סכנת השתיקה

סכנת השתיקה

אנחנו וגמלאות הזקנה

משלם המסים של מדינת ישראל הוא אדם עייף. בין אם מדובר באזרח פשוט, המשלם מסים ישירים ו/או עקיפים, בין אם מדובר בבעל הון גדול, המשלם כסף רב עבור הזכות לשמור לעצמו חלק מרווחיו (בין אם מדובר בממון שהוא משלם לאנשי המס או לאלה שעוזרים לו להקטין את פגיעתם) ובין אם מדובר באלה שלפי המיתוס הנפוץ בציבור מצליחים שלא לשלם כלל – כל אלה חייבים להשקיע משאבים גדולים בהתעמתות עם רשויות המסים, שאינן רק ממשלתיות. כי מה שמשותף לכל אלה – שאותו יודע משלם המסים הישראלי – הוא שאין גבול למידה שבה יכול מנגנון המסים לפגוע בו.

סרט שנעשה לאחרונה בארה"ב, אשר עסק בשאלת חוקיותו של מס ההכנסה, הניח שאם אין היסוד המשפטי של מס ההכנסה מעוגן דיו בחוקה די בכך כדי לערער את הלגיטימציה של מס זה. אך במדינת ישראל, שלא כמו בארה"ב, לא תהיה תגלית מסוג זה בעלת משמעות מעשית כלשהי, שכן בארה"ב אין רכוש האזרח פרוץ לכל רוח ממשלתית. בישראל, לעומת זאת, יכול השלטון לחוקק כאוות נפשו כל חוק שבאמצעותו יוכל להגדיל את חלקו במשאבי האזרח. מכיוון שלרוב יוכל להשיג לגביו רוב בכנסת לא זקוק פקיד המס ממילא להצדקה רשמית או חוקית כלשהי כדי לנעוץ את שיניו בבשר האוכלוסיה. זו, הוא יודע, מגלה הסכמה להתעללותו בה, באמצעות שתיקתה המעידה עליה.

שכן שתיקתו הארוכה של הציבור בישראל היא אחד מנכסיו הראשיים של השלטון. ברוח הרעיון של הסכמה שבשתיקה יש בה, בשתיקה זו, משום אישור לכל העוולות שמבצע הממשל הישראלי מאז קום המדינה. היעדרה, מאז הקמת המדינה, של חוקה המגינה על זכויות האדם של האזרחים ובמיוחד, בהקשר זה, על זכות הקניין שלהם, מאפשר לו, לממשל, להוציא מידי אזרחי המדינה את משאביהם כמעט ללא הליך חוקי מחייב. במקרים נדירים, שבהם מפגין גורם כלשהו התנגדות להתעללותו בו של הממשל, מוצא גורם זה לרוב את עצמו במצב שבו, בניגוד לשכל הישר ולצדק הטבעי, חלה עליו חובת ההוכחה. דבר זה נובע ישירות מההנחה הלא מפורשת של הציבור שלמדינה יש זכות על משאביו.

מאז הקמתה נמצאת ישראל בתהליך התדרדרות מוסרית חמורה מבחינת היחסים שבין השלטון והעם – ודבר זה מחמיר בעידן האחרון. לאחרונה הופכים אזרחי ישראל לשפני מעבדה בשורת נסיונות שמבצעת עליהם הממשלה. הדבר, המתרחש בתחומים רבים שבהם נשלטים חיי האזרח על ידי המדינה נעשה, כנראה, במטרה לבדוק באיזו מידה יכולה המדינה לנצל אותו למטרותיה בניגוד לעניניו. התהליך ה"מדעי" המפוקפק הזה מתבצע באמצעות הפרחת בלוני ניסוי בצורת החלטות, חקיקה ורעיונות, המאתגרים את הציבור הן מבחינת יכולת הבנתו והן מבחינת כושר ההתנגדות שלו.

בהקשר של אי מוסריות בוטה זו, שבה מתייחסת המדינה אל נתיניה כאילו היו עדרי בהמות חסרי זכויות יסוד, הנתונות באופן מלא למרותה, התגובה האפשרית הגרועה ביותר מצידו של האזרח הפגוע היא חוסר תגובה – או שתיקה. מבחינת הממשל, לא רק ששתיקת האזרח איננה דוממת, אלא שיש לה קול רם וברור, שבאמצעותו מכריז האזרח על כניעתו ואין-אונותו אל מול הפשעים המבוצעים נגדו. זו בדיוק הסיבה לכך ששומה עלינו, האזרחים, להיות קשובים לכל נסיון של הממשל לפגוע בזכויותינו ולדאוג להגיב, לדבר ולזעוק בקול רם בכל פעם שנראה לנו שמתרחש נסיון כזה.

