חטא בגידת לבנון

 

חטא בגידת לבנון

במאי 2000 ברחה ישראל מלבנון ונטשה רבים מבני בריתה, אנשי צד"ל. במשך למעלה מ-20 שנה לחמו ישראלים וצד"לניקים שכם אל שכם נגד אוייב משותף, חיזבללה, וביום אחד, 27 מאי 2000, סיימה ישראל את הפרק המשותף הזה באחת, באקט של בגידה מוסרית, שבני בריתה לא היו מודעים לו.

בפעולה זו בגדה ממשלת ישראל לא רק בצד"ל, אלא בענין המשותף שלה עם העם בישראל; בצורת התנהלותה נגד בני הברית שלה היא פעלה, למעשה, נגד העם היהודי. מעשה זה שלה הטיל כתם של קלון על ההסטוריה של עם ישראל בארצו, אך זה היה רק אקט הסיום של פשע גדול הרבה יותר: הפשע של הוקעת מלחמת לבנון.

מלחמת לבנון – ובכלל זה שהיית ישראל בלבנון במשך שנים רבות - נתקלה, כמעט לאורך הדרך כולה, בהתנגדות השמאל הפוליטי. עד היום אין הציבור בישראל מודע לגמרי למשמעותה של המלחמה הזו, ורבים הם אזרחי ישראל שכל שהם יודעים על המלחמה מסתכם בזכרון ארוך ורע של צבר אירועים שליליים, הכוללים את סברה ושתילה, הרס רב וכמות לא מבוטלת של הרוגים. מלחמת לבנון שימשה, בין היתר, כלי בידי השמאל להוקעה פוליטית של מתנגדים שבראשם אריק שרון. היום, רבים הם הישראלים הרואים מלחמה זו כמיותרת, כמלחמת "יש ברירה". למלחמת לבנון נעשה רצח אופי שבא להסתיר את משמעותה האמיתית, ההסטורית, כמלחמה חשובה ביותר.

זה נכון שרבים מהאירועים הקשורים למלחמה היו שליליים. זה נכון שהיו כשלונות רבים בדרך ניהולה, אך האמת לגביה היא שונה לגמרי מהצורה שבה מציג אותה השמאל: קודם כל, מלחמת לבנון היתה, כשמה, מלחמת שלום הגליל; היא הביאה, למשך תקופה ארוכה, שקט לגליל, כשפטרה אותו מסכנת ההתעמתות עם עשרות אלפי מחבלים. למלחמה זו היתה גם משמעות גלובלית. למלחמת לבנון היתה משמעות איסטרטגית גלובלית: היא גרמה לחשיפה – ובכך לניטרול – של מערך טילי ברית ורשה, אשר מוקם בלבנון, אל מול מערך הטילים של נאט"ו. בפעולה זו תרמה ישראל ישירות להתמוטטותה של בריה"מ ולשינוי תמונת העולם.

אך התהילה שישראל היתה ראוייה לה על מהלך זה לא ניתנה לה כי הדבר עמד בניגוד לעניניו של השמאל הישראלי. זה, שתמיד היה עסוק בפוליטיקה המקומית, העדיף להכשיל, בכל דרך אפשרית, את המהלך הצבאי שבפתיחתו תמך – והוא ניצל אירועים כמו טבח סברה ושתילה, שהיה מעשה פנים-פוליטי לבנוני, כדי להאשים מוסרית את ישראל, במטרה להגיע למצב שאזרחי ישראל לא יראו את הצדק שבמלחמה ואת יעילותה.

בגידת לבנון היתה מהלך פרגמטי-פוליטי שנעשה לפי כל כללי המקיאווליזם. ראשי צד"ל לא יודעו במהלך ולא התכוננו אליו. רובם מצאו את עצמם במפתיע מנותקים מבני משפחותיהם, מעבר לגבול ארצם, כשחלק מחבריהם ובני משפחותיהם חשופים להתעללות אויביהם. אהוד ברק, ראש הממשלה השמאלני, לא החמיץ שום הזדמנות לרמיה כדי להשיג את הוצאת ישראל מן התמונה הלבנונית, ובכך ביצע, למעשה, זריעת אשראי שלילי, אשר הביאה לירידת קרנה של ישראל בעיני אויביה וידידיה כאחד.

בני הברית מלבנון, אשר חששו מהעומד להתרחש, ניסו להתנגד לאי המוסריות המובהקת של הפעולה על ידי קבלת הגנה בצורת אי הסכמה למהלך מצד המנהיגות היהודית הדתית, אך כנראה כדי למנוע התנגדות מסוג זה התרחשה הבריחה מלבנון בערב חג ל"ג בעומר, בזמן שהמנהיגות הדתית היתה עסוקה בחגיגות החג.

