בלי דם על הידיים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 896
בלי דם על הידיים
לפני עשרות שנים הוציאה מדינת ישראל להורג את אדולף אייכמן, פושע נאצי בכיר שהיה אחראי למותם של יהודים רבים במחנות ההשמדה. לפי פעולות הממשל הישראלי של ימינו יתכן שפושע זה היה נחלץ מעונש כי היה ...ללא דם על הידיים.
עשרות רוצחים שוחררו לאחרונה על ידי ממשלת ישראל. מבלי להצהיר במפורש על כך, זכו חיות-אדם אלה לדרור בעיקר בשל העובדה שלא הצליחו בנסיונם לרצוח ישראלים – ויהיו בעלי חוש הומור סרקסטי שיאמרו כי הם שוחררו כדי לקבל סיכוי חוזר לגבי נסיונם הכושל - ואולי, הפעם, להצליח בו. בימינו אנו ניצבים בפני העובדה נוראה של שיתוף הפעולה של אנשי שלומנו עם מרצחים, כאשר תומכינו-לכאורה משתמשים, להצדקת עמדתם, בהגדרת הרוצחים שנכשלו ככאלה ש"אין להם דם על הידיים"; אם פעם היו מקלים בעונשם של פושעים בשל כך שהרגו בשוגג, שלא מתוך כוונה או בחירה, היום רואים את אלה שבחרו ברצח והתכוונו לו כזכאים להקלה בדין בשל כישלונם הביצועי.
טכנית, מה שהפך רוצחים אלה לברי שחרור מבחינת המדינה הוא העובדה שלא הרגו, שהיא המכניסה אותם למסגרת ההגדרה של כאלה שהם "בלי דם על הידיים". אך הענין ה"טכני" מהווה כיסוי לעקרון מוסרי עמוק כעומק תרבות אנוש; ראיית הרצח כפשע מבוססת, לפחות מאז ניתנו עשרת הדיברות, על הבחירה האנושית העומדת ביסודו של פשע זה, שהיא המבחינה בין רצח להריגה. כפי שנקבע לדורות באמירה "לא תרצח", המופרדת מ"לא תהרוג", הבחירה היא המביאה לחלוקה חד-משמעית של כל טווח האפשרויות שקיימות לגבי נטילת חיי אדם לשניים: לרצח ולהריגה. חלוקה זו היא הקובעת את מעמדו המיוחד של הרוצח, האדם שנמצא בדרגת הפשע האנושי החמור ביותר.
בזמן שמותו של אדם יכול להיגרם מצורות שונות של תאונה או אירוע בלתי נבחר, הרצח, שהוא הריגה מבחירה ומרצון, של מי שהחליט שהדבר הנכון לעשייה הוא נטילת חייו של אדם אחר, עומד ביסודו של ההבדל בין איש תרבות לברברי. הבחירה לרצוח מהווה גם ציון להגדרה תרבותית של חברה, וחברה כזו שבה מקובל להמית בבחירה אינה יכולה להיחשב לחברה אנושית – לפחות לא על ידי חברה שחרתה על דגלה את ה"לא תרצח". למעשה, מה שמבדיל, עקרונית, בין חברות תרבות נאורות לברבריות הוא שהראשונות הוציאו את הרצח ממעמד של לגיטימציה. אף אם משתמשים בחברה נאורה בהריגה, נעשה הדבר כחלק מהגנה מפני רצח.
הקשר הבחירה מגדיר את מעמדו של מי שבוחר להרוג כזה של רוצח, בלי קשר למידת הצלחתו בפעולתו זו. מוסרית, ברור שמשמעות שחרורם של רוצחים שנכשלו היא הטלת מרכז הכובד של ההחלטה לגביהם על מה שלא בחרו בו, בשל העובדה שבחירתם לרצוח נתקלה במציאות עובדתית שלא אפשרה את המעשה. לאור זה ברור כי אין בראייתם כברי שחרור אלא עיוות מוסרי, שכן בעובדה שהרצח לא צלח בידם אין משום סיבה להקלה במעמדם כפושעים או בעונשם. בהקשר זה יש לראות את מי שמחליט שכשלון לרצוח הופך את הרוצח לחף מפשע כבן לתרבות רעיונית שאינה מזהה את משמעותו הרצונית של הרצח. זה, למעשה, מה שנמצא רעיונית ביסוד שחרורם של מרצחים שאינם בעלי "דם על הידיים". מבחינה זו, יהיה השיקול המעשי להקל בעונשם של רוצחים אשר יהיה, הוא מהווה הצהרה על הסכמה רעיונית ותמיכה ברעיון הרצח ובכך ערעור על יסוד תרבותנו.