במיוחד במצבים שבהם מטפל השלטון בתחומים שנראה שאינם נוגעים לנו שומה עלינו לבדוק את המתרחש ביתר תשומת לב כי יש לחשוד בו, בשלטון, שהוא מסיח את דעתנו במכוון מפעולת גזל שעלולה להיות מכוונת נגדנו בהמשך. דוגמה מובהקת לסוג כזה של פעולת הסחה אפשרית התרחשה לאחרונה בהקשר של קצאבות הזקנה:

לאחרונה נודע כי בחוק ההסדרים המתוכנן, העומד בקרוב מאד לאישור בקריאה שנייה ושלישית, נכלל סעיף המקצץ ב1.5% את העדכון המתוכנן בקצבאות הזקנה של כלל גמלאי ישראל. הקיצוץ יחול הן בשנת 2011 ובשנה שאחריה, 2012. לאור זה, אף כי יתכן שסכום הקיצוץ הזה אינו משמעותי, הוא מייצג עקרון חשוב ומשמעותי, אשר השתיקה לגביו אסורה: שכן, קודם כל מהווה גם קיצוץ קטן פגיעה משמעותית ברבבות הגמלאים שאין להם הכנסות מלבד הקצבה, או הכנסות מועטות ביותר. אך מעבר לכך הרי שזעיר ככל שיהיה סכום הקיצוץ במקרה הנוכחי, הוא מהווה פתח שדרכו ייכנסו לאחר מכן קיצוצים הולכים וגדלים, כי באמצעות השתיקה וחוסר התגובה של האזרח על הפגיעה בו הוא מסכים, מאשר ומצדיק אותה.

המקרה המסויים של קצבאות הזקנה הוא מקרה מבחן, שכן בו נבדקת מודעותו ורגישותו של האזרח ביחס לעוד מספר נושאים עקרוניים; מעבר לכך שאנשי העוולה המושחתים שבשלטון משתמשים בעובדת שתיקתם של האזרחים כאילו היא הסכמה, זו גם משמשת בידם כדי ללכוד מגזרים שלמים שהשלטון יודע שאין הם נוטים להתלונן מטעמים שונים, שביניהם אי הבנת הסוגיה, חוסר יכולת לגיוס משאבים הנחוצים לצורך מחאה ועוד. בנוסף לכך, יש משום מזימה גסה בפגיעה זו בחלק מהציבור שמייצג גיל אשר רוב הציבור עדיין לא הגיע אליו ובכך מרחיק את תשומת לבו של הציבור מהסוגיה – שלא לדבר על כך שברור כי משרד האוצר, שהוא המנסח את חוק ההסדרים, מודע לכך שהמגזר המבוגר של החברה הישראלית, שהוא תרבותי ומנומס באופן יחסי, וככזה אינו מורגל לזעוק חמס, מכיר באי-יכולתו המקצועית להבין את ההשלכות של סעיפי החוק ולפיכך אינו רואה פעולת התרעמות נגד חקיקת המדינה שאיננה מובנת לו כמכובדת. בשל כך נופל גם הוא כפרי בשל למלכודת השתיקה.

מה שהגימלאי איננו מבין, הוא שכמו במקרה של הסגת גבול, הרגע שבו האזרח איננו מוחה על מעשה הגזלן, הוא גם הרגע שבו נקבע עקרונית שמותר לגזלן לחדור לתחומו. כך צומחים ומתנפחים להם סכומי ענק בתחומים שאף כי אינם מכניסים כסף באופן ישיר לקופת המדינה, הם מתאפשרים על ידי רשות הניתנת מטעמה והמקבלים ממנה אישור. מדובר בשדה עצום של תשלומים כמו עמלות בנקים, קנסות חנייה והוצאות טיולים, שהחלו בקטן והפכו למשקולות ענק על תקציבינו. כל אלה ורבים כמותם גדלו והתחזקו תמריצי השתיקה שקיבלו מאיתנו.

ומעל לכל ענין הקצבאות מתנוסס העוול הראשי שקיים בעצם העובדה שמדובר בהפרת הסכם בין הממשל לאזרח בצעד חד-צדדי מצידו של הממסד. כי הרי הקצבאות אינן צורה של חסד אלא מחוייבות של המדינה לביטוח האזרח, אשר מונה על ידו במשך כל ימי חייו; לפני שהגיע האזרח לגיל פנסיה הוא שילם במשך חייו סכומי כסף קבועים לבטוח הלאומי, אשר היו אמורים להקנות לו את זכות הבעלות על סכומי הכסף שיקבל לעת זקנה. לאור אמת זו, הנוהג המאפשר למדינה לקצץ בזכויותיהם של אזרחיה ככל שעולה על דעתו של פקיד זה או אחר באוצר, מבלי להגיב על כך בקול זעקה, במחאה ובהתנגדות, הוא צידה השני, המשלים, של הפשע שמבוצע על ידי הממשל.

בפתגם עתיק מסופר על כך שהכלבים נובחים אך השיירה שעוברת; במציאות הישראלית אין האזרחים מעיזים להרים את קולם לנוכח שיירת השודדים, אך אין סכנה גדולה יותר מן השתיקה.

נתונים נוספים