בחזרה לטבע האדם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1054
בחזרה לטבע האדם(*)
מאז רוסו בן המאה ה18 רבים בזמננו מטיפים לשיבה אל הטבע. דבר זה כפוף לרעיון שהאדם התרחק מהטבע. רעיון זה, שניתן להבינו, באופן רציונלי, כהתרחקות ממימוש הפוטנציאל הטבעי של האדם, עלול גם להפוך למגמה המנוגדת לטבע האדם, בשל האשמת האדם בפעולות המנוגדות לטבע – במיוחד כשמדובר בקידמה מדעית טכנולוגית.
לאורך ההסטוריה של המחשבה האנושית עוסקים הוגים שונים מזה אלפי שנים בשאלות הנוגעות לנושא יחסי האדם והטבע. חלק מהם רואים בקיומה של הרמוניה הדדית ביניהם את ביטויה העקרוני של מערכת יחסים זו וחלק רואים ניגוד בין עניניהם של השניים. האחרונים מטיפים להגבלת הפעילות האנושית במטרה להגביל, בדרך זו, את הפגיעה בטבע. אופיינית לגישה אחרונה זו היא גישתם החדשה של אנשי איכות הסביבה, הרואים את הטכנולוגיה המתוחכמת כעולם המאיים על ערכי הטבע.
אך מהו באמת האידיאל השולט במערכת היחסים הזו? איך צריך האדם להתייחס אל הטבע? האם עליו לראותו כגורם זר ומאיים או כשותף בכוח של מטרותיו?
ב"כמעיין המתגבר" של אין ראנד, הארכיטקט הוארד רוארק בונה את בניניו בהתאמה לטבע. זהו ביטוי של רעיון האוביקטיביות, המבטא את היחסים ההדדיים בין התודעה לטבע כיחסים אידיאליים; בדרכה שלה, אומרת ראנד כי שומה על האדם לזהות את כללי המציאות הבאים לידי ביטוי בטבע ולקבוע, על פיהם, את דרך פעולתו שלו.
אחד המשפטים הנודעים ביותר בהקשר של חכמת היחס האנושי הראוי לטבע, הוא : הרוצה למשול בטבע צריך לציית לו". להקשר זה, הרעיון המטפיסי של ראנד, הגורס שאין סתירות במציאות, מבטא את תפישת ההרמוניה כמבטאת את קיומה בכוח של התאמה כלל-מציאותית. זו באה לידי ביטוי בתיאום אינטרסים בין אנשים שונים ואף מנוגדים בטבעם. לגישה זו יש, כמובן, השלכה של העקרון גם ליחסי אדם-טבע.
ציורם של המציירים את האדם כפועל נגד הטבע אינו תואם את הידע המצטבר של האדם החקלאי, היודע שיש לטפח את הטבע הן כדי לשרוד והן כדי ליהנות מהשפע שיש בו. דוגמה פשוטה לכך היא שאדם שכדאי לאדם המגדל עופות לדאוג לאיכות חיים טובה שלהן, כי אם יהרוג את תרנגולותיו בבת-אחת לא יהנה מבשרן ומביציהן. לאדם יש ענין בשמירת סביבתו כדי להרוויח מקיומה החיובי. זה נובע מכך שסביבתו של האדם – הטבע שבו הוא חי – הוא המספק לו את מחייתו.
שליטתו של האדם בטבע יצרה, לעתים, סוגים חדשים של חיים גם למטרות רוחניות לגמרי. דוגמה אחת לכך היא היפנים, שפיתחו זנים של עצים ננסיים למטרות אספנות ונוי – או, להבדיל, הגנים הציבוריים המלאכותיים של המאה ה19 בעולם המערבי, אשר פותחו על ידי תרבות ששאפה להקנות לבניה את ההנאה של קרבה לטבע גם רחוק מן הטבע, בלב הערים הגדולות. דוגמה טובה לכך היא הפארק שקיים בלב ניו-יורק.
(*) שימש כקוי מתאר לתכנית "קשרים"
בהמשך למגמת פיתוח זו, נכבשו חלק מהשטחים הטבעיים של האומות במערב על ידי הממשלות או ארגונים שליחים מטעמם, שבטענה של הגנה על שטחים אלה הגיעו, לעתים, להזנחה פושעת. דוגמה לאירוע שלילי מסוג זה אירעה לפני שנים מספר, כשבפארק ילוסטון, אחד השטחים הפראיים הגדולים בארה"ב, מנעו כוחות שמונו כדי לעסוק ב"הגנה על הטבע" מלכבות שריפת ענק שפרצה במקום, והביאו בכך למותם של בעלי חיים רבים.
