בין חינוך חילוני לחרדי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1203
בין חינוך חילוני לחרדי
אחד מה"פזמונים" הקבועים של מתנגדי הדת בישראל הוא היות הדתיים בגדר עול על צווארו של האזרח החילוני. אך ההוצאה השוטפת השנתית לתלמיד במוסדות ההשכלה הגבוהה הלא-דתיים בישראל יכולה להגיע עד סכום של 45,000 ש"ח המגיע, כמובן, מכספי משלמי המיסים. לעומת זאת, ההוצאה הציבורית על תלמיד ישיבה איננה מגיעה אף לרבע מסכום זה - שלא לדבר על כך שבזמן שמשרד התרבות מקבל (ומעניק) תקציבי עתק (מאות מיליוני שקלים) לצורך מימון פעילויות רבות אשר משלמי המיסים הדתים אינם נהנים מהם, אין איש מציע לקרוא להם – כפי שעושים זאת חדשים לבקרים לגבי החרדים - ''סחטנים''.
היה כבר מי שציין בקשר לכינוי אחרון זה כי ברור שהשימוש הנפוץ בחוגי מתנגדי הדתיים במילת התואר "סחטנים" אינו אלא דמגוגי, שכן אם היה בכך שמץ של אמת עובדתית היה הדבר מהווה בסיס לחקירה רצינית, לתביעות משפטיות, עונשים וכיו"ב. על רקע זה, יש בעצם השימוש במילה זו במשך זמן רב כל-כך על ידי ארגוני השמאל הן משום שימוש בשקר מוסכם לצרכים פוליטיים והן ערעור על עצם השיטה הדמוקרטית, שהרי היא זו שכפתה עצמה על שומרי המצוות ולא הותירה להם אלא את הדרכים המפוקפקות שבידם כדי להשיג את מה ששייך להם בתוקף זכותם האזרחית, שהרי הם אינם משלמים פחות מסים מהאזרחים החילוניים.
בתקשורת הממלכתית – שבהתאם לאפליה העובדתית הקיימת לגבי החרדים אין בה כמעט פתחון פה לחרדים – לא מגלים את ה"סוד הצבאי" שסטודנט חילוני מקבל כמעט פי 4 מבחור ישיבה על אף שסטטיסטית אין סיבה להניח שאביו של החילוני שילם מסים יותר מזה של תלמיד הישיבה. אך מה שכן תעשה התקשורת במרץ רב הוא יצירת רושם שהישיבות מקבלות על תלמיד בהן יותר מאשר מקבלת אוניברסיטה על סטודנט. וכשמדובר בתקציב משרד החינוך למרצים במוסדות הגבוהים הרי שהסכומים המשולמים להם מגיעים למכפלות של עד פי עשר מהסכומים שמקבלים מלמדים בישיבה.
מבחינה מתימטית פשוטה היה תקציב משרד החינוך, שהוא בין הגדולים בישראל, הנושק את 29 מיליארדי השקלים, אמור להעניק למוסדות החינוך הדתיים, שמספר תלמידיהם הוא כ10% ממספר התלמידים בישראל, לפחות 10% מתקציב זה. אך מוסדות אלה מקבלים בפועל הרבה פחות ממיליארד ש"ח. בהתחשב בכך שכל כספי המדינה מקורם בציבור ועליהם לשוב אליו יש בכך משום עוול ברור, אלא שהתקשורת לא תמצא לנכון להתריע עליו פשוט משום שהגורם השולט בה סובר שהאדם הדתי בכלל והחרדי בפרט אינם תורמים למדינה באותה מידה שתורם הלא-דתי.
המיתוס המוצהר בין מוקיעי החינוך הדתי הוא שה"דתיים חיים על חשבון החילוני". אך האם הישיבות החרדיות מתקיימות מכספי המיסים שלנו? הרי ישנם תחומים רבים בישיבות שעושים אותן דווקא לנכס כלכלי לקופת המדינה! ישיבות רבות מתקיימות בזכות תרומות מחו"ל, דבר המכניס מטבע זר למשק הישראלי. אף בניית הישיבות מבוססת על תרומות המגיעות מחו"ל. כמו כן, אלפי התלמידים המגיעים מחו"ל במטרה ללמוד בישיבות בארץ, אף הם מכניסים מטבע זר שנשלח אליהם למחייתם, וידוע שכל מטבע זר שנכנס לארץ מועיל למשק הישראלי. (וזה בנוסף ליצוא של ענפי המסחר החרדיים כגון: יהלומים, מזוזות, תפילין, ספרי תורה, אתרוגים, ושאר תשמישי קדושה וכו', הנשלחים ליהודי התפוצות בכל רחבי העולם, שמהווים הכנסת מטבע זר למדינה במיליוני דולרים, שלא לדבר על הכנסות המדינה ממסים ומע"מ מכל המוצרים הללו).
