בין עבדות לחירות

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1122

 

בין עבדות לחירות

מחשבות על פרשת השבוע

חירות היא נושא פוליטי, אך לא פחות מכך פסיכולוגי; כל מסורת של עריצות חזקה ידעה כי בצד הכפיה הפיזית שעליה להפעיל כנגד נתיניה העבדים, היא נדרשת גם להכשירם למצב של עבדות מבחינה נפשית. כשנשלח משה להוציא את בני ישראל ממצרים הוא הכין את עצמו להתמודדות עם רוח בני העם העבדים לא פחות משחשב על ההתמודדות עם המצרים. למעשה, סיפור גאולת ישראל ממצרים הוא לא פחות תיאור שחרורם הרוחני של בני ישראל ממצבו הנפשי של עבד מאשר שחרורם מהשיעבוד הפיזי בו היו נתונים במצרים. על כך נאמר כבר רבות כי "לא פחות משקשה להוציא את בני ישראל ממצרים, קשה להוציא את מצרים מבני ישראל".

מצבו הנפשי של עבד, זה שבו היו נתונים חלק מבני ישראל במצרים, מתבטא קודם כל באי ידיעתו מהו חופש ובמה בא זה לידי ביטוי. חירות האדם, ביסודו של דבר, מתבטאת בעצמאותו – שיכולה להיות פיזית ונפשית גם יחד. מצבם של בני ישראל אחרי דורות של שיעבוד במצרים, היה, על יסוד ההנחה שהאדם זקוק לעצמאות כחלק מבריאותו הנפשית היסודית, מצב לא-אנושי, האפייני לאדם שחסר ידיעה והבנה של מושגי העצמאות היסודיים. למעשה, מהווה המסע הארוך של עם ישראל במדבר תהליך של גיבוש ועיצוב רוחניים, שבו הופכת נפשו לנפש בן-חורין.

וכמו כל סיפורי התורה, חורגת פרשה זו מזמנה ומקומה באשר היא עוסקת בערכים נצחיים, שכוחם יפה גם לימינו. את כל מה שעברו בני ישראל בדרך ממצרים לארץ ישראל עליהם לעבור בימינו אלה – כי במובנים רבים הם נמצאים גם בימינו במצבו הנפשי של אדם משועבד שאינו יודע חירות מהי. בהקשר זה ניתן לומר כי כי המצב של עצמאות מדינית שבו נתונה היום מדינת ישראל מתאר אולי את ההשתחררות מעול המצרים, אך עם ישראל עדיין לא זכה בחירות מלאה כי נפשו עדיין משועבדת.

הסימן הראשי למצבו הנפשי של העבד הוא התלות: היותו תלוי לצורך קיומו במושל, השולט בחייו. בתהליך השיעבוד שעברו בני ישראל במצרים הם סבלו רבות, אך הדבר הגרוע ביותר שקרה להם תחת עול השיעבוד המצרי הוא שהם הותנו מבחינה רוחנית להתקיים במצב שבו אין הם מסוגלים להתמודד עם העולם באופן עצמאי. דבר זה הוא מה שבא לידי ביטוי בכך שגם כאשר יצאו לחירות, עדיין לא ראו את ההבדל העקרוני בין מצבם החדש לישן כי לא הבינו לעומקם את האיכויות הרוחניות שיש לאדם השלם, החופשי, ביחס לעבד. בהקשר זה באה לידי ביטוי ההשפעה הרוחנית של המשעבד על נתינו וחודרת, כאמור לעיל, לעומק נפשו: את העבדים היהודיים, שגם משעבדיהם היו עבדים ברוחם – עובדי אלילים – כבשה הבנת יסוד זו של שליטיהם את רוח העולם. למעשה, זרמה עבדות זו בנפשם עד כדי כך שלא פחות משראו את הקב"ה כמשחרר, הם ראוהו כשליט חדש, שיחליף את שליטת המצרים.

לכן, טחו עיניהם של רבים מהם מלהבין את בשורת החירות שמביא אליהם אלוהי אבותיהם. בהיכשלם מראות כי ברצונו לעשותם בני חורין כפי שהיו אבותיהם, הם ראו בו, כאמור לעיל, סוג של אליל הדורש צייתנות תמורת הגנה. למעשה, אי הבנתם את טבעו של הקב"ה היא זו שהקשתה עליהם מלכתחילה את עצם האמונה בו, החל מאמונה בעצם קיומו וכלה בזהותו הייחודית. כמו רבים מאז ועד ימינו תפשו הם את החירות כשחרור משליטתם של בני אחרים אך נכשלו מלהבין את העצמאות הרוחנית שאליה שואפים האל ונביאו להביאם. לכן, על אף שהמאבק נגד המצרים הוכרע לטובת עם ישראל, היציאה ממצרים רק פתחה את החלק הארוך והקשה של תהליך העבודה על גיבוש אמונתם באל.