ההבחנה בין בעלי "דם על הידיים" לכאלה שאינם הפכה כבר מזה זמן רב לסמן הראשי של מי שאינו ראוי לשחרור ולמה שעושה את ההבדל בין מי שיש לענשו לבין מי שלא. כתוצאה מהבחנה שגויה ובלתי מוסרית זו לא רק שמשחררים לביתם רוצחים שלא הצליחו בפעולתם, אלא שלא עושים מאומה לגבי רבים מן האויבים, המביאים למעשי רצח ואסונות בפעולות רבות אחרות שמשמען סיוע לרצח.
מדובר במנהיגים הפוליטיים, שהם אלה שאחראים, לרוב, ליותר מעשי רצח משלהם אחראים הרוצחים ה"קטנים" שפועלים בשליחותם. בהם לא רק שלא נוגעים לרעה, אלא שהם מקבלים לגיטימציה כנציגים פוליטיים – ומאוחר יותר גם כבוד, מעמד ומשאבים, המאפשרים להם להמשיך במעשי הפשע האנטי-אנושיים שלהם. באזורנו מהווה דמות כמו יאסר ערפאת, למשל, דוגמה מובהקת למי שגם אחרי שרחץ בנקיון כפיו לאחר כבוד ויקר שקיבל מאומות העולם ומקורבנותיו הישראליים, המשיך ליזום מעשי רצח לכל דבר, תוך ניצולו את המחדלים הרעיוניים והמוסריים של ישראל והמערב בתחום זה.
מה שערפאת גילה הייתה "אבן חכמים" מסוג חדש; העתיקה, שבמשך אלפי שנים לא הצליחו חכמי העולם לגלות, אמורה הייתה להפוך עופרת לזהב; ערפאת גילה איך לגרום לכך שמעשי רצח יזכו את מבצעיהם בכבוד. למעשה, ניצח בן תרבות רצח זה מבחינה מוסרית את התרבות המערבית. בנצחונו זה הוא השתמש בעובדה שאנשי הרוח של התרבות הישראלית רואים את עצמם כחלק אינטגרלי מהעולם המוסרי המערבי – וככאלה מאפשרים לרצח ליהנות ממעמדו של הרג בשוגג, או, לפחות, כמעשה שבטעות יסודו. למעשה, התמכרותם של האינטלקטואלים הישראלים שיזמו את הסכם השלום עם רוצח זה עמדה בסימן תפישתם את הרוצח הפוליטי כלגיטימי – וכהענקה אוטומטית של חנינה ולגיטימציה לרוצח, לאחר שהוכיח עקביות והתמדה באכזריותו.
זהו, למעשה, היסוד לגישה הסלחנית הקבועה שבה מתייחסים קובעי המדיניות המערבית לבכירי המרצחים, במיוחד כאשר אלה פשעו "רק" נגד יהודים. על רקע העובדה שיוזמי האלימות נגד מדינת ישראל – כולל אזרחי מדינות שחתומות על חוזי שלום עימה - מעולם לא הראו פחת עוצמה כלשהו בשנאה הלא-מוצדקת שהם חשים כלפיה, מהווה מדיניות המערב עיוות מוסרי כה גדול שהישראלי המסכים להתעלם מחלק כלשהו ממנו מניח את בטחונו על קרן הצבי.
בהקשר זה יש להבין כי על אף פשעיו המחרידים לא היה ערפאת, בתחום הרצח, מורה אלא תלמיד; הוא פשוט יישם במימדים חדשים ועדכניים את השיעורים שלמד מן העולם הפוליטי שבו חזה. בעולם חדש זה, שנוצר חמישים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, לא קיבלו יותר הארכי-רוצחים את העונש שלו הם ראויים, כפי שזכו לו מנהיגי הנאציזם. בעולם החדש התהפכו היוצרות, הרעים גילו נתיב ההופך אותם לטובים בעיני האומות - וזה הנתיב שבו פסע ערפאת. למעשה ערפאת זכה – כמו מוריו סאדת וחוסיין לפניו – להיתפס על ידי העולם המערבי כקדוש רק בשל עצם העובדה שהסכים לחתום על הסכם עם קרבנותיו.
כאמור לעיל, אם היו אלה נדונים במשפטי נירנברג על חטא יוזמות מלחמות מדינותיהם נגד ארץ שוחרת שלום, הם היו זוכים לחבל תליה. אך היום, שלא כמו אז, הם נהנים ממעמד של נציג פוליטי, כזה שאין לו "דם על הידיים" – ובאותה רוח ממשיכים ליהנות ממעמד זה מנהיגים פוליטיים ורעיוניים העוינים את ישראל ומביאים לנזקים חמורים בחייהם של אזרחיה. רק חלק קטן מאלה הם, בפועל, בני המדינות הצרות עליה.