סוג כזה של אירוע נבע ישירות מתפישה שראתה ניגוד בין עניני האדם לעניני הטבע.
בימינו סוברים רבים כי ממשלות מקומיות יתנו את ההגנה המכסימלית לטבע הפראי שבתחומן – ובאופן מובן נסב הדבר גם לגבי מדינות אפריקאיות, החולשות על אוצרות טבע חי רבים. עם זאת, ממשלות רבות באפריקה פשעו ביחס לנכסיהן הטבעיים וגם ביחס לבעלי החיים שבהן. לשיא, בהקשר זה, הגיע אידי אמין, שעמד בראשה של אוגנדה, שהורה לחיילי צבאו לירות במקלעים בפילים.
הקולקטיביזם שואל: למי שייכים היערות, לעם או לאדם? ומשיב: לעם. בהתאמה לכך הטבע, במדינות עריצות נתפש, כפי שנתפש בעבר במלכויות עתיקות, כרכושו של העם במובן הלאומי, במנוגד להיותו כלי קיום בידי הנתינים המקומיים.
בהקשר זה נשאלת השאלה: האם נותנים לאדם לגדל בעלי-חיים בשלוות נפש? התשובה על כך היא, למעשה, ברוב המקומות בעולם של היום: לא. הדבר נתפש כלא חוקי ומנוגד לחוקי השלטון המקומי. בהתאמה, כביכול, לרעיון זה, מתריעים ארגונים שמעלים על נס את זכויותיהם של בעלי החיים נגד "עינויי" בעלי-חיים גם אם מדובר בניסויים שמטרתם הצלת בני אדם.
כשנכרתים יערות במדינות מסוימות לצרכים אנושיים קוראים לכך "מגיני" הטבע "השמדת" יערות, תוך התעלמות מהעובדה שיערות שבהם משתמשים אנשים פרטיים מטופלים כך שהשימוש בהם לעולם אינו משחית את קיומם ומתאים את עצמו למחזוריות צמיחתם וגדילתם של העצים בהם.
למעשה, התופעה של השמדת הטבע מתרחשת בגלל אנשי "הגנת" הסביבה, שהוציאו את ההקשר הסביבתי מן ההקשר האנושי. אלה ניתקו בין תנועות השוק לצרכי הטבע המקומי ובכך יצרו מצב שבו אין הכוחות הכלכליים הפועלים בשוק מורשים לטפל כראוי במשאבים הטבעיים שאותם הם מנצלים. כפי שראינו לפני כן, טיפולו של האדם בטבע, אם הוא נעשה בצורה חופשית, כולל דאגה לטבע זה במיוחד אם מדובר בהבאת תועלת לאדם מצידו של גורם הטבע שבו מדובר.
פידל קסטרו, מנהיגה העריץ של קובה, אמר שהאדם הוא זן שעומד להיכחד. אמירה זו היא בעלת משמעות סמלית, כי על אדם רציונלי לדחות רעיון זה לא בשל תכנו, אלא רק מכיוון שנאמר ע"י אדם לא-רציונלי. למעשה, מציג עצמו העריץ, על ידי כך, כמגן על זנים העומדים בפני סכנת הכחדה ובכך משתלב עם התפישות הרעוניות הנפוצות היום עלי אדמות.
למעשה, קאסטרו, כמו שאר המשטרים בימינו, מבטא פגיעה יסודית בזכויות האדם. הוא מייצג את הרעיון שניתן להשיג את כל המתבקש באמצעות חוקי המדינה. אך בחינה של הדבר תצביע על המחדל הכלול בו. למשל, אם אדם בועט בחתול שלו, האם תפתור את הבעיה בכך שתעצור אותו? בוודאי שלא, כי סוג הבעיה הזה לא יכול להיפתר כך. האם בעיה מסוג זה היא ברמה הפיסית? ואם כן, למי זכות ההחלטה לגביה?
ההגיון משיב תשובות מוחלטות ומדויקות לגבי העקרונות הקובעים שייכותו של קנין – והדברים ברורים גם כשמדובר בערך שמקורו בעולם הטבע, כי בכל פעם שאדם יושב לאכול את ארוחתו, היא נבעה ממקור טבעי וכי להכינה היה צורך, פעמים רבות, לפגוע במין חי או צומח כזה או אחר. במובן זה, אין אפשרות להישאר בחיים מבלי לפגוע בהם. מה שנשאר זה רק הבירור איך לעשות זאת בצורה הטובה ביותר – או, במלים אחרות, בצורה שמביאה את הסבל הפחות ביותר, אם בכלל.