עיקר העבודה על האמונה החדשה – הנוגדת את האמונה באלילים – הוא ההבנה שאין אל זה חפץ לשעבדם ולשלוט בהם אלא להראותם את הדרך לעצמאות אמיתית, כזו שייעודה להוציא את הגלום בהם כבני אדם מן הכוח אל הפועל. כפי שלומד העם מאוחר יותר, מטרת גיבושו של העם מכוונת לגאולת העולם כולו, כאשר החזקתו באמונה ראויה היא שלב-תנאי הכרחי בדרך שאותו אמורה האנושות כולה לעבור אל הגאולה.

אך הפיכתו של העם למודע לעובדה שהוא נבחר למלא משימה זו היא משימה קשה ומסובכת; למעשה, כל מסע הגיבוש שעובר העם שזור בעימותים פנימיים וחיצוניים שבאמצעותם אמור העם ללמוד את מהותו של האל, את הסיבה לבריאתו את העולם, את תכליתו של קיום זה ואת שאיפותיו ביחס אליו. שרידיה של אמונת העבדים והחסרון היסודי שלהם באמונה שלמה מתבטאים בכך שלצד הנסים והמופתים הגדולים שנעשים על ידי ההשגחה, מעלים העבדים שנשתחררו זה עתה שוב ושוב תלונות כלפי מי ששחררם. בפרשת השבוע "בשלח" מגיע לשיאו העימות בין בני ישראל למצרים בחציית העם היוצא את מצרים את ים סוף ובטביעתם של הרודפים המצריים המבקשים לפגוע בעוזבים. זהו שיאו של הרצף הנסי שאותו משית הקב"ה על מצרים. בסופו, לאחר שבני ישראל יוצאים בשלום ממצרים, נאמר בכתובים כי לאור הנס העם מאמינים באל ובמשה עבדו. אך אף על פי כן המשכה של הפרשה שזור ב"נפילות" אמונתיות חמורות מצדם למול כל מחסור או תקלה שנקרית בדרכם. בכך מלמדת אותנו התורה על מורכבותו של האדם, אשר גם אם הוא מגיע למצב של אמונה, לא די בכך כדי להתמיד בה, כי על יציבותה של זו מאיימים שרידיה של נפש העבד, המביאה אותו לדרוש מאדונו כי זה ידאג לכל מחסורו.

לקורא מאמין בן זמננו קשה להבין על מה ולמה מפגינים בני העם חוסר אמון כה בוטה באל, אך דווקא דבר זה יכול להוות עדות להישג האמוני שאליו הגיע העם לאחר דורות רבים של מאבק. כי המאבק שהתחיל עם עזיבת מצרים עדיין לא תם – וחלק מבני העם, במיוחד עקב הסבל שעבר זה בדורות הגלות האחרונים, עדיין נגועים בחיידקיו של נגע העבדות. מחלה ממארת זו פוגעת באדם בשתי צורות המשלימות זו את זו: ברצון לשעבד בני אדם אחרים לרצונו – ובהסכמה לציית ללא יסוד מוצדק לשליטים לא ראויים.

לכן, המאפיין את עם ישראל במצבו העכשווי הוא שהותו באמצע הדרך מבחינת החירות האמיתית; מחד, תמה אמנם אמונת האלילים של העבר, אך מאידך החליפה זו את עצמה בעקרונות חומרניים, שהאמונה הטפלה בהם קנתה לה מקום בנפשם של בני אדם רבים. בעם ישראל רבים הם אלה שרואים במדינת ישראל ביטוי של אמונתם, אף שזו מייצגת במפורש רעיונות העוינים את היהדות. כמו העבדים שנשתחררו מעול מצרים, מאמינים אלה – שחלקם שומרי מצוות היהדות – סוברים שהמדינה היא שתדאג לכל מחסורם, תושיע אותם – ולשם כך הם מוכנים להקריב את משאבי חייהם לטובתה.

אך המדינה, שהיא רודנות הנוגשת באזרחיה, היא אליל אכזר וחסר כוח כאחד, שכמו כל האלילים, חולשתה נובעת מכך שאין היא אלא תוצר אמונתם הטפלה של אזרחיה. בדרך לממלכה צודקת, כזו הראויה לבניו העצמאיים של עם חופשי, המשמש דוגמה ואור לגויים, יש להשלים את עמל ההתגבשות של היציאה מהעבדות הנפשית לחירות אמיתית.

נתונים נוספים