מלחמת לבנון: השקר, האמת והפוליטיקה

מלחמת לבנון: השקר, האמת והפוליטיקה

לקראת הבחירות, הציג השמאל שקר כפול בענין לבנון: א. ברק הטוב הוציא אותנו מלבנון. ב. שרון הרע הכניס אותנו ללבנון.

האמת, בניגוד מושלם (ופשטני-משהו) לכך, היא: א. ברק הרע הוציא אותנו מלבנון. ב. שרון הטוב הכניס אותנו ללבנון.

והאמת החשובה ביותר נמצאת בפירוט שלהלן: בזמן שבו היתה מלחמת לבנון, כיבושה והחזקתה של חלקת דרום לבנון מוצדקים, הכרחיים ונכפו על ישראל על ידי אויביה, הוציא ברק את ישראל מלבנון בצורה פחדנית, משפילה ובוגדנית - ביציאתו ובצורת היציאה גם יחד; הוא בגד בישראל, בצה"ל ובצד"ל גם יחד, הוא "מכר" את ההגנה על אזרחי ישראל ואזרחי דרום לבנון בעבור מטרה פוליטית מעורפלת, הוא ערב את ישראל בעיסקה אפלה שבה חברו אויבי ישראל לגרום לה לוותר על כל מה שהשיגה בלבנון, הוא הוציא את דיבת אלה שנלחמו מלחמה צודקת בלבנון במשך שנים רבות תוך השמצת המלחמה הקדושה הזו - והוא גרם לביזה, הרס, שבי, עינויים ורצח של חפים מפשע ושל לוחמים אמיצים שקשרו גורלם עם מדינת ישראל. בכל אלה הוא גם הרס אשראי אמון ישראלי בין בנות-הברית שלה, אשר שנבנה במשך שנים רבות והוציא את דיבתו של העם היהודי בהציגו כעם בוגדני, כפוי-טובה ורוצח בעולם כולו.

בנוסף לכל, ברק גם לא פתר את הבעיה היסודית עם האוייב: הוא יצר מצב המאפשר לאוייב שפל וערמומי להמשיך ולהילחם כנגד ישראל על פי כלליו הוא, לאחר שישראל עצמה כבלה את ידי חייליה ויצרה מצב שבו אין הם יכולים להילחם כהלכה במתקיפיה.

כאמור לעיל, עם כל טעויותיה של המלחמה בלבנון היתה מלחמה זו מוצדקת, מוסרית, במטרותיה ולכן בעצם קיומה. השמאל הישראלי, אשר יצא כנגדה זמן קצר לאחר התחלתה, בגד בישראל; השמאל יצר פיצול בעם כאשר, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, חצה את השורות ויצא, תוך כדי המאמץ שעשתה מערכת השלטון כנגד האוייב, כנגד החלטותיה ופעולותיה המדיניות והצבאיות של הממשלה גם יחד. הסיבה לכך, במונחי השמאל עצמו, היתה "פוליטית" - וזו גם הסיבה האמיתית למלחמת השמאל כנגד המלחמה בלבנון: מאז ועד היום יש לשמאל ענין להציג את המלחמה בלבנון כ"הרפתקה פרטית של הימין למטרות פוליטיות" - ואת התנגדותם לה כפעולה אנושית ו"לא פוליטית".

ומה, בעצם, ההבדל בין "פוליטי" ללא "פוליטי"? האמת היא שההפרדה בין "פוליטי" למה ש"אינו פוליטי" איננה אלא אחת מהתרמיות הערמומיות של מפצלי השמאל: מכיוון שניתן לפרש כל פעולה מנקודת מבט פוליטית, ניתן להגדיר כל פעולה כ"פוליטית", אם אתה רוצה, באמצעות הגדרה זו, להשמיץ מישהו. לפיכך, אחרי שנקבע כי ה"פוליטי" אינו מוסרי (?) כל פעולה שהשמאל חפץ ביקרה היא, להגדרתו, "א-פוליטית" ואילו פעולה שהוא חפץ להציג באור שלילי היא, לדבריו, "פוליטית".

