הוקעה מגזרית מסורתית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 857
הוקעה מגזרית מסורתית
על מה שעומד ביסוד נושא הקצבאות
איש לא יעז להוקיע באופן כוללני את מורי או תלמידי המגזר האוניברסיטאי או לצאת נגד התקציב שמקבלים מן המדינה אקדמאים בכירים העוסקים במחקרים הבוחנים את הפסיכולוגיה של ילדים מקופחים, שלא לדבר על כך ששום אזרח ישראלי לא יעלה על דעתו להציע קיצוץ במחלקות החינוך והתרבות של הרשויות האיזוריות. אך מאידך, מאז קום המדינה מוקע דרך קבע כל מערך החינוך התורני והישיבתי, ביחס ישר לקרבתו של זה לגישה החרדית, בטענה שמדובר במערך חסר ערך.
בזמן שטענת חוסר הערך של החינוך הדתי נתפשת על ידי חלק מהציבור הלא-דתי כעובדה שאינה זקוקה להוכחה, נראים לאותו ציבור תקציבי העתק שבהם משופעים שירותי הממשל בתחום התרבות החילונית מוצדקים באופן דומה, כלומר: ללא צורך בהוכחה. בשני המקרים נשארים על כנם, בעיני הבוחר המתנגד לדת, ההערצה הלא מבוססת לערכי התרבות הנתמכים על ידי השלטון והבוז לערכים שמוצאם בתרבות הדתית. בנוסף לכך, צבר של אמונות טפלות הקיים בציבור הישראלי לגבי היהודי הדתי גורם לרבים לחשוב כי הערכים שמקורם בתרבות היהודית הדתית מייצגים לא רק בורות אלא גם אי מוסריות.
הוקעה מסורתית קבועה של המגזר הדתי בכלל והחרדי בפרט מבוססת על אמונה טפלה שטופחה מאז קום המדינה על ידי השלטון השמאלני בה, שראה תמיד הכרח בכבילתו של המגזר היהודי הדתי בישראל, כדי להחזיקו במצב של צייתנות. תוך הצגתו לציבור של מגזר זה כבור, בלתי יצרני ורודף-בצע, מתאפשרת דרך קבע סחיטתו הפוליטית, כמו מה שמתרחש בימים האחרונים, כאשר המשך ישיבתה של ש"ס בקואליציה מושג על ידי העינוי הביורוקרטי-לכאורה שמפעיל עליה הממשל בנושא קצבאות הילדים.
בהקשר זה מאלף הדבר להקשיב לתקשורת הממלכתית בימינו; למשל, במסגרת ידיעה שפורסמה בחדשות הרדיו לאחרונה נמסר, זה לצד זה, כי כדי לשפר את מצבן הכלכלי של משפחות עניות עדיף מצב שבו ייצאו שני בני הזוג בהן לעבודה על פני הגדלת קצבאותיהם – וכי שר האוצר לא יהיה מוכן להיכנע לדרישה להגדיל את הקצבאות למשפחות חרדיות.
סוג זה של ידיעות חדשותיות הוא, למעשה, תעמולה אנטי חרדית, כי היא מכילה מסר שעל אף היותו בלתי מוצהר זה ברור למדי שהוא מכוון נגד המגזר החרדי, כי כך הוא מתפרש בתודעת הציבור. תוכן המסר הוא כפול: א. המגזר החרדי אינו יצרני. ב. מגזר זה מבקש לסחוט את אזרחי המדינה.
הציבור הלא-דתי בישראל מאולף לראות כל עיסוק בתקציבים ייחודיים – אפילו אם כל האוכלוסיה האזרחית נהנית ממנו – כקשור באופייניות-יתר דווקא למגזר החרדי. באופן דומה רגיל הוא לראות את האדם הדתי בישראל כמי שאיננו משתתף בעול הוצאות הציבור אף שהוא משלם מסים ככל אזרח אחר. והחמור מכל: האזרח הישראלי מורגל לראות קשר הגיוני בין שחיתות ממונית ותאוות בצע לדרישות המגזר החרדי, במיוחד אחרי שסופקו לו פרשיות משפטיות ש"הוכיחו" קשר כזה, כמו במקרים של דרעי או של בניזרי.