העובדה שמרצחים מורשעים משוחררים לחופשי בשל סעיפים טכניים מדגישה את נצחון הפושעים הרעיוניים הקיימים בקרבנו; אלה משלבים תמיכה רעיונית במלחמתו של האויב נגדנו בפרגמטיזם פוליטי מהסוג הצר ביותר, אשר מיועד לקניית זמן לצורך המשך יישום ה"פתרונות" הפוליטיים המתבשלים בקלחת המוצעת לנו על ידי אויבינו מן המערב.
אויבינו?
בזמן שבו קל לראות כי מי שרואה במרצחים לוחמי חופש אינו שונה עקרונית מחבריהם למאבק ומבני עמם - המקבלים אותם כקבל גיבורים – ואף מהווה שותף להם, אין הדבר פשוט כל כך כשמדובר בשותפיהם המעשיים. אלה, אשר אינם מזדהים עם מעשי הרצח שלהם מבחינה מוסרית, מסייעים להם בלחצים שהם מפעילים לטובתם מאחורי הקלעים של התמונה הפוליטית במדינות המערב דווקא. רבים מהם מחזיקים באזרחות מערבית ונהנים מרווחה חומרית במסגרות אקדמיות אירופאיות ואמריקניות.
גם אויבינו אלה, שחלקם מבוצרים היטב במחלקת המדינה האמריקאית ובארגונים אירופאים המתכסים באדרת של רודפי שלום, נהנים מעצם העובדה שבמונחים עכשוויים אין להם "דם על הידיים" כי הם לא השתתפו מעולם בפעולות המלחמה של האויב. אך עם זאת, בפעולות שהם עושים בתחומם, הם מהווים שותפים פעילים לפשעיו ונמנים על תומכיו. במציאות הפוליטית של היום הם נהנים ממעמד שנתפש במערב כמעמדם של בלתי נוגעים לדבר, אך בעצם העובדה שהם תומכים אידיאולוגית ופוליטית בשחרור רוצחים, הם שותפים לרצח.
עובדה אחרונה זו גם חושפת את צביעות בעלי הברית המערביים של ישראל: בכל ממסד משפטי הנהוג בעולם התרבותי אין הבדל עקרוני גדול בין המורשע ברצח למורשע בנסיון לרצח. אך העובדה שרבים כל כך המוצהרים כידידיה של ישראל תומכים בשחרורם של מי שהרצח לא עלה בידם בשל כשלון ביצועי, מעידים על עצמם, למעשה, שהם נוהגים איפה ואיפה כשמדובר ברצח יהודים ביחס לרצח של "סתם" בני אדם...
בהקשר זה, הבעיה איננה בעיקרה שחרור מחבלים רוצחים אלא העובדה שמדינת ישראל איננה עושה די בפעולתה נגד המרצחים מלכתחילה: בצד עצם עובדת השחרור הבלתי מוסרי של כאלה שאין להם "דם על הידיים" קיימת מזה שנים רבות אותה בדיוק אותה אי מוסריות גם ביסוד מחדלה המתמיד וארוך השנים של ישראל, שהוא הימנעותה מתביעה להעניש את האחראים לרצח העומדים בראש מדינות ערב שתקפו אותה מאז היווסדה.
בצד מנהיגי אומות אלה נהנים היום ממעמד של חסינות הדומה לזה שידיהם "נקיות מדם" גם אלה שנמצאים בדרגה הגבוהה יותר במנגנוני הרצח: ראשי הטרור ומשלחיו, שהם האחראים לארגון פעולות הרצח בשטח ישראל. אליהם מחובר באשמתו כל מי שמסייע בידם, בפעולות רבות ומגוונות הכוללות הענקת מימון ורוח גבית רעיונית ופסיכולוגית לרצח. את כל אלה יש לראות כפושעים ולשפוט בחומרה בהתאם לסיועם לפשעים נגד האנושות – ואין להעניק להם הקלות כלשהן בשל העובדה שאינם מעורבים ישירות ברצח.
בנושא זה יש למערב – ובכלל זה לישראל – מה ללמוד מארצות ערב, אשר האינסטינקטים הלאומיים שלהן, האחראים על שרידותן הפוליטית, בריאים יותר מיצר ההתאבדות שקיים בעולם המערבי: בעולם הערבי אין אדם המטיף לבגידה או לתמיכה במי שפגע בבן מדינתו יכול ליהנות מחסינות כלשהי בשל היותו "בלי דם על הידיים"...