עקרון זה אינו אלא גרסה מעודכנת לענין האינטרס האישי המנוגד לאינטרס של הכלל, או של הענין הכלכלי המנוגד לענין הרוחני או של הענין ה"מצומצם", ה"אישי" המנוגד לענין ה"רחב", "החברתי". הרי עבור השמאל, מאז קום המדינה, מלחמתם של ארגוני האצ"ל והלח"י כנגד השלטון הבריטי היתה "פוליטית" ואילו מלחמתו של ארגון ההגנה, לעומת זאת, איננה אלא מלחמה אידיאולוגית לשחרור העם והארץ...

במקרה העגום של לבנון, גרסת השמאל למלחמה לא מוצדקת, או "פוליטית", כלשונו, התייחסה לממשלת ישראל, המורכבת מאלה ששרדו את מלחמת המחתרות שלעיל – בגין וחבריו – ללמדך שהבוגדים אינם שוכחים ואינם סולחים לאיש שעמד לעומתם שני דורות לפני כן - ובמיוחד אם לא חטא: פתאום המלחמות כולן עד מלחמת לבנון הן "אין ברירה" (כולל מערכת סיני שהיתה, כזכור, מבצע משולב של ישראל, בריטניה וצרפת) ורק מלחמת לבנון היא "יש ברירה", דבר, שלפי מפתח הערכים השמאלני-נוצרי, הופך אותה לבלתי מוסרית באופן אוטומטי.

על רקע זה יובן המאמץ התדיר והבלתי-פוסק של השמאל, הנמשך כבר עשרות שנים, להוקיע לא רק את המפלגה היריבה או את הגנרל ה"פושע" שרון אלא את המלחמה בלבנון כעקרון, כמלחמה לא צודקת ולא מוסרית. מבעד למלחמת החרמה שבה נוקט השמאל כנגד כל היבט של מלחמת לבנון ניתן להבחין בחשש של מנהיגיו מכך שהציבור יגלה כי כל הוקעת מלחמת לבנון איננה אלא עלה תאנה המסתיר את בגידת השמאל בעם ישראל.

ומדוע בגד השמאל בעם? מכיוון שלא יכול היה לשאת את תבוסתו. לא, לא מדובר בתבוסה פוליטית, אלא בתבוסה עקרונית, תבוסה שמשמעה כשלון עקרוני של האידיאולוגיה והמדיניות השמאלנית כולה וחיסול כללי של השמאל כמהות פוליטית לגיטימית.

תבוסה וחיסול בקנה-מידה כזה, אם היה מתרחש, היה בעל השלכות מרחיקות לכת בקנה-מידה עולמי, כי הוא הוא היה מהווה הצהרה על אין אונותו היסודית של הסוציאליזם, מה שהיה פותח פה להתפרצות כלל-עולמית של זעקת משועבדי מפלצת הסוציאליזם, זו החיה הרעה האוחזת במשך כמעט מאה שלמה בגרונה של האנושות הסובלת.

אך אל יבין הקורא שלא כהלכה: מנהיגי השמאל הישראלי לא קראו בהיקף כזה את המצב העולמי. המדינאי השמאלני, כמו טרמיט עיוור העוסק בכירסום, אינו מודע כלל להרס הכללי הנגרם על ידי הנחיל שהוא מהווה חלק ממנו. השמאל הישראלי, עיוור אפילו יותר מכך, חפץ אך ורק בערעור והכשלת המפלגה השלטת, זו שלה, שעל דרך הניגוד, הוא קרא "ימין". הסיבה הראשית לכך היתה הצלחתו המהירה והסוחפת של מדיניות ממשלת בגין אשר הצליחה לפתוח, תוך זמן קצר ביותר ביחס, את המבוי הסתום של בעיות מדיניות מצטברות שהסוציאליזם הישראלי לא הצליח להביא לפתרונו במשך שנות דור. השלב הראשון והנודע של מהלכי ממשלת בגין היה, כמובן, השגת הסכם השלום עם מצרים - הישג שרק בו לבדו היה משום הצהרה על עליונותה ויעילותה הפוליטית של גישת ה"ימין" בתקשורת והשגת הסכם עם הערבים; דבר זה לבדו המחיש את העמדה הלוחמנית וחסרת הפשרות שבה נקט מחנה השמאל, בניגוד גמור לדרך שבה הציג עצמו לפני אוהדיו ומתנגדיו, כ"שוחר השלום" – ואת מידת הטירוף שבה הצליח לעוור אפילו את עיני עצמו בנושא זה.

