מזימה ובגידה

 

מזימה ובגידה

על מה שקרה בלבנון

לפני שבועיים התרחשה בגידה. לכאורה, נסיגת צה"ל מלבנון. למעשה, אין זו אלא מזימה של אהוד ברק וכוחותיו כנגד מתנגדים מבית ובראשם - המפלגות הדתיות: הבריחה והבגידה התרחשה בליל ל"ג בעומר, כשכל מנהיגיה הדתיים של ישראל שהו במירון לרגל אירועי החג או היו עסוקים באירועים אחרים, שקולים לכך, הכרוכים בעיסוקי החג. תזמון זה איננו – ולא יכול היה להיות – מקרי.

כשהשמיט אהוד ברק את הקרקע מתחת לרגלי צד"ל וגרם לנפילתו ללא קרב, לא היתה בריחתו החפוזה של צה"ל מלבנון מהלך צבאי אלא פוליטי – ולא של ישראל אלא של המפלגה השלטת בה, אשר שמה לה למטרה לחסל את צבא דרום לבנון מסיבות של פוליטיקה פנימית. מדוע? כי צד"ל החל לאיים על שרידות הממשלה. איך? באמצעות התחלת שיתוף פעולה שיצרו מנהיגיו עם ההנהגה הדתית היהודית בישראל. ההנהגה היהודית הדתית, ידעו אנשי צד"ל, לא תסכים להפקרת בני ברית ולבגידה בהם. אך הם לא ידעו שהתקשרותם זו תביא את העריץ להחלטה לפעול מאחורי גבן של המפלגות הדתיות, מבלי לשאול להסכמתן.

ביום רביעי, ה3 במאי, כשכבר ברור היה כי ממשלת ישראל מתכננת להפר את בריתה עם צבא דרום לבנון, התקיימה בבית אגרון בירושלים מסיבת עיתונאים מיוחדת במינה. באירוע מסרו מספר נציגי הארגון מקימ"י (מרכז לקידום מדיניות יהודית) הצהרת גילוי דעת לעתונות ולנציג צד"ל, מר אטיין סאקר. בהצהרה זו התנער המרכז, על יסוד אי הצדק האנושי והפגיעה בערכיה המקודשים של היהדות גם יחד, ממדיניות ממשלת ישראל בדרום לבנון. בגילוי דעת חשוב זה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים:

אין זו הפעם הראשונה; ההפקרה של משתפי הפעולה עימנו ביש"ע – עם חתימת הסכמי אוסלו – עלתה בדמם של כאלף אנשים, ואת מרצחיהם שיחררה מדינת ישראל אחר-כבוד מבתי הכלא.

אנו מודיעים ואומרים כי לא בשמנו נעשית הרעה הזאת.

אין זו דרכו של עם ישראל "להשתמש ולזרוק" ידידים אשר עזרו לנו – ונשאו עימנו בזיעתם ובדמם – ואנו עומדים מולם בושים ונכלמים, בראש מורכן, על כי ממשלת ישראל בוגדת בחיילי צד"ל ובתושבי הדרום אשר קשרו עימנו את גורלם, ומפקירה אותם לגרוע-מכל בידי חיזבאללה וחבר מריעהם.

זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש – וממשלת ישראל לא תינקה מן הדם, ולא תוכל להצטדק ולומר כי "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

אנו קוראים לכל איש או גורם אשר מכיר בעוול הנעשה כאן, ואשר נותרה בו מחוייבות מוסרית כרוח ישראל, להצטרף לעמדתנו... ולא לנוטשם ולהפקירם לנפשם.

בשם פורום מקימ"י חתומים על הצהרה זו פרופ' הלל וייס, משה פייגלין, הרב דן בארי, נועם ארנון, ד"ר מרדכי ניסן, יהודה עציון ואוהד קמין. נציג צד"ל במקום היה מר אטיין סאקר, "אבו-ארז".

כאמור לעיל, ניתנה הצהרה זו לפני נציגי עיתונות מהארץ ומחו"ל ולמול מצלמות טלויזיה פחות מחודש לפני נטישת ישראל את לבנון. תוך הזמן הקצר הזה, ולא מן הנמנע שבעידוד התכנסות זו שלעיל, יצרו מר סאקר וגורמים בכירים אחרים של צד"ל קשר עם גורמים דתיים בפוליטיקה הישראלית לצורך דיון בהיבטים היהודיים של נושא הברית. למותר לציין כי מנקודת מבט יהודית אין שום אפשרות להפרת ברית לוחמים והיא מנוגדת הן למוסר והן להלכה היהודית.

בין הדברים במסיבת העיתונאים שלעיל, נאמר על ידי פרופ' הילל ויס, יו"ר חוג "מקימ"י, כי "בחודש האחרון הפכו אנשי דרום לבנון לאבן בנעלי השלטון הישראלי: הם התראיינו לתקשורת ויצרו קשר עם גופים תומכים בישראל וביניהם אנשי דת, אשר תמיכתם בשלטון איננה אוטומטית." הדברים היו בעלי אופי נבואי, כי לאור בגידתה הצפויה של ממשלת ישראל בבני בריתה היה ברור שאנשי הדת עשויים לתמוך בחוזה הצבאי והמוסרי עם צד"ל, מה שהיה מטרפד את כוונותיה הבינלאומיות של הממשלה.

וכך, עמד הרב עובדיה יוסף להיפגש עם נציגי צד"ל תוך זמן קצר, אך המהלך נקטע באיבו על ידי ביצועו החפוז של מעשה הבגידה – וקירוב אירועים אלה אומר דרשני. שאר העובדות, שעדיין הולכות ומצטברות, תומכות בכך. פרשת לבנון רחוקה מלהיות מושלמת והאירועים – כולל חלקם הטראגי – עדיין נמשכים. בתי הכלא בלבנון מלאים בעצירים שפשעם היה פטריוטיות ובישראל מנסה הממשל, בדרכים שונות, לנער את חצנו מאחריות ולנער את חיילי צד"ל לתהום הנשיה...

קומץ יחסי של בעלי מצפון ישראלים, אנשי רוח, אנשי צבא ועוד, ממשיכים לעשות במלאכת הקודש של החקירה, העזרה והמאבק לפתרון הסופי, הצודק, שאותו ביטא הרב כדורי, במפגשו עם נציגי צד"ל זמן קצר לאחר הבגידה בהם: "ושבו בנים לגבולם".

בספר האורחים של מאהל המחאה שהקימה אגודת אחוות ישראל-לבנון בספטמבר 2000, רשם מבקר לא ידוע את השורות הבאות:

אוי לך ארץ ארורים השמחים

שאוהביך לשונאיך היו לאידם.

אוי לך עם נקמת המסכן

שאויביך המיתו את לבך. לא תאחר לבוא.

עם שלם יבוא,

גם יבוא.

במלים אלה קלע המשורר הלא-ידוע לרוח הדברים שהתרחשו בהקשר של בגידת לבנון. יש בדברים משום אזהרה לגבי העתיד הצפוי למדינת ישראל. שכן לא מדובר בבעיה של לבנון וגורלם של האומללים שנבגדו על ידי מנהיגי ישראל, אלא בשאלת העתיד הנכון למדינה שאזרחיה אינם רואים את התהום המוסרית שאליה מקדמים אותם מנהיגיהם. יש בתהום ערכית כזו כדי להבטיח שגם במקרה הטוב ביותר תהיה ישראל של העתיד מקום שבו ילמדו דורות העתיד שלה שערכים כמו בגידה בשותפים לדרך הם כאלה ששומה לאמץ.

נתונים נוספים