקח המדינה נתח ממשאביו של האזרח, ניתן להבין מהדבר שאמת המידה של המדינה לקביעה זו היא שרירותית לגמרי או, במלים אחרות, שהמס הנתבע על ידי המדינה מבוסס על כוח הזרוע בלבד. בהקשר זה חשוב להבין כי אף אם היתה המדינה מתאימה את גובה המסים שהיא דורשת לזה שקיים במדינות אחרות בתחום זה, הרי כל עוד אין הדבר מוסבר, לא היה הדבר מהווה נימוק לטובת הענין, אלא רק "השוואת כלים" של ישראל עם אי מוסריות מקבילה הקיימת גם במדינות אחרות. מאידך, בהתחשב בכך שבישראל – שלא כמו במדינות המערב – לא קיימת שום השתתפות ממשלתית בהשקעה הראשונית של חיפוש הגז, גם נימוק התלוי בהשתתפות מסוג זה לא יכול להיות מוזכר בהקשר הישראלי ולפיכך כל הנותר ביד הממשל כדי לבסס את תביעתו אינו אלא הסכמה שרירותית של מערכות החוק או ועדות (דוגמת ששינסקי) הממליצות על גובה מיסי המדינה שמשמעותן, במונחים של סכסוך רחוב, כוח הזרוע. מבחינה הגיונית, אין כוח הזרוע יכול להוות נימוק אמיתי בדיון על גובה המס, אלא הצהרה מפורשת על כך שהמדינה איננה פועלת בהתאם לצדק אלא בהתאם ליכולת האלימות שמאפשרים למערכת השלטונית מנגוני האכיפה שלה.

למותר לציין כי אם אין המדינה מתבססת במפורש על צדק, יש לדבר השלכות חמורות על כל בסיס האימון שעליו מבוססת המדינה. כל מי שיש לו הבנה יסודית בפוליטיקה – אפילו אם מדובר במי שמצדיק את העריצות הסוציאליסטית על יסוד פרגמטי – מבין כי חוסר צדק המזוהה על ידי הציבור מהווה איום על יציבות החברה כולה. במיוחד כשמדובר בישראל, שבה המודעות לצורך בצדק קיימת אצל האזרחים היהודיים בתוקף היותם מודעים לחשיבות שיש לצדק במרחב התחושה הכללית של האזרח לגבי חייו. האזרחים אינם יכולים להרשות לעצמם סוג כזה של פצצת זמן שתאיים על איכות חייהם. אחרי הכל, על אף הכוח הרב שיש לשלטון על אזרחי המדינה, הוא מנוע מלפגוע בצורך האנושי שלהם בצדק, שהוא – כאמור - צורך חיוני כדי לבסס עליו את אמון האזרח בממשלתו.

הערך המוסרי-חינוכי השלילי שמתלווה לפעולות המיסוי של הממשל בעיני הציבור מודגש ביתר שאת, על ידי הדרך שבה בוחר הממשל להפיק חלק גדול יותר מרווחי הגז: חקיקה רטרואקטיבית. בהקשר זה מתבטאת סוגיית הגז בשאלת כיבוד הממשל את ההסכמים שנחתמו על ידו. מבחינה זו אין הממשל יכול להרשות לעצמו לחרוג אל מחוץ לתחום ההגיוני והיסודי שקיים בתודעתו של כל אזרח בעל שכל ישר. אזרח זה, המעריך שדבר בסיסי הוא חובת הממשלה לקיים את הסכמיה עם אזרחיה, שהרי זהו יסודו של כל חוזה חברתי הקיים בין מדינה לנתיניה, יראה בהפרתו הבוטה של הסכם כזה על ידי הממשל הוכחה לכך שאין המדינה ראויה לכבוד.