אך הסכם השלום עם מצרים היווה רק פרק פתיחה לסדרת מהלכים שעשויה היתה לשנות את פני האיזור והעולם כולו לתמיד – והשמאל ידע זאת וחשש מכך; השמאל הישראלי, אשר מהווה את הסניף המקומי של השמאל העולמי, אשר אינו אלא גרסה מודרנית לנצרות, המייצגת מזה אלפיים שנה את ההתנגדות המטפיסית הגדולה והעמוקה ביותר ליהדות, נושאת הדגל של הטוב, האמת והצדק ביקום, אינו מודע למלוא הקשר הזה – אך קיומו של זה הוא עובדה מטפיסית, שככזו לא ניתן להתכחש לה. כפי שבעל חיים נלחם להציל את אחד מאבריו ותוך כדי כך מתפקד כשומר הגוף כולו, ביצע השמאל הישראלי, בהתנגדותו למלחמת לבנון, נסיון היחלצות פרטי ממצוקה פוליטית מקומית, אך נלחם, מבלי דעת, את מלחמת הרוע המטפיסי היקומי כולו.

ופגיעתה של מלחמה זו היתה ארוכה מכפי שניתן היה לשער כשהתחיל הדבר:

בעצם כתיבתי שורות אלה שומע אני ברדיו איך כתבת רשת ב' מכנה, כלאחר-יד, את הסגר שמטיל צה"ל על רמאללה "מלחמת יש-ברירה". דבר זה, המתרחש היום, 12 במרץ 2001, בעיצומה של מלחמה עמלקית נוראה המתחוללת כנגדנו ומפילה קרבנות בין שורותינו, הוא תוצר של מלחמה רעיונית-מושגית שבו נוצח עם ישראל על ידי הגיס החמישי השמאלני כבר אז, במערכת לבנון: המאבק המושגי, המאבק על כיבוש ו"סיפוח" מושג זה או אחר לצד פוליטי זה או אחר, היה קיים תמיד. במאבק זה הכשילה הנהגת תנועת החירות את עצמה בנסותה להתמודד עם השמאל בשדה המלחמה שבו היתה השליטה שלו; ה"שער העצמי" היה השם שנתנה ההנהגה למלחמה בלבנון.