המעטים בישראל שהבינו את זוועת הבגידה שעומדת להתרחש נשאו במחאה את קולם בתקשורת אך הדבר לא הכה גלים. מהלך הבריחה נשא אופי מביש ופוגעני: ברק אף לא סיפר על הבגידה לחייליו, כנראה כדי למנוע התנגדות כלשהי. רבים מחיילי צה"ל הופתעו לגמרי מן המהלך ומצאו את עצמם רצים אל הגבול, כשהם משאירים מאחור את ציודם האישי. ציוד יקר ערך בשווי מליוני דולרים ננטש ונעזב על ידי צה"ל, כמתנה למחבלים, בניגוד להוראות קבועות המורות על השמדתו במקרה דומה. עד היום לא ברור מה ההסכם שנערך – ועם מי – שגרם לכך שאנשי החיזבללה לא הפריעו למהלך שנתן להם מעמד של מנצחים בפוליטיקה הלבנונית והעניק להם נצחון חינם על אף פשעי המלחמה שלהם.

השמאל מחא כפיים לבריחה ולא השמיע מילה של תלונה על הדרך שבה נעשתה ועל ה"תקלות" שבאו זמן לא ארוך בעקבותיה: חטיפת חיילי צה"ל, ירי מעבר לגדר ועוד. אך תוצאותיה הרות האסון, המשמעותיות יותר, של הבגידה מיהרו להופיע אחר-כך: הם באו לידי ביטוי בעיקר בעליית מעמדו של הטרור; לא מעטים הם אלה התולים בבריחה מלבנון את העליה המשמעותית בכוחם הצבאי ובמעמדם הפוליטי של המחבלים בתמונה הטרוריסטית העולמית בכלל והמזרח-תיכונית בפרט.

ישראל, שהיתה, במונחים עולמיים, האוייבת המעשית הקשוחה ביותר של הטרור, הציגה כניעה, כשלון ותבוסה. הדבר הביא לכך שכוחו העולמי של הטרור התעצם. קשה – אך לא בלתי אפשרי – לדעת עד כמה שיכנעה בגידת לבנון את התומכים בטרור שסיוע לו הוא צודק מבחינה מעשית. היום, כשחווים אנו את פירותיו של מהלך הבאושים הזה, צריכים אנו להבין עד כמה הביא המהלך הישראלי בלבנון לחיזוק הבטחון העצמי של הטרור בעולם ועד כמה קירב השמאל הפוליטי הישראלי את ישראל למעמד של תומכת טרור.

בבגידה בבני בריתה בלבנון ישראל תמכה, למעשה, בחיזוקו הכלכלי של הטרור בעולם כולו; המיליארדים שהושקעו במשך חמש השנים האחרונות בחימוש הטרור באים לידי ביטוי לא רק בקשיי ההתמודדות של ישראל עם לוחמי החיזבללה בצפון אלא בכל המשאבים שהוקדשו על ידי תומכי הטרור בעולם כנגד המערב. למעשה, תרמה ישראל להתדרדרות במעמדו של המערב גם כגורם מוסרי בפוליטיקה העולמית, בשל הצגתה את המוסר הפוליטי שלה כירוד ביותר.

לחטא בגידת לבנון תרומה גדולה להחלשת מעמד המערב בכל חוזה או הסכם אפשרי עתידי עם גורם לא-מערבי. הנזק שנגרם בכך לתדמיתו של העם היהודי גם הוא כזה שקשה לתקנו. כדי לעשות זאת צריך העם היהודי להכריז על דחיית מדיניות ישראל בבגידה זו – ובעיקר לדחות את הפוליטיקה השמאלנית קצרת הראות. עם זאת, יהיה צורך בזמן רב – אולי בדורות – כדי לשקם את מעמדן המוסרי של ישראל במזרח התיכון והיהדות בעולם.

נראה שהתשלום על החטא עדיין רחוק מלהיות מלא – והוא לא יבוא לידי ביטוי רק במה שייגבה על ידי החיזבללה. במאבק הכלל עולמי שבו מעורבת ישראל החמיצה המדינה הזדמנות ייחודית לנצחון ומכרה, בשל חישובים פוליטיים פנימיים לא מוסריים, את עקרונותיה המוסריים היקרים בזול. הנזק מעיסקה זו ירדוף את ישראל בחזיתות רבות.

נתונים נוספים