למעשה, על אף שהממשל בישראל מניח – לפחות בחלקו – כי האזרח יאכל את כל מה שמגישים לו, האזרח הישראלי אינו מוכן לאכול זבל, כי הוא בעל תחושה חזקה של כבוד עצמי ואוריינטציה מוסרית. ככזה, אין הוא מוכן להסכים לאורך זמן עם קיומה של מדינה שפועלת בצורה לא מוסרית, הפוגעת בזכויותיהם של אזרחיה. הרי אין צורך להיות בעל הבנה בזכות הקנין כדי לזהות מעשה גזל. בנוסף לכך, ברור כי ממשל אשר מדכא באופן בוטה את הסרים למרותו מבצע השקעה רעה; במקרה הנוכחי, יש שאלה גדולה לגבי החישוב ארוך-הטווח שנעשה על ידי שר האוצר, כשהחליט זה לפגוע ברכוש המשקיעים. הרי אם תתרחש פגיעה בהשקעה הרבה שנערכה בחיפושים, ברור שחלקים גדולים במשק, הקשורים למבצע זה, ייפגעו אף הם ואז ייווצר נזק רוחבי גדול לתחומים נוספים, שיגיע בין היתר לתחום השקעות החוץ שייפגע ובכך ייפגע האשראי שיש למדינת ישראל בעולם.

במדינת ישראל מושקע הציבור הרחב בבורסת ניירות הערך לא רק באמצעות כספיו הפרטיים אלא גם דרך קרנות הפנסיה וקופות הגמל, שמבסססות את פעילותן על חוקי הממשל הנוגעים לבנקאות. הבנקאות הישראלית, על אף שבחלקים גדולים מפעילותה היא מקושרת לגורמים פרטיים, פועלת על פי הנחיות, אישורים, היתרים ומיסוי של המדינה. מבחינה זו מפעילה המדינה בכל החלטותיה הנוגעות לכלכלה מערכת של כלים שלובים שבהם היא שולטת בכל מה שזז ומעבירה משאבים מכיס זה לכיס האחר, כאשר כוחו היוצר של האזרח עובר שרשרות ארוכות של תשלומים לפני שהוא מתממש בצורת בית, מכונית או נכס גדול יותר – וגם אז אין האזרח מסיים את תשלומיו למדינה. דרך ארוכה של מיסוי הוצאות מחכה לאזרח גם אחרי שהגשים את חלומו ויישם אותו במציאות. כי הרי אחרי הצלחה ברכישת בעלות על קנין מסוים תוך תשלום המסים שנתבעים לגביו יש עוד פעולות רבות של החזקה ושימוש שלגביהן קיים מיסוי נוסף, כך שקשר ייסורי המיסוי של האזרח עם המדינה אינו מסתיים.

כל זה מסתכם בעוול עצום שמבצע הממשל בישראל נגד האזרחים כמעט בכל היבט אפשרי של חייהם. במקרה של תגליות הגז בולט הדבר בשל ההיכנסות לתמונה של גורם חדש ומיוחד של תגלית שלא היתה ידועה לפני כן לאיש. בכל טיעוניהם המגוונים של התומכים בדרישות המדינה מתבטא פרק נוסף של האגדה שגורסת שהקנין בישראל איננו שייך באמת למי שיצר אותו אלא לכלל החברה. למותר לציין בהקשר של הטענה שאזרחי ישראל ירוויחו מהגדלת נתח המדינה בקנינם של משקיעים כי אף אזרח ישראלי לא זכה מעולם לקבל הסבר, נימוק או פירוט שהיו צמודים לסכום כסף מסוים אשר קיבל מן המדינה, אשר ישכנע אותו כי סכום זה הגיע לידיו בשל הפקעתה של המדינה את נכסיו של משלם מסים כלשהו (ואולי למותר לציין, בהקשר זה, כי שום אדם בעל כבוד עצמי לא יהיה מוכן לקבל לידיו את מה שנלקח בכפיה מאדם אחר). אך לעומת זאת, יכול כל אזרח להבחין בעין בלתי מזויינת במגע ידו של היצרן (שבמקרה המסויים של הגז הוא זה אשר יזם, השקיע וגילה אותו) המעורבת בכל מה שאי פעם נהנה ממנו, ובאותה פשטות יוכל להבין מהו המבחן המוסרי שבו נמצאת היום ישראל.

נתונים נוספים