קריאת ההתקפה היזומה של ישראל על אויביה בשם "מבצע שלום הגליל" מהווה, כשלעצמה, הודאה ברעיון הנוצרי הגורס שמלחמה יזומה – ואפילו היא מלחמת הגנה – איננה מוסרית. בענין זה משלמים אנו עד היום מחיר על מה שנתפש בזמנו כתחכום פוליטי, הווה אומר קריאת המלחמה בשם "שלום". נסיון מסורבל זה להצדיק, באמצעות שם, את המלחמה היזומה (שהיתה, למעשה, יזומה לא פחות ולא יותר ממלחמת ששת הימים...), מתקפתו העזה של השמאל כנגד ה"בטן הרכה" המוסרית (אשר, בשל מחדלים רעיוניים, לא צלח משום שעצם נסיון ההסוואה מהווה הודאה באשמה... הנסיון לתרץ התקפה על ידי פרגמטיזם, כלומר באמצעות סבל (סבלם של התושבים המותקפים והמאויימים) מיקדה את דעת הקהל בסבל האנושי במקום בצדק ועל ידי כך הסיחה את דעתם של אזרחי ישראל מהסיבה הראשית למלחמה. טבח סברה ושתילה, אשר היה מעשה נקמה שלא ניתן היה לדעת עליו מראש ו/או למנוע אותו, של ערבים נוצרים בערבים מוסלמים, "הוכיח" את כשלונה-כביכול של המלחמה, שכאילו היתה הגורם להתחוללותו. חוסר היכולת של מנהיגיה הרוחניים של המתקפה להסביר את הצדק שבה, בא לידי ביטוי גם במחדלם החמור של אותם מנהיגים להסביר את אי הצדק בכך שמאשימים בו את ישראל (בכלל ואת הליכוד בפרט). השיעור המחריד שעליו משלמים אלה שאף כי הם צודקים, אינם יודעים לנסח, להוכיח ולהביע את הצדק שבידם, נמשך עד היום: לפני זמן לא רב, עת השתתפתי בתכנון מפגש בענין נסיגת צה"ל בלבנון, הועלה הרעיון להזמין את אריאל שרון למסיבת חג המולד של פליטי צד"ל, על ידי ידיד מקורב שלו, חבר בעמותת הקצינים המסייעת ללבנונים שותפי ישראל. מקורב זה דחה את רעיון ההזמנה על הסף באמירה "אריאל שרון לא יגע או ישתתף בשום דבר שקשור בצורה כלשהי במלחמת לבנון..."

דברים אלה מדברים בעד עצמם: מאז מלחמת לבנון שלפני עשרים שנה, עדיין חש אדם כמו אריאל שרון – היום ראש ממשלת ישראל – שאין הוא יכול להתמודד מבחינה מוסרית עם המתקפות שהשמאל ממשיך להנחית עליו בגין פעולותיו דאז. ככה ייעשה (על ידי המציאות) לזה שמסכים עם שיטת המוסר של אויבו...

ביום רביעי התקיימה בבית הסופר התכנסות מיוחדת בחסות מכון "אריאל". בהתכנסות הוצג לראשונה, לפני עיתונאים ואנשי תקשורת, ספר חדש: "הספר השחור – דרום לבנון: הבריחה – הבגידה – הבזיון". בהשקת הספר נוכחו, בין היתר, אריה סתיו, מנהל מכון "אריאל", אהרון אמיר, עורך הספר, ח"כ איוב קרא, הפועל בענין צד"ל, אטיין סאקר, קצין צד"ל, ד"ר דן חת, יו"ר עמותת ידידות ישראל-לבנון ונציגי עמותת הקצינים העוסקת בענין צד"ל.

להלן תקציר הנאמר באירוע:

אריה סתיו: יש לנו את הזכות להציג לפניכם את הספר, המשמש כספר עדות ותביעה. העומד מאחורי דוכן הנאשמים היא ממשלת ישראל ואולי עם ישראל כולו. מרכז "אריאל" תומך בפרסומיו בהתנגדות לתהליך הקרוי בלשון סגי-נהור תהליך השלום. פרסמנו בנושא זה סדרת מאמרים ומחקרים. אין ספק שספר זה הוא גולת הכותרת שלהם.

אהרון אמיר: בעת הכנת ספר זה לא ידענו שהבחירות תהיינה כל כך קרובות. הכוונה בהכנתו לא היתה לשחק את המשחק המפלגתי ולא להיות גורם במהלכים הפוליטיים המתרחשים עתה. חלק מנימוקי האישיים בעריכת הספר מתחילים ב76 שבה הייתי בלבנון וצפיתי מקרוב במתרחש. הדברים בהתהוותם והשתלשלותם לאחרונה היוו עבורי זעזוע קשה. רשימה שהתפרסמה ב"הארץ" ב25 למאי מאת דן הימן תארה את הפגע הגדול שנפגענו. יש לציין שלתקשורת הישראלית יד באשמה: במשך 20-25 השנים שעברו היינו שומעים לעתים נדירות בלבד בעיתונות הישראלית את שמותיהם הפרטיים של חיילי צד"ל שנפלו במערכה. זהו פרט אופייני ביותר לגישת התקשורת.

