מין, פורנוגרפיה וערכים בעולם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1438
מין, פורנוגרפיה, דת וערכים בעולם
היהדות כוללת התייחסות קבועה להיבט האנושי-המיני. רבים סוברים כי יש סיפורי זימה בתנ"ך. הם מבלבלים בין אזכורים מיניים של תרבות הרואה מין כהיבט הכרחי של הקיום לבין פורנוגרפיה.
דוגמה מובהקת לאי הבנה זו מתייחסת לספר "שיר השירים" שמהווה, מבחינה אמנותית, שירת אוהבים יפה. מבחינת המסורת הדתית מוצגת שירה זו, פעמים רבות, כביטוי סמלי למערכת היחסים שבין האדם המאמין לאלוהיו – מה שמשמש רבות כתירוץ לצורך התחמקות מהעימות עם האשמת מחברו בחיבור שמאציל את אהבת הבשרים המינית. בדומה לכך, בעיות שמתעוררות בהקשר המיני עולות בפרקים רבים ושונים של ספר הספרים ולא ניתן לנתקן ממנו. לדוגמה: אין אפשרות להבין את הכרוך במות אבשלום ללא סיפור מה שקרה בפרשת אמנון ותמר או לראות את מאסרו של יוסף במצרים במנותק מתאוותה של אשת אדוניו אליו.
אין לראות את הופעת המין בכתבי היסוד של היהדות כפורנוגרפיה, שכן זו בעלת מטרה שאין לה דבר משותף עם מטרות כתבי הקודש. את הופעתו הנפוצה של ההיבט המיני בתנ"ך יש לראות כהוכחה לראיית היהדות היבט זה כחלק בעל משמעות וחשיבות בחיי האדם. לאור זה ניתן להבין את הנצרות, שכמעט איננה מזכירה מין אלא – אם בכלל – כגורם שלילי, כשיטה שמנסה להוציא את המין מהעולם האנושי. במובן זה יש כדי להסביר את פעולת ההתנזרות ממין שמוסדה על ידי הגישה הנוצרית במנזרים שהקימה לאורך ההסטוריה שלה – ובמצוותה על חלק מאנשי הדת שלה שלא לבוא לידי מגע מיני והקמת משפחה.
גישה יסודית זו, המתייחסת למין כאל דבר שפל, מצאה לה מקום מרכזי בפסיכולוגיה של האדם המערבי. בזמן שבו המין והדת מתחרים ביניהם על מקום בסולם המוסר הנוצרי0מערבי, אין היהדות מציגה את שניהם כגורמים מתחרים אלא כהיבטים משלימים של תפישת עולם.
במציאות, המין מייצג את תפישת המציאות כשלם ואת שאיפת האדם להתמזג עם המעולה שבמציאות, עם ערכיו הגבוהים ביותר, כפי שהם באים לידי ביטוי בגופו והתנהגותו הרומנטית של בן אדם אחר. בכתביה של אין ראנד מבטאת האהבה המינית בדרגתה הגבוהה ביותר את המשיכה לרוח האדם, דרך זיהוייה את הפעולה המינית כמאפיינת את היצרניים והמוסריים שבבני האדם.
בניגוד לגישה זו, הרואה את האהבה הרומנטית כמאפיינת את תשוקת האדם המוסרי לחיים, כאשר היא רואה את האדם כיצור רוחני בטבעו, ההנחה שהמיניות היא חומרנית משתקפת בגישה הנוצרית, אשר מפרידה ומנגדת בין העולם החומרי, הנחות, לבין העולם הרוחני. זו באה לידי ביטוי קודם כל בהצהרה הדתית על כך שמשיח הנצרות לא נולד כתוצאה ממגע מיני. היא ממשיכה, מעשית, בהמלצה (שהזכרנו לעיל) על איסור קיום מגע מיני בין אנשי דת, נזירים ונזירות, המהווה מעין ערובה ל"רוחניותם".
דחיית תענוגות ה"בשרים" באה לידי ביטוי גם באמנות הממחישה את האמונה הנוצרית. כמו, למשל, באישיותו של סליירי, כפי שהיא מתבטאת ב"אמדיאוס"; כאשר הוא מפצה את עצמו בתאווה לממתקים, מוקיע סליירי את מוצרט שאותו הוא רואה כתאוותן ולכן כבלתי מוסרי.
מעניין שבחברה התפתחה התייחסות למבנה גופני בהקשר של ערכים מסויימים כמו, למשל, ההכרח שבהיות הגברים גבוהים מן הנשים. למשל, יש מוסכמה מיתית שיש זמרים שמנים באופרה – ויש מקרים שבהם אנשים נמוכים מדי לא התקבלו לקריירה בימתית, על אף שהיו גדולים מבחינה מוסיקלית. אחד מהנודעים שבהם היה הזמר היהודי הגדול יוסף שמידט שלא נתקבל להופעה אופראית בשל היותו קצר-קומה.
