חמס
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 812
ח מ ס
קשה שלא לחשוב על מה שנראה כמו צירוף מקרים – שארגון המרצחים המוסלמי לקח על עצמו בדיוק את שמה של הסיבה למבול שבא על העולם. בעיניו של אדם דתי, שרואה את העולם כמקום שבו לא קיימים צירופי מקרים, חייבת להיות משמעות לעובדה זו.
כמו לאורך כל התנ"ך, גם בצד סיפור המבול, מספקת המסורת היהודית הגדרה מדויקת למה שקרוי "חמס" בתורה; לפי המסורת, הכוונה במלה היא לסוג של עוול אנושי, שהמייחד אותו הוא העובדה שהוא נעשה ב"מנות קטנות" במיוחד – קטנות עד כדי כך שאין הן מצדיקות תביעה משפטית(*). כתוצאה מכך לא ניתן לקיים הליך שבו יפוצה הנגזל, ויווצר בעולם מצב של עוול מצטבר בלתי מכופר, אשר יגיע ל"מסה קריטית" בצורת אסון טבע עצום: מבול.
ניתן ללמוד מכך על החשיבות שרואה היהדות בנושא הקנין; נראה שהיא רואה אותו כתנאי יסוד לקיום העולם. לפי הדרך בה מוצגים הדברים, אין העולם, שנברא כמהות מוסרית, יכול לשאת את קיומו של גזל מתמיד מבלי שיתחולל בו אירוע שבו יינתן עונש ראוי לחוטאים. מטפיסית (כלומר: קיומית) זוהי משמעותו המעשית של עולם צודק ומבחינה דתית, כל אי צדק שאינו משתלם בענישה ראויה מטילה צל על עובדת קיומו של הצדק.
זהו, למעשה, גם היסוד הדתי לתפישת היסורים, הצרות והאסונות של האנושות כביטוי של ענישה על פעולות של אי צדק המבוצעות על ידי בני אדם. בהקשר זה, רואה היהדות את העולם כמימד שראוי לבוראו, כלומר ככזה שמה שמתחולל בו כפוף לחוקי צדק, אף אם אין הם נהירים לגמרי לבני האדם החיים בו.
אך בצד עובדת הבהירות החסרה של מלוא התמונה העולמית, יש לבני האדם – גם לא דתיים - אפשרות לדעת בצורה שתואמת את המציאות ואת השכל הישר גם יחד את עקרונות הצדק הראשיים. אין צורך להיות יהודי שומר מצוות כדי להקפיד שלא לרצוח או לגנוב, בדיוק כפי שלכל אדם בעולם נראה שיש הגיון בשמירה על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" גם אם הוא, אישית, איננו מכיר את התמליל המסוים הזה.
בהקשר זה מהווה העובדה של קיום ארגון החמס בימינו רמז חי וקבוע לכל מי ששולט בעברית – ובכלל זה לשומר המצוות היהודי וגם ליהודי החילוני – למסר שהועבר אליו על ידי המסורת באמצעות פרשת נוח. סיפור פרשת נוח מכיל אמת יסודית, שהבנת מושג החמס מבטאת אותה: זוהי אזהרה לאנושות, שמשמעה שהקיום אינו אדיש למעשי עוול – ושביקום מנוהלת חשבונאות מדויקת לגבי פעולותיו של כל אדם. היהדות גורסת כי סוג זה של חשבונאות הוא הקובע את איכות חייו ואת מצבו האישי של היחיד האנושי עלי אדמות.
קיומו המציאותי של חמס מהווה סכנה גדולה לאדם. גם אם בסיום סיפור המבול ויתר האל על הענשה של כלל החיים עלי אדמות, אין מידת הדין מוותרת על עשיית צדק. מדובר ברעיון שהיהדות מניחה תמיד כיסוד לקיומה הן כעם והן כקבוצה של אנשים יחידים; בשני המקרים, שומה על האדם להקפיד על מוסריות גבוהה המחייבת הימנעות מגזל.
(*) לפי המסורת היהודית יש בנמצא מינימום מסוים שמצדיק את קיומה של תביעה ממונית ושלמטה ממנו לא ראוי לבצע סוג כזה של הליך.