כאן בחדר נמצאים כמה מהחתומים על העתירה המופיעה בספר. עתירה זו היא מסמך מופלא. בלי קשר למה שיהיה גורלה המשפטי – היא מעלה את חובותינו לאנשים אלה (אנשי צד"ל) ואת מה שמתחייב מהם: פיצוי, אזרחות והמשך שרות בצה"ל, שאפשר היה לתת להם לא ניתנו להם. לעומת זאת, אנו שומעים שמציעים להם קורסים בעברית שעולים 300 ₪ לחודש כשהם מקבלים 800 ₪ הקצבה חודשית לאיש. מ 7000 אנשים רצו להשאיר 1500 איש. בלבנון עבר עליהם שוד כשנלקחו מהם, תוך כדי מעצרם, הדולרים שניתנו להם כאן. שוד זה בוצע שם על ידי סוהריהם ועוד. אלה מבין פליטי צד"ל שהלכו לגרמניה נשברו כי הסתבר שהגרמנים איחדו יחדיו, במקומות מסויימים, את כל אנשי המזרח התיכון וביניהם פלשתינאים וסורים, דבר שיצר סכסוכים ואיומים.

וקרו גם דברים נוספים חוץ מסיפורי הטרגדיה האישית של אנשים אלה: יש מחיר פוליטי שכולנו שילמנו ועוד נשלם. ישראל עשתה עיסקה עם החיזבאלה, כפי שהציע יוסי ביילין לפני שנה ומעלה. הודות לכך נעשה החיזבאללה שם דבר בעולם כולו. ב"כנס ירושלים" של מדינות ערב, שבו השתתפו 40 נציגי ארצות ערב, הצהיר השיך נאסראללה, הדובר הראשי של החיזבאללה, כי "התברר שישראל איננה אלא קורי עכביש". קו ישר מוליך מהמפולת והסקילה שסקלו אותנו בשער פאטמה לארועי המלחמה של הימים האחרונים בשטחים. מה שקרה עם הבריחה מלבנון הוא בגידה בערכים הבסיסיים ומעילה באמונם של אלה שפעלו לטובת ישראל. יעבור הרבה מאוד זמן עד שתמצא ישראל אדם שיתן בה אמון באיזור.

