אדונים ולא עבדים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 839
אדונים ולא עבדים
מאז קום המדינה שימשו חובשי הכיפות בתפקיד של משרתים ומצב זה אינו צודק. לכן, הגיעה העת שהדתיים יהיו – אם לא אדוניה של האדץ, אז לפחות בין אדוניה.
לא רק ששומרי המצוות אינם נופלים מהאחרים במאמציהם המשאביים לטובת תקציב האומה, אלא שהם אלה שהניחו את התשתית הרעיונית והכלכלית לכל מה שצמח בארץ ישראל. רעיונית, נבעה כל הנהיה לארץ ישראל מן המסורת וכלכלית היוו שומרי המצוות את מייסדיה הראשוניים של תרבות ישראל החדשה ואת המגייסים הראשוניים של משאביה, החל במאה התשע-עשרה.
הקהילות הדתיות בארץ ישראל הם שפתחו את התנועה היהודית הכלל-עולמית לסיוע כלכלי לקהילות בישראל ויותר מאוחר הפסידו את הבכורה לגורמים פוליטיים שכבשו מידיהם את ערוץ המשאבים הראשי, זה שבו היו שותפות קהילות יהודיות ברחבי העולם.
בדרכו של עם ישראל עומדת היום מדינת ישראל. לכן יש להחליף את המדינה. התרחשותו של דבר זה תארך עוד שנים רבות, שכן הכוחות הרעיוניים שהקימו את המדינה, כשלב של פעולת דיכוי נגד העם היהודי בישראל, נקטו בפעולות שהצליחו לייצר תדמית שלילית ביותר למגזר הדתי, על כל מרכיביו, בתודעת הציבור החילוני.
אחת הפעולות שבהן הצליחו ביותר היתה שיתוף הפעולה שיצר הממשל עם גורמים דתיים במטרה מוצהרת כדי לתמוך בערכים דתיים. הדתיים נכשלו בכך כשלון חרוץ, כי הם הסכימו לכפיה של חוקים, המכריחים את אזרחי ישראל להתנהג בהתאם לערכים יהודיים מסורתיים. הכפיה שהוחדרה למימד שהיה, באופן טבעי ליהדות, נתון בידי הבחירה, יצרה מצב של התנגדות פסיכולוגית טבעית של כל הלא-מאמינים נגד חוקים שנראו להם חסרי יסוד הגיוני, ועל התנגדות זו נבנתה תדמיתו רבת השנים של חובש הכיפה כמי שאחראי לכפיה דתית של האזרח החילוני – וגם, מאוחר יותר, כמי ששואף להקמת מדינת הלכה.
ממשלת ישראל היא האחראית לניכור שפיתחו תושביה כלפי הדת היהודית בכלל וכלפי אנשי הדת בפרט. הם חיזקו את הגורמים השליליים שבקרב הדתיים בתיתם להם סמכויות שלטוניות ובכך הפכה את הדת היהודית למקור של דיכוי ולכן גם למקור של שנאה מצד הנכפים. בכך הצליח הכוח השולט לגרום לשנאה של היהדות מבית ולהשיג מה שלא השיגו דורות של אנטישמיים.
החוקים האוסרים הצגת ומכירת חמץ בפסח והקנסות המוטלים על מפרי החוק מראים את נצחון המדינאים הסוציאליסטיים על חובשי הכיפה שאותם הפילו לפח הפוליטיקה המקומית, כמשרתי תפישת הכפיה הדתית. מה שגרוע הרבה יותר – ועצוב במיוחד – הוא שעל ידי הכפיה הם גם מחטיאים אותם מנקודת המבט של תורת ישראל – כי אין תורת ישראל כפייתית – ואין היא מרשה שיתוף פעולה עם עריצים.
אם היו חובשי הכיפות אדם אחד, הוא ללא ספק היה חש בסתירה שבין בקשתו שלא לכפות אותו בחוק לשרת בצבא לבין תביעתו מבעלי עסקים שיסגרו את עסקיהם ביום תשעה באב באמצעות חוק.
אך הדתי הישראלי סובל מפיצול אישיות: חלק ממנו שואף חופש ויודע כי החוק הממשלתי השרירותי, המוסכם על ידי בני אדם, איננו מבטא את המציאות נכונה ולכן אסור לציית לו ואסור לעסוק בחקיקתו הכפייתית תרתי משמע. חלק אחר רואה את החוק כקול אלוה ממעל ואת ההחלטה האנושית של קבוצת חובבנים שנבחרה על ידי "הרוב" כמחייבת מוסרית את כל בני החברה.
בזמן שהראשון, איש הבחירה החפשית, יודע שכל שיתוף פעולה עם דיקטטורה – אפילו אם היא קוראת לעצמה "יהודית" – הוא שלילי מעיקרו, מאמין השני כי ניתן לחנך ציבור באמצעות חוקים, ואמונה זו היא שעמדה ביסוד ישראל הריכוזית של מפא"י, שבשל שליטתה בכל מה שזז בישראל, עדיין גורמת לסבל נתיניה עד היום.
יותר ויותר ברור הדבר כי הבעיה הגדולה ביותר של עם ישראל היא מדינת ישראל. לא העובדה שיש מדינה, אלא שיש מדינה כזו. העובדה שישראל אינה מדינת יהודים או יהודית איננה פורמלית או זמנית אלא עקרונית ומכרעת.
העובדה שמדינת ישראל היא מדינה לא מוסרית מכרעת יותר – והיא, למעשה, יסוד הבעיה.
העובדה שמדינת ישראל מבוססת על מוסר המנוגד למוסר היהודי שמשטרה עויין את היהדות והממסד שלה אנטישמי באופן מעשי הופכת אותה לכזו הצריכה לסור מן העולם.
לצורך זה דרושים שינוי שלטון, חוק, ומסגרת, שיבה לשרשים ערכיים לא רחוקים כל-כך – אלה שלפני שהוקמה מדינת ישראל כמדינה נוצרית-סוציאליסטית. במצבה היום של מדינת ישראל, היא מציגה כלפי חוץ – מה שכולל את העולם היהודי – חוקים כפייתיים המטילים על האוכלוסיה מחויבויות לאירועי דת ומסורת. אלה יוצרים את הרושם כי מדובר במדינה יהודית, אך למעשה, בהיותם כפייתיים, הם מנוגדים ליהדות, שבה הציות לערכי הדת הוא, ביסודו, נושא לבחירה.
למעשה, הדתיים בישראל, אשר יש הסוברים, בשל החוקים המבוססים על הדת כי הם נמנים על השליטים, נשלטים בכל תחום אפשרי על ידי העובדה שאין הם קובעים כלל באופן מהותי את מידת השכר שהם מקבלים עבור תרומתם כמשלמי מסים.
למעשה, הקבוצה המדוכאת ביותר בישראל היא זו של חובשי הכיפות, אשר בנוסף לדיכויים הרגילים של זכויות האדם שמהם סובלים כל אזרחי המדינה, הם גם מואשמים על ידי חוגים אנטישמיים מודרניים בהאשמות שווא.
אם היו החרדים נלחמים על זכויות האדם של כולם ונאבקים למקד את תשומת לבו של הציבור בריכוזיות הדיקטטורית של מדינת הכפיה, יתכן ולא היו צריכים להילחם היום, למשל, על זכותם ללמוד בישיבות ולקבל תקציבים הפחותים בהרבה מאלה שאותם מקבל החינוך הלא-דתי.