מאז קום המדינה מטופחת הסתתו של האזרח הישראלי נגד היהודי החרדי, כשהיא מסתייעת במערכות התקשורת והתרבות של המדינה. אלה מניחים את התשתית להפרה חוזרת מצד השלטון של הסכמים שאותם הוא עורך עם החרדים, תוך הצגת תביעותיהם לציבור כביטוי של אי צדק. הצלחתו של חינוך הציבור על ידי הממשל נגד המגזר החרדי היתה גדולה עד כדי כך שהיא הצליחה אף להביא לסכסוך פנימי בתוך המחנות הדתיים והדתיים-לאומיים, שרבים מתוכם התרגלו לראות אף הם בשלילה את מדיניותו של החרדי ואת הערכים הפוליטיים שבהם הוא דוגל.
סוג המסר התקשורתי המופנה על ידי השלטון כלפי המגזר החרדי, אם היה מופנה כלפי היהודי הדתי בכל מקום אחר בעולם היה מוגדר – בצדק – כאנטישמי. בתכניו יש משום הטעייה מכוונת, אף כי איננה חדשה: מטרתה של זו, כאמור לעיל, היא כבר חלק מתפקודו המסורתי של הממשל הישראלי האנטי-דתי מאז קום המדינה, בין אם הוא שמאלני אותנטי או ימני-לאומי. דוגמה לכך ניתנה בעת תפקודו של נתניהו כשר אוצר במסגרת ממשלת ה"ליכוד", כאשר פגע בהסכמים קואליציוניים שבין הממשל למגזר החרדי, תוך שהוא מחזק את הרושם שהוא עושה להגברת יצרנותו של המגזר.
פעולה זו של ממשלת ה"ליכוד" היתה לאחת מן הדרכים שבהן הראה ראש ממשלה ימני-לכאורה כי הוא למד מן השמאל הישראלי איך לשלוט בבני המגזר החרדי. יש צורך להבין כי הפעלת לחץ פוליטי מתמיד על המגזר החרדי כדי לצמצם את חופש הפעולה שלו איננה אלא סחיטה ברורה ופשוטה, שמפעילים אנשי הממשל כנגד המגזר. יודעים הם שכל עוד יודעים נציגי המגזר שחרבו החדה של המקצץ הממשלתי נחה על צווארם של מקבלי הקצבאות שלו הוא יימנע מלקבל החלטות כמו פרישה מן הממשלה.
למעשה, משיג הממשל בכל פעם מחדש את מבוקשו הפוליטי כשהוא שולף מאמתחתו שוב ושוב את מיתוס אי היצרנות החרדית ולצד זה את תביעות החרדים כאילו היו נסיון סחיטה של משלם המסים הישראלי. הממשל סומך על זכרונו הקצר של האזרח הישראלי ועל העובדה שרק במקרה של המגזר החרדי מופרים פעם אחר פעם הסכמים קבועים ונידונים כאילו מדובר בהמצאות חדשות. בנוסף לכך דואגים בעלי הענין לרמוז דרך קבע כי לא רק שתלמיד הישיבה החרדי "אינו עובד" אלא שהוא גם אינו משרת בצבא.
העובדה שהאזרח הישראלי – ובכלל זה שומר המצוות הלא חרדי – מניח להוקעה מגזרית זו להימשך פעם אחר פעם מבלי להתקומם כנגד אי הצדק המשווע שבשלו נצרכים נציגי החרדים להילחם בכל פעם מחדש על קיום ההסכמים שנערכו עימם פועלת לרעתו. למעשה, באמצעות חוסר התגובה הראויה של האזרח להתעללות השלטון במגזר החרדי הולך זה ובונה את השלבים הבאים בהתעללותו המתמשכת בכלל הציבור האזרחי במדינה. למעשה, משלם המסים הישראלי מחמיץ דרך קבע את הקשר ההכרחי שבין קיפוח המגזר החרדי לקיפוח זכויותיו שלו.
עובדה ישראלית קיימת היא שמי שאינו משתייך למגזר החרדי מתייחס אליו לעתים קרובות בחוסר הבנה ואף מתוך תחושת דחיה וחשש, כאילו מדובר במהות המאיימת עליו ופוגעת בו. כאמור לעיל, אין עובדה זו רק תוצר של מחדל הסברתי חרדי אלא של פעולה פוליטית מכוונת. למעשה, באמצעות ההתעללות והסחיטה המופנים נגד האזרח החרדי מצליח השלטון להטיל טרור מיוחד, שיש הקוראים לו "משמעת קואליציונית" גם בשורות רבים השייכים למגזרים אחרים – ומי יודע כמה מאזרחי מדינת ישראל אינם אלא קורבנותיה של שיטת הוקעה מגזרית זו, המחנכת אותם לצייתנות שבה מתאפיין הישראלי.