ח"כ איוב קרא: אהבתי את אזרחי דרום לבנון וראיתי בהם אנשים שקרובים אלינו מבחינת מנטאליות. דברים מוזרים רבים התרחשו בקשר לנסיגה ושאלות פתוחות רבות נשארו בענין: זמן קצר לפני הנסיגה ניסיתי לברר מה יקרה וגם הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לא ידעו מה יהיה במקום. אני רוצה להוסיף גם זאת: למה, ביום הנסיגה, היו צריכות להיות שיירוזזת כה ארוכות מחוץ לגדר, כשהיה צפוי שניסוג? מדוע לא קיבלו בתי ההארחה ובתי המלון הודעות והתרעות לפני כן? מדוע לא קיבלו אנשי צד"ל שרצו לפוצץ את גשרי הליטאני אישור לכך מהמפקד הצה"לי? איך יתכן שמוצבי צה"ל נשארו כמו שהם עם ציוד, תחמושת ומחשבים? בבה"ד 1 (בית הספר לקצינים) למדנו שבעת נסיגה יש לפוצץ ולהשמיד כל מה שקשור אלינו. רק יום לאחר הנסיגה יצאו מסוקי צה"ל לפוצץ את מוצבי צה"ל שהושארו בלבנון. למה? איך יתכן, אם תוכננה נסיגה, שחיילי צה"ל מתחילים לרוץ לפחות 10 קילומטר ומשאירים אחריהם ציוד אישי - ואחר כך ניצלים במקרה? קציני צה"ל עזבו את קליעה ומארג'- עיון לאחר שאנשי חיזבאללה כבר שלטו באזור. מדוע לא בא הרמטכ"ל לחוות את דעתו ולהסביר מה שקרה לוועדת השרים לענייני בטחון? דבר זה לא קרה מאז ומעולם. הרמטכ"ל לא הוזמן לאחר הנסיגה לדווח לוועדה. מדוע צריך היה לשדל את אנשי צד"ל על פי מחירונים? ביקרתי אותם בגרמניה וזה היה ביזיון לראותם באזורים כמו הארלם הישנה כשהם שמורים על ידי אנשים עם נשק ולא יודעים מה יקרה למשפחות שלהם. מפריע לי הצורה שבה ישבו על מזוודות בשיירות ליד הגבול, בטורים ארוכים שהזכירו תקופות אפלות של העם היהודי. אני תוהה אם עם ישראל בכלל יודע מה שקרה. לי יש הרגשה שהיתה פה עסקה אמיתית – אולי דרך האו"ם – שברק לא ערב בה אף אחד. כמה פעמים העלתי שאלה ותביעה להקמת ועדת חקירה ובכל פעם שזה עלה רץ ברק בעצמו למליאה כדי להצביע באופן אישי נגד ועדת החקירה; זה מאוד הלחיץ אותו. אם אין מה להסתיר, למה שלא תקום ועדת חקירה? מה שקרה בסברה ושתילה, שמשתמשים בו יום ולילה מאז, לא היה בעל השלכות על עתידו של עם ישראל. לעומת זאת, למה שקרה בנסיגה מלבנון יש השלכה כזאת. מה שקרה בלבנון נלמד על ידי אלה המתקיפים אותנו ביהודה ושומרון. הם מתגרים בחיילי צה"ל ופוגעים בהם. למה נמנעה התקשורת בצורה אגרסיבית ביותר לדווח? בכל פעם שהיה לנו ארוע, היו מאות עתונאים ולמחרת לא היית רואה מילה בעתונות. לא הייתי מעלה בדעתי שיתכן להתעלם בצורה כזו מכל מה שקשור בנושא צד"ל? זה מחייב אותנו. זהו חוסנה של מדינת ישראל; מי שלא ישמור על אנשי צד"ל לא ישמור על בטחון ישראל וחוסנה יפגע.

אטיין סאקר: החלק המביש ביותר בהסטוריה של ישראל התרחש ב27 למאי 2000. הציבור בישראל צריך לדעת מה קרה. כשחברנו לישראל לפני 25 שנה זה היה במטרה לשמור על בתינו ולא לעזוב אותם. במטרה לשמור את תעודות הזהות של לבנון. הצטרפנו לישראל כי היא היתה ארץ חזקה, ארץ של ערכים. איננו פליטים. אנו לפחות אורחים. נלחמנו ביחד עם ישראל. לא היינו משתפי פעולה אלא בני ברית של ישראל. שפרו את מצב אנשינו המיואשים, השבורים. שנית, על הממשלה ליצור את המצב שבו נוכל לשוב ללבנון בכבוד ובבטחון. זוהי חובתה של ממשלת ישראל. כפי שהוציאה אותנו בצורה מבישה, חובתה להשיבנו ללבנון בגאווה ובכבוד. אנו רוצים לחזור ללבנון החופשית. אינני מעוניין לערב עצמי בפוליטיקה הפנימית של ישראל אך מכיוון שנלחמנו יחד ויש לנו אינטרסים משותפים, מה שאנו מקווים הוא שאחרי הבחירות יהיה לנו ראש ממשלה חזק, כי מה שאנו צריכים הוא ישראל חזקה. אפילו הערבים הרוצים בשלום אומרים לי כי עבדאללה חושש מאוד, כי הוא זקוק לישראל חזקה.

נתונים נוספים