מצבם הגופני הפיזי של בני אדם משדר ערכים רוחניים, הכפופים לערכים המקובלים על התרבויות שבהן הם חיים. בהקשר זה קובעות הרבה לא רק מידות הגוף אלא גם תנוחותיו, כמו למשל אם בני האדם שמהווים עבורם נושאי ערכים יושבים או עומדים. למשל בודהה מפוסל רבות כאדם שמן היושב על הקרקע. ישו, לעומתו, מתואר תמיד ככחוש, ולרוב כצלוב שתלוי מגובהו של עמוד הצליבה. כביטוי לחומרניות בסגנון מערבי ניתן לראות את פלסטף, גיבורו של שכספיר, המהווה נושא לגיחוך בשל משיכתו לאהבהבים ולתאוות הגוף. ועוד בעל נטיה לשומן ולחומריות הוא סנשו פנשה, משרתו של האביר הרזה והגבוה, דון קישוט, המבטא במבנהו הגופני המנוגד לזה של משרתו, את הרוחניות המנותקת מן המציאות, המבטאים את ערכיו הנשגבים לכאורה, שאין הוא מצליח ליישם כי הוא עיוור למציאות העובדתית.
על אלה יש להוסיף את השמן והרזה הקולנועיים, המייצגים ביחס הגופני שביניהם את אחת מנוסחאות ה"קסם" ההוליבודי: הארדי, הכרסתן ולורל, שאינו שמן, את השילוב של האדם הפרגמטי עם בן זוגו המטושטש, התלוש מן המציאות. בכל הדוגמאות הללו מה ששווה הוא ההפרדה, הכוללת את זיהויו של גוף האדם עם ערכים רעיוניים, הפועל כשפה אוניברסלית המדברת באופן שווה אל רבים מבני האנושות, אף שהם נמצאים במרחקים גדולים זה מזה.
לעתים בא המין לידי ביטוי גם במלחמה הנקראת מלחמת הגזעים. זו, לפי הגישה הנאצית, היא גם המלחמה על טוהר הגזע. במסגרתה נכללו האשמות מיניות לגבי הפרוליין הלבנה המפותה על ידי הכושי לקנאת הגזעני הנאצי או על ידי האנטישמי, המקנא את קנאת הגזע הארי נגד היהודים, הזוממים לגזול מהם את רכושם הנשי כאילו היה זה "טריטוריה" נקבית.
חלק מהרגלי המין (לפחות) הם נלמדים ולכן הם שונים מתרבות לתרבות. מאפיינים רבים של ההתנהגות המינית הם בעלי משמעות תרבותית וקשורים לתרבות זו או אחרת, מה שמצביע על מרכזיותו של המין כגורם יסודי בתרבות האנושית. ידע רב קיים בתרבות על הפסיכולוגיה הקשורה באקט המיני ועל היותו של האקט המיני תלוי בהקשרו החברתי. משפטים כמו "יש לי כאב ראש" חדרו לתרבות ומשתמשים בהם כאותות דרך בהקשרים מגוונים של יחסים זוגיים.
בהקשר המיני נפתחו מיתוסים כמו שלכל בחורה יש את הריח שלה, ועוד רעיונות מגוונים, המבטאים את האמת והשקר בתרבות – אך בעיקר את היות המערב תרבות בעלת מוסר כפול. שאיפת האדם לאמת מבוססת, פעמים רבות, על קשר למעשה המיני. העובדה שהפילוסופית אין ראנד נתנה ראיון ל"פלייבוי" ואילו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, סירב לעשות זאת, ממחישה את ההבדל שיש בין הפילוסופית לפוליטיקאי בקריאת הניקוד הציבורי שינתן לכל אחד מהם בגין ראיון מסוג זה. בהקשר זה, ברור שמדובר בזיהוי שונה של הערכים שמייצגים ירחוני הגברים בתרבות המערב. בזמן שאדם כמו בגין ראה בהם פורנוגרפיה ראתה בהם ראנד נושאי רעיונות תרבותיים. איכותו הגבוהה של הרעיון מעידה על צדקתה המקצועית של ראנד.
כתבי עת כמו "פלייבוי" ו"פנטהאוז", אף שיש בהם התייחסויות קבועות למין, אינם מבוססים על פורנוגרפיה או מצטמצמים בה. ניתן לראותם כירחוני היוקרה המהווים גם ספקי אמנות, אשר הגדרתם כפורנוגרפיה הופכת אותם למסנן לטובת פוליטיקת השליטה. את שרשיה של פוליטיקה זו ניתן למצוא בזיהויי היסוד של גישת המערב למין, כפי שנטבעה בנצרות.
בכך ניתן לראות עד כמה ההיבט המיני קשור במערב בפוליטיקה ועד כמה השליטה הפוליטית מונחית על ידי הדת.
בסרט HARDCORE מחפש אדם שמוצאו בעיירה כפרית אמריקנית בת משפחה צעירה שלו שעקבותיה אבדו ביער-הפרא של תעשיית המין העירונית. באודיסאה הפרטית שהוא עובר בדרכו הוא חושף עולם שעליו ידע עד אותה עת רק על פי שמועות – מה שמבטא את הריחוק שיש בחברה המערבית בין חיי האדם הרגיל מן המעמד הבינוני לבין חיי השוליים שכוללים התנהגות מינית הנדחית על ידי רוב האוכלוסיה כ"לא-מוסרית".