הכרה ואי הכרה במציאות בעידן הפמיניסטי

 

הכרה ואי הכרה במציאות בעידן הפמיניסטי

במסגרת ההשפעה של הגישה הפמיניסטית ההולכת ותופשת תאוצה בחברה מאמינים נשים וגם גברים כי במעשה המיני לוקח הגבר מן האשה משהו. הם מסכימים לרעיון זה אף כי האשה יודעת כי היא חווה הנאה עצומה במעשה המיני וכי היא מבקשת אותו לא פחות מן הגבר.

באי ההכרה הגוברת של הנשים כלפי עובדה זו של קבלת ערך זה מן הגברים לא קיימת פגיעה בגברים אלא בנשים דווקא. הבעיה אותה רואה הפמיניזם כפוליטית איננה אלא פסיכולוגית; היא קיימת בהשקפת העולם של הצד הנשי ובהקשר זה היא יוצרת ניגוד בין הרגש היסודי שהיה אמור לבוא לידי ביטוי בהכרת טובה, הערכה ואהבה לבין הידע המנוגד שמחייב אותה לחוש שנאה.

התוצאה: פיצול הבא לידי ביטוי, בין היתר, בתחושות הבוז וההשפלה הידועות של ה"אחרי" שבאות בעקבות המעשה המיני, שהן בלתי נמנעות כשיודע אדם כי עשה משהו שהוא איננו חיובי אך היה בלתי נמנע. כך, תחושת העוול המופנית מצד הנשים החשות מנוצלות כלפי הגברים ה"מפתים בכדי לנצל", במקרה זה, איננה אלא האשמה עצמית בתשוקה החוזרת ונשנית של הגוף לתענוג-סבל שאת חלק התענוג בו תרם הטבע ואת חלק הסבל תרמה טעות-אנוש.

את הטעות הפילוסופית הזו מנסים הנשים המסובכות בבעיה זו למחוק על ידי הכחשת העובדות: לבטל עד כמה שאפשר את התשוקה, ובעקבותיה את ההערצה, ההערכה והאהבה למקור התענוג שלהן: הגבר.

אני איני יכול להתחמק מתחושה אינטואיטיבית חזקה שמאחורי טענות הפמיניזם נמצאת טרוניותה של אשה המבקשת שהגבר שלה יעשה משהו אחר - קרי: שיעשה יותר למענה. אף כי לא ניתן לומר כי זה מה שקורה בכל מערכת יחסים רומנטית, אין ספק שהוא שכיח.

נשים רבות שואפות, באופן טבעי, לכך שהגבר שהן אוהבות יתן להן מה שהן קוראות "יותר תשומת לב" ושלא תצטרכנה ל"התחרות בעבודה" עם נשים אחרות על תשומת לבו ו/או על משאביו. מנקודת מבט זו קל לראות את הדמיון בין הפמיניסטית החולמת על ניתוב אפשרויותיו של הגבר "שלה" אל מה שביכולתה לתת לו לבין הגישה המונופוליסטית, הממשלתית, אשר מבקשת להגביל את אפשרויותיו של האזרח הצרכן לממשלה כיצרן בלעדי בתחום הכלכלה, ולשם כך מציגה אותו כלא מוסרי אם הוא פועל "רק למען עצמו".

נתונים נוספים