ילדים כאלילים

 

ילדים כאלילים

ציור שנפוץ ביותר בציבור בזמנו היה של ילד קטן בוכה; התקשורת נוהגת לפרסם סבל הנוגע בילדים מתוך הדגשה מיוחדת, כאילו אז ברור ההיבט הלא-מוסרי של האירוע. כשמדובר בילדים, משתמשים יוצרי התרבות המערבית בטכניקה המשלבת אסתטיקה ואלילות כדי לשכנע את האיש שברחוב כי הילדים הם מהות שיש לנהוג בה ברחמים.

הם לוקחים את מושג הילד, מנתקים אותו מההקשר הכללי ומפעילים את החוש האסתטי כדי לעורר עליו רחמים. החוש האסתטי מעורב כי הקשר בין רחמים לילדים הוא דמיוני ולמעשה יוצרים בכך רחמים לגבי מהות לא אמיתית על חשבון רחמים אמיתיים שצריכים להיות לגבי כל מי שראוי לרחמים, בין אם הוא ילד או זקן.

כך הופכים את הסדר של היחס בין האסתטי, שהוא מטפיסי ביסודו, למציאותי שהוא פיסי ומסויים ביסודו ומחילים רגש שנובע משקרים מסויימים על האמיתות המסויימות, כצורה של שיפוט שאיננה בעצם שיפוט אמיתי כי היא איננה מבוססת על העובדות האמיתיות. בהקשר זה פועלים ארכיטיפים מסויימים כאלילים – הם מושכים אליהם את מלוא תשומת הלב באופן רגשני וחסר יחס שכלתני נאות בין חלקי השלם. אחת מתוצאות הגישה היא שבחברה המערבית, בהשפעת הנצרות והדגש על רגש הרחמים, מקבלים הילדים, באשר הם, תשומת לב רחמנית חסרת איזון על חשבון כל מיקוד אחר.

נתונים נוספים