הגשר

 

ה ג ש ר

בין דתיים לחילוניים

העם היהודי, המהווה תופעה תרבותית-הסטורית יחידה במינה, חצוי היום לשניים: לדתיים ולחילוניים. יש פער גדול בין שני חלקים אלה, פער המחייב לחשוב על משמעותו.

עבור האדם היהודי הדתי מהווה עם ישראל, העם היהודי, מהות קדושה ונעלה, מכשיר בידי האל להבאת הגאולה לעולם. העם, עבורו, הוא שלם שהופרד זמנית, אשר על חלקיו להתאחות במהרה ומתוך הכרח הנובע מערכי הקודש של ישראל. עבורו, מהווים החילוניות, פיזור העם והתבוללותו במאה ה20 טרגדיה גדולה ונושא לצער ולתסכול. הוא איננו מסוגל להבין את עולמו של היהודי החילוני ובד"כ איננו מסוגל להביא לכך שהחילוני יבין את עולמו. אין לאדם הדתי שום תכנית ברורה ו/או מעשית של איחוד העם, אך ככל מי שמבסס חייו על אמונה, הוא מאמין שאיכשהו, בעזרת האל, יהיה טוב.

עבור האדם היהודי החילוני, היהדות והעם היהודי אינם בעלי חשיבות גדולה. במקרה הטוב הוא מעריך את המסורת היהודית, את התורה ואת שאר קדשי ישראל בגלל רגש לא ברור של הערכה אסתטית או לאומנית, ובמקרה הטוב הוא רואה אותם כסרח עודף פרימיטיבי אשר אינו מתאים לעולם המודרני - ואשר נגזר עליהם להיעלם במוקדם או במאוחר מעולמו. הוא איננו מסוגל להבין את הדתי - וגם איננו מעוניין. הדת בכלל והיהדות בפרט נתפשים על ידי החילוני כשקר נטול יסוד רציונלי ומעשי האנשים הדתיים וערכיהם נתפשים על ידו במקרה הטוב כאיוולת ובמקרה הגרוע כרשעות.

טיבו של הפער התרבותי-האנושי הזה מומחש בעובדה הקיימת כי הרבה מן המקודש על ידי הדתי מבוזה על ידי החילוני, והרבה ממה שגורם לחילוני הנאה וסיפוק נתפש כבזוי על ידי הדתי. למשל, היהודי הדתי אינו מסוגל להעלות על הדעת איך יתכן שמשחק כדורגל - בו מתרוצצים אנשים מבוגרים אחר כדור אחד, כאילו היו ילדים - ימשוך אנשים יותר מעונג השבת, ואילו החילוני אינו מסוגל להעלות על הדעת בזבוזה של שבת שלמה בישיבה באפס מעשה ובעיסוקי תפילה - שהם טכסים שבטיים פרימיטיביים המנותקים מן המציאות והחסרות כל ערך מעשי.

במדינת ישראל, במיוחד, ירדה מבחינות רבות קרנה של היהדות בעטייה של מעורבותם של אנשי הדת בחיים הפוליטיים. מעורבות זו הפכה את הדתיים, בעיני רבים מן החילוניים, לאנשים שליליים בפועל: הם נתפשים על ידי חלק גדול מהציבור החילוני כרודפי בצע וכמפעילי כפייה באמצעות הלחצים שהם מפעילים בתוך העולם הפוליטי. בשל כך הפכו רבים מן החילוניים עויינים ישירים של הדת ושל העולם הדתי החרדי במיוחד. וכך, בזמן שבו שואבים חלק מן הדתיים תקוה ונחמה מתנועת החזרה בתשובה מקבל החילוני עויין הדת את סיפוקו מה"חוזרים בשאלה" - אנשים ששהו במסגרות הדתיות ויצאו מהן. עבור הדתי נתפשת תנועת ה"חזרה בתשובה" כפתרון מקווה לבעיית העם היהודי המפורד ואילו הפורשים מהדת, מעטים ככל שיהיו, מהווים עבור החילוני העויין אישור על השלילי והמדכא שבדת.