מימון המדינה לאוניברסיטאות (החילוניות במהותן) מגיע למיליארדי שקלים מכיסו של האזרח. אם אנו מתעלמים ממנו בבואנו להשוות בין המגזרים הרינו חוטאים קשות לאמת. רק חמישית! (20%) מקצבה זו באה ממשרד הדתות והשאר מתרומות מארה"ב, או מיהודים נדבנים וחרדים התורמים את "כספי המעשר" לישיבות וכוללים. החרדים לא נהנים באותה מידה מתקציבי החינוך של המדינה כמו הציבור הכללי. גם כאן ניכר הקיפוח לרעה של הציבור החרדי, לדוגמא: שיעור התלמידים החרדים, מכלל התלמידים במערכת החינוך היסודי היהודי הוא 20 אחוז, כלומר אחד מחמישה. חלקם בתקציב החינוך עומד רק על כ- 5% בלבד מכלל התקציב. שלא לדבר על המבנים הלא מושקעים בתי הספר החרדיים לעומת בתי הספר הממלכתיים, שבהם יש לרוב בכל כיתה מזגן ומחשב.
הכשרתו של רב מלמד מחייבת אורך כפול ומשולש של זמן לימוד והכשרה מאשר הכשרתו של מרצה באוניברסיטה חילונית. בזמן שבו מבחינת המתנגדים לדת אין שום ערך אובייקטיבי ללימודי הדת וכל מה שעוסקים בו בישיבות הוא ענינים שאבד עליהם הכלח, הרי עובדה היא שהתורה והמסורת היהודית הנמשכת כבר אלפי שנים, היא ששמרה על זהותנו וייחודיותנו במשך כל ההיסטוריה, מאז היותנו לעם. לימוד התורה בחברה החרדית מהווה ערך ראשון במעלה, והאברכים לומדים במסירות נפש, גם בתוך תנאים שרבים בהם הקשיים הכלכליים וההסתפקות במועט. שהרי המלגה של תלמיד ישיבה היא בין 1500 ₪ ל- 1800 ₪ לחודש (כאשר מתוכה רק כ-700 ₪ בלבד, מתקציב המדינה).
כשמדובר בידע הרב שמשמרים שומרי המצוות לגבי כתבי הקודש והספרות שקשורה אליהם מה שבולט בחוסר השויון שבו הוא ההבדל הקיים בין הידע התורני שנמצא בידי הציבור החילוני לבין הידע האקדמי שלו; בזמן שבו ציבור משלמי המסים החילוני מכיר בחוסר יכולתו להקיף את מלוא הטווח של הידע הקיים באקדמיה ולפיכך אין הוא מתיימר לטעון להבנת צרכיהם של אנשי האקדמיה, שמתקיימים על משאביו, מתיימר אותו ציבור להבין את היקף הידע התורני, את תכניו ואת צרכיהם של תלמידי הישיבות, מוריהם ורבני הקהילות. אמונה טפלה זו של חלק גדול מן הציבור החילוני לא הופיעה בחלל ריק אלא נזרעה וטופחה על ידי אנשי דמיונות ובעלי אגדה מן השמאל האתאיסטי, מתוך בורות קהת חושים לגבי הידע האצור בספריה הדתית.
תהיה השקפתם של אלה לגיטימית ככל שתהיה בעולמם של בני אדם המגינים על חופש המחשבה ועל זכותו של כל אדם להחזיק בעמדות רעיוניות בהתאם להבנתו, הרי שבניגוד לרוח החופש המוצהרת על ידם בכל הזדמנות, שולטים רעיונות אלה שליטה מוחלטת במשרד החינוך ואינם מתירים לרעיונות הדת כל דריסת רגל בתכניות הלימודים שלו. ברוח השקפתם הרעיונית, הרואה את המסורת כבלתי קבילה מבחינה תבונית, מתייחסים מנהלי משרד החינוך הממלכתי בישראל אל צרכי מערכת החינוך הדתית כאל משא מיותר על הציבור, וזאת בזמן שבכירי המרצים באקדמיה החילונית זוכים, בנוסף לשכר גבוה, לכיבודים רבים הכוללים נסיעות לכנסים בחו"ל, כיסוי הוצאות ותקציבי פרסום של מחקרים. גישת ה"איפה ואיפה" הזו של מדיניות משרד החינוך נגד הדתיים בכלל והחרדים בפרט נמצאת בניגוד לגישתם של מקימי המדינה, אשר הצהירו עליה כשייכת ליהודים. ברוח זו אין התלמיד החילוני בישראל מקבל אפילו ידע יסודי כללי לגבי מהות המסורת היהודית וכך נוצרת בציבור הישראלי הבורות השחצנית והאלימה כלפי החרדי, המתיימרת – במיוחד בשנים האחרונות - לכפות עליו ללמוד נושאים שאותם החילונים רואים כבעלי חשיבות – ועוד מעמידים דבר זה כתנאי לתקצוב.