המאפיין את החוכמה האנושית הוא הניסיון להפיק מהאירועים החולפים של היום-יום אמת נצחית שתהיה בעלת נכונות קבועה, אשר לא תיפגע משיני הזמן. כזה הוא הידע ששואב המאמין היהודי מתורתו, המתימטיקאי מנוסחאות היסוד שלו וההוגה מן הפילוסופיה. רעיון החמס ממקד את האדם באיסור הגזל ומציג איסור זה כבעל השלכות חמורות לקיום, גם אם היחיד החוטא בו נכשל במידה קטנה שלו.
כחומר למחשבה, מביא אותנו רעיון זה להתמקד בשאלה: האם אנו חוטאים בחמס? האם, בדרך כלשהי, משתפים אנו פעולה עם גזל – ויהיה זה הקטן ביותר?
התשובה לשאלה זו, בהקשר של תרבות ימינו, היא כאובה והכרחית: כן.
חברות האדם של ימינו, ובכלל זה אף אלה הקיימות במדינות המתורבתות ביותר בעולם, מבוססות, למעשה, על גזל רב; כל מנגנוניהן מושתתים על הוצאת משאבים כפייתית מן האזרחים, אף אם עקרונית אין האזרחים רואים בכל עוול.
גזל הוא מצב אובייקטיבי שבו מוצא מן האדם מה ששייך לו בניגוד לרצונו ולידיעתו. גם אם מתרחש הדבר בחברה שבה נותן אדם את הסכמתו העקרונית למטרות שעבורן מוצאים ממנו משאבים, הוא נותן, פעמים רבות, את הסכמתו לאי דיוקים חשבונאיים שמשמעותם המצטברת היא שבסופו של דבר קיימים בחברה שבה הוא חי מצבי עוול רבים, שבהם בני אדם מתרוששים או מתעשרים שלא בצדק. לפי הנאמר לעיל מדובר במצב של חמס אשר העולם אינו מרשה.
כפי שקיבלנו מהמסורת אין העולם אדיש לחמס – והוא מגיב כלפיו בענישה חמורה. במדינה כמו ישראל, אשר ארגון כמו ה"חמס" מתעלל דרך קבע באזרחיה, מהווה הבלגת הממשל כלפיו סמל לחמס שמפעיל הממשל נגד משלמי המסים שלו, כאשר אין הוא משתמש במשאביהם כדי להגן עליהם. השתלבות זו של פעולות החמס מבית ומחוץ היא, כמובן, בעלת ערך סמלי בלבד – אך יש בה גם כדי להסב את תשומת לבנו, כאזרחים, לכך שבשתיקתנו האזרחית ובהבלגתנו על פעולותיו הלא-מוסריות של הממשל אנו חושפים את עצמנו גם לענישה כוללנית, שהדתיים בינינו יראו את מקורותיה באלוהות.
ענישה זו על החמס השלטוני יכולה לבוא לידי ביטוי בכל סוג של צרה או אסון שחווים אזרחיה של מדינת ישראל בתחומים כמו הבטחון, הבריאות, תאונות הדרכים, גדילת הפשיעה ומזג האוויר. מנקודת המבט של התפישה היהודית-הדתית, כל הנזקים הללו אינם מקריים והם מהווים, בהכרח, עונשים על חטאים. אך גם מנקודת מבט לא דתית יודע כל אדם השואף להשיג בחייו מצב של אושר כי יציבותו הנפשית צריכה להתבסס על חיים נכונים וכי כל פעולה של חטא – וקל וחומר חטא קבוע, אשר ישוב ויטריד אותו מצפונית – מהווה איום על שלוות חייו, מה שיביא בעקבותיו גם פגיעה בבריאותו.
השיעור החשוב ביותר שיכולים אנו ללמוד בקשר לחמס הוא שפגיעתו רעה בשני היבטיו המשלימים: בין אם מדובר בלהיות אחד מקרבנותיו הנגזלים – ובין אם משתפים אנו פעולה בדרך כלשהי אם מלאכת הגזל עצמה. כך או כך, כדי להתחמק מפגיעת החמס יש להיזהר מלסייע לו ולשם כך שומה עלינו לבערו מחיינו. בהקשר זה חובה עלינו לבדוק גם בהקשרים שבהם מתפקדים אנו כאזרחיה משלמי המסים של מדינת סעד, שבה מובטח לנו כי משאבינו מנוצלים לטובה, אם אכן נכון הדבר. במצב שבו רבה השחיתות, כמו בימינו, תמיכתו ללא סייג של האזרח בממשל פושע, הפוגע ברכושם, חייהם וזכויותיהם של בני אדם אחרים, מהווה מרשם בטוח לענישה על ידי הצדק המציאותי.