השד הדתי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1023
השד הדתי
או: מה מפחיד את החרדי החילוני?
במשך שנים היה העימות בין המלוכה לכנסיה מאבק היסוד שעליו קמו ונפלו ממלכות בעולם. הצורה החדשה של עימות הסטורי זה בישראל הוא ניגוד הענינים בין הדתיים לחילוניים, אשר קיים עוד מהתקופה שלפני קום המדינה. הקמת המדינה על ידי ממשל לא דתי והשתלטותו של ממשל זה על שטח הקרקע שהובטח, על פי המסורת, לאבות היהדות, היוותה נצחון ללא-דתי, אך המתח בינו לבין הדת מתקיים עד היום – ויש הרואים במתח זה אף התעצמות.
מאבקו של החרדי החילוני בחובש הכיפה
כשהחילוני החרד – זה שחששו הגדול ביותר הוא כוחה של הדת - מזהה בתוצאות הבחירות בטחון עצמי מצד חובשי כיפה, הוא חש בצורך להעמיד "שריר" מול השריר שקם מולו. דרכים שונות ומגוונות פתוחות לפניו כדי להלחיץ את המגזר הדתי, וחלק גדול מהן הוכן מבעוד יום על ידי ממשלת מפא"י העתיקה, שהיתה, עם קום במדינה, הגורם הפנים-מדיני הראשון ששקד על "כיווץ" השד הדתי למקום שנתפס כ"ראוי לו" על ידי הממשל דאז.
בין הדרכים המסורתיות לניגוח ה"דתיים", אשר בהן נהגו להשתמש עויני המגזר עד "שינוי" היו האשמת הדתיים בכפיה דתית, בגזילת קופת הציבור ובהתחמקות מאחריות להשתתפות בהגנה הבטחונית של המדינה. היום מצא החרד החילוני עוד כמה דרכים לעשות זאת ובהן לחץ כלכלי (עם התגברות היכולת הכלכלית של המגזר) והאשמה בשחיתות (במיוחד, כפי שראינו לאחרונה, במקרה של הרב הראשי, שנתבע להתפטר על ידי היועץ המשפטי.
(ולא הזכרנו כלל מקרים כגון פרשת דרעי, אשר עבור אזרחים רבים, ולא חובשי כיפות בלבד, חלקים גדולים ממנה עדיין מהווים שאלות פתוחות.)
היחס השלילי למגזר הדתי בא לידי ביטוי בחברתנו במגוון דרכים; בתקשורת הוא מובע בצורה ישירה או עקיפה, גלויה או נסתרת; את היחס החילוני החרדי לדת ניתן למצוא, בין היתר, בתכניות הומור, במאמרי מערכת ובמאמרים העוסקים בכלכלה. כדי לתפוס במלואה את הבעיה, יש להיות קשוב לעובדה שמדובר במדיניות כללית, אשר בה התקשורת איננה אלא מגבירה ומעבירה את הקולות המשדרים ערכים אנטי-דתיים במימד הציבורי הלא-דתי בישראל. אף כי נראה שקולות אלה מיומנים דיים כדי להעביר את תשדורותיהם בערוצים רבים, שחלק מהם מחתרתיים במודע, אין זה ברור עד כמה הם מבטאים את דעתו של הציבור הכללי כלפי הדת היהודית וערכיה. לעתים, יש לציין, נערכים סקרים ישירים אשר מהם משתמע כי אף הציבור הישראלי החילוני מעניק מקום גבוה בסולם ערכיו ליהדות.
לא לפחד כלל
כותרת זו של מאמר מערכת "הארץ" מיום 22.2.06 מתייחסת לאחד הנושאים שמהם חושש החרדי החילוני ביותר: מעורבותם של שומרי מצוות במערכת הבטחון. בהקשר זה, מציגה התעמולה האנטי-דתית פנים כפולות: מחד היא מעוררת בציבור חשש מהתגברות ההשפעה הדתית בצה"ל - ומאידך היא מתריעה דרך קבע על כך שהדתיים "אינם נותנים את חלקם הראוי" במאמץ השירות בצה"ל.
במקרה של המאמר שלפנינו מובעת הקליפה העליונה של הבעייה – היחס בין מדינה לדת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהלכי הרוח הקובעים שביסוד מינוי רב ראשי לצה"ל. למותר לציין כי למשרה מעין זו יש השלכות של "חרב מתהפכת" לגבי שני הדת והצבא גם יחד:
"כוונת הרמטכ"ל למנות מתנחל מאיתמר, אבי דונצקי לרב הראשי של צה"ל, כדי לגשר על אי האמון בין חיילי ישיבות ההסדר לפיקוד, היא מעשה החלם האחרון. ...מאחורי כל סרבן מקרב המתנחלים עומדים גדודים של ילדים מעריצים."
"רונצקי פסול לתפקיד הרב הראשי לצה"ל ולו רק משום שהצהיר כי בכל מקום שההלכה מתנגשת עם הקוד האתי של צה"ל, ההלכה גוברת."
"אי אפשר להורות לרב כלשהו איך לפרש את ההלכה, אבל אפשר להרחיקו מכל השפעה על חיילי צה"ל."
הדתיים כמשרתים
בקטעים נבחרים אלה ממאמר המערכת ניתן לראות את הדרך שבה רואה השמאל הישראלי את הדתיים בצה"ל, ככאלה שמתאימים לשרת בו רק בתפקיד של "חוטבי עצים ושואבי מים", כלומר כמי שממלא את תנאיו החמריים של השירות. מנקודת המבט של השמאל, צריך עימות הערכים (כפי שהמאמר מודה בו) בין הדת לצבא לנטות תמיד לצידו של הצבא. אם, לפי גישה זו, יש ניגוד כלשהו שמתגלע בין ה"מחנות", על הגישה החילונית לנצח את הגישה הדתית. במלים אחרות, על החייל הדתי המשרת בצה"ל שומה לכבד את רצון הצבא אך הצבא אינו מחוייב כלל לכבד את רצונו שלו.
זוהי דרך אחת מני רבות לקבוע קו תיחום שמגדיר עד היכן יכול חובש כיפה להגיע בקריירה הצבאית שלו. בשנה האחרונה במיוחד, כשהתפתח ויכוח לגבי הזכות ההלכתית ו/או האנושית לבצע תכניות כמו פינוי גוש קטיף, בחרו לא מעטים לוותר על קריירה צה"לית כדי שלא לפגוע