כל אחד מהצדדים, הדתי והחילוני, משוכנע כי הוא אוחז בידע הנכון לגבי המציאות וכי הצד השני חסר ידע אמיתי לגביה. הדתיים והחילוניים גם יחד מתייחסים פעמים רבות בזלזול למערכות הידע של הצד השני ומסיבות שונות לגמרי רואה כל אחד את הידע שבידו כעולה לאין ערוך על של חברו. החילוני בא מצוייד בידע המדעי הטכנולוגי שהוכחת תקפותו מוכחת, לדעתו, בהישגים הטכנולוגיים של העולם המודרני ואילו הדתי מופיע מצוייד בתורת ד' אשר, לידיעתו, נמסרה ישירות מידי קונה עולם הנעלה על כל המצאה מדעית. כך נוצר מצב שכל אחד מן הצדדים מחזיק בשפה שונה של מונחים ואמצעים לזיהוי אמיתות במציאות. במצב כזה שבו שפת התקשורת איננה זהה, אין שום אפשרות להבנה הדדית. עם כל הרצון הטוב, אדם המדבר שפה מסויימת לא יוכל להגיע לעמק השווה עם אדם דובר שפה אחרת – ללא עזרת מתורגמן.

כל זה הוא תוצאת מחסור בידע - של שני הצדדים. דוגמה אחת, אקטואלית ומפורטת יותר תמחיש את הענין: נושא חילול הקברים והעימות שבין היהדות החרדית לבין החילונית. קברי עבר ועצמות מתים, שהאדם הדתי חפץ ביקרם הם חסרי משמעות לחילוני שאיננו רואה בהם שום ערך, ובודאי שלא דבר שכדאי להפריע את תנועת החיים בגינו. דבר זה נובע, למשל, מכך שעבור האדם הדתי העולם הוא רוחני, הנשמה נשארת ולקיום אלה שחיו בעבר יש עדיין משמעות קיומית אובייקטיבית שהיא בעלת השלכות על חיי האדם בהווה ובעתיד. כך נוצר האבסורד שבו רואה החילוני, אשר איננו יודע כלל את השיקולים הללו, ואשר איננו מכיר את הידע המעורב בנושא, את הדתי כחמרני אשר מגן על ערך חומרי שעבר זמנו ומתנגד לערכי הרוח (שעבור החילוני הם צרכי תנועת האדם בתחבורה והמדע החילוני של הארכיאולוגיה).

מכיוון שהבעייה היא, באופן מקורי, בעייה של ידע, ניתן לפתור אותה רק באמצעות ידע. (ההשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות הן תמיד מאוחרות יותר ונובעות מידע ועל כן השקעת מאמצים קודמת בהן היא מוטעית). סוג סכסוך כמו שאנו רואים לעיל ניתן לפתור על ידי לימוד הידע החסר לשני הצדדים: לצד החילוני חסר הידע של המציאות השלמה והיחסים הנכונים בין הרוח והחומר, בין אלוהים לאדם, בין אלוהים לעולם. לצד הדתי חסר ידע השפה אשר תדבר אל החילוני, ידיעת דרך ההסברה אשר באמצעותה יביא את החילוני להבין את עולמו.

אחרי שנים כה רבות של אי הבנה, בורות, עוינות הצטברה בין השניים מידה רבה של חוסר אימון. בעם ישראל נוצרו, למעשה, שני שבטים אשר היחסים הרוחניים שביניהם הם כמו יחסי אב ובן. הסטורית, החילוניות היהודית יצאה מחלצי הדתיות וכמו בן שנראה לו כי אביו מתעמר בו שלא לצורך, שואפת להיפרד ממנו. האב, הקרוע בין אהבתו לבנו לבין ההכרח לחנך אותו, אינו תופש כי דרך הכפייה איננה מתיישבת עם חינוך נאות וככל שהוא מכביד את עולו על בנו ירצה זה לרחק ממנו.

כבוד הדדי, כנות, והשוואת שפות הם הערכים ההכרחיים ליצירת גשר שעליו תנוע תנועה ערכית דו-סטרית על יסוד אינטרס עצמי של התקדמות לידיעה טובה יותר של המציאות. אין ניגוד בין דרך המדע והעולם הדתי. המדע הוא חלק מעולמו של האל והוא נובע מביטויה הנעלה של הופעת האל במציאות: השכל האנושי. הרחבת הדעת האנושית והארה כללית לאדם באמצעות הידע המיוחד והיכולות הרוחניות אשר לעם היהודי הם הערכים הכלולים בתכנית האל.

א ו ה ד ק מ י ן

נתונים נוספים