המוציא את עצמו מן הפרט

המוציא את עצמו מן הפרט

זה קרה בצהרי אחד מימי השבוע השגרתיים של הקיץ, באוטובוס שעשה את דרכו בחולון. היה שם איש אחד ששאל: "מה השעה?"

נשמע דבר רגיל, שגרתי, סתמי. נכון? ענין של מה בכך שנתקלים בו אלפי פעמים מבלי לחשוב אודותיו. לא שום דבר מיוחד. פשוט: "מה השעה?" - שאלה פשוטה שהתשובה לה, מן הסתם, פשוטה אף היא.

אך הדבר לא היה פשוט כפי שהוא נשמע.

כי השואל לא פנה אל אדם מסויים בשאלתו זו.

הוא, אמנם, התבונן בי כששאל. אך לא רק בי. וגם כשהתבונן בי, זה לא היה ממש בי. כי הוא לא שאל אותי. לא ממש. הוא שאל ביחד עמי את כל בני האדם שנמצאו שם. את כולם – ואת אף אחד מסויים.

הבנת הדבר תביאה להבנת ההבדל בינו לבין מה שקורה בדרך כלל, וההבדל הוא רב משקל.

עד המקרה המסויים הזה היתה כל שאלה כזו מופנית לאדם מסויים, ולכן מבוססת על הנחה שהדבר שבו חפצים שייך למישהו. אם שואל אדם: "סלח לי, אדוני, מה השעה?" או "היכול אתה לומר לי, בבקשה, מה השעה?" יש בכך התייחסות לאדם מסויים ולפיכך גם לדצונו, לבחירתו, לכבודו.

אבל שאלה כוללנית מסוג זה, אשר איננה מופנית על ידי האיש שבאוטובוס למישהו מסויים אלא אל כולם – כל מי שהיה שם, בני אדם עם או בלי שעונים, עם או בלי רצון לומר מה לאיש מה השעה. איכשהו נראה שהאיש חפץ לדעת מה השעה מבלי שיצטרך להיות מחוייב.

בכל שאלה, תהיה פשוטה ככל שתהיה, אשר נעשית מדי יום בין בני אדם, בא לידי ביטוי יחס בין יחידים, שכל אחד מהם הוא אדם בעל ישות הראויה בכבוד, המתבטא בהצהרה "אדוני" או "בבקשה" שאותה אומר המבקש. אך במקרה זה, שבו אין הוא פונה לאדם יחיד כלשהו, כאשר הוא משליך את שאלתו לחלל האוויר הציבורי, אין הוא לוקח על עצמו את ההתחייבות שיש בשמיעת התשובה לשאלה ממי שהתבקש.

כי זה בדיוק מה שעשה אותו איש אחד באוטובוס.

מן הסתם לא היה הוא מודע למה שעשה. כנראה שכלל לא חשב על כך. כאשר פנה אל הכלל הוא פשוט לא ראה בני אדם יחידים אלא ענן אדם; ערפל צבעוני שתפס כמהות אנושית. למעשה, היה זה הדבר הקרוב ביותר למושגים כמו "אנושות", "ציבור", או "כלל", שכה רבות שומעים אנו אותם בחיינו מפי רבים. אלא שלרוב ביטויים אלה הם הפשטות שבהם חפץ אדם לשוחח על מצב שבו רוצה הוא להתייחס לבני אדם לא מסויימים, כמו באמירה פילוסופית או מדעית כלשהי, שבה מעוניינים בני אדם חושבים להצהיר על דבר הנוגע לכל בני האדם.

אלא שאין הדבר כך כשמעוניין אדם אחד לקבל דבר ממשנהו – או לבצע בחייו פעולה מסויימת. כפי שכדי לצמוח זקוק הצמח למים ולא להצהרה אודות טבע המים, תובע טבעו היחידאי של כל אדם התייחסות פרטית, ממוקדת, השייכת לו.

בחר אנושית ראויה לשמה רואים בני האדם זה את זה כפי שראוי לו לאדם לראות את המציאות בכלל ואת החברה בפרט – כיחידים בעלי זהות, יישות ופרטים יחידאיים. ככאלה, כל אחד מהם הוא בעל יחידאיות הנובעת מטבעו הייחודי. טבע האדם תובע הכרה בהיותו מיוחד עד כדי שאף הפעולה הפשוטה ביותר שלו, כמו מענה על מחוות פשוטות מצד בני אדם שהוא איננו מכיר אישית, היא כזו של יחיד המכיר ביחידאיותו של אדם יחיד אחר.

הנחת היסוד הקיימת בחברה אנושית היא כזו היוצאת מתוך הנחה שכל מה שמזוהה כפרט במציאות – טבעי או מלאכותי – הוא בעל ייחודיות ותובע, כדי להמשיך ולהתקיים הכרה בייחודיות זו. אדם בוגר החי בחברה האנושית לומד מילדותו לראות את הכל – בני אדם, בעלי חיים, צמחים או רהיטים, כלים ונופים – כדברים שאיכות היחסים בינו לביניהם קובע לעתים קרובות את איכות חייו. חייו גדושים בפרטים התובעים זיהוי לצורך חייו הטובים.

גם בחברתם של בני אדם הזרים זה לזה, כמו חברת המוני בני אדם הנעים זה לצד זה בעולם, או מכוניות, מטוסים ורכבות הנוסעים, זוחלים וטסים במימדים שונים זה לצד זה תוך כדי זהירות שלא לחצות זה את נתיבו של זה, קיים כבוד הדדי המבוסס לפחות על הזהירות שיש לנהוג בה כדי להימנע מפגיעה, שלא לדבר על כך שיחס טוב המבוסס על זיהוי האמת הקיימת בכל מפגש כזה בין בני אדם מניב את יחסי הסחר והשיתופיות הקיימים ביסודה של החברה.

חברה שבה לא קיימת הכרת יסוד מסוג זה היא חברה שהתדרדרה למצב שבו בני אדם אינם מחזיקים אפילו בזיהוי היסודי שנמצא ברשותם של בעלי חיים. המושג "פיגור" איננו מבטא עד כמה חמור מצבה של חברה מסוג זה, שכן לא מדובר בנסיגה התתחותית אלא בתאונה שהתרחשה באותה חברה – תאונה שבה נמחק הפרט מן העולם המושגי ולפיכך גם מתפישתם של בני האדם. דבר כזה יכול להתרחש אם ההכרה בכלל המופשט גברה על הפרט המוחשי.

אם בתרבותה של חברה מסויימת הצליח מושג הפרט להימחץ, להתרסק ולהתפוגג מתחת ללחצם של המושגים הממקדים את התודעה האנושית בכלליות המופשטת של העדר, הקבוצה, הישות הקולקטיבית, נוצר בה מצב שבו קיבל הכלל מאפיינים של יחיד. במצב כזה שולטים השקר והכזב, וליחיד המוטעה נדמה שהוא חי בביצה בלתי מוגדרת של זהות המטשטשת את זהותם של היחדיים לטובת קולקטיב חסר זהות, אשר בני האדם מאמינים כי יש אפשרות לתפוס אותו כיחיד ולהפנות אליו שאלות כמו: "מה השעה?"

כלפי כלל מסוג זה אפשר לפתח יחסים, שיח, ותקשורת של הדדיות שיש בה לכאורה "תן וקח" אך לא באמת. מכיוון שמה שקיים באמת הם היחידים האנושיים, יוצר מצב האמונה בקיום הקולקטיב הכחשה של הישגי היחיד – לטוב ולרע. במצב מסוג זה אין בני האדם היחידים מקבלים את המגיע להם אלא את מה שהם רשאים לקבל מידי הכלל, כלומר מידי כנופיית היחידים שמצאו לנכון לייצג את החברה כולה באופן בלתי אמיתי. האדם שמבקש מן הכלל לספק לו תשובות לשאלותיו או בשר לארוחתו יפנה אחר כך את זעמו על אי קבלתם כלפי כל יחיד שימצא לנכון כמייצג את הכלל, כי הא הוציא את עצמו מהפרט לטובת הכלל.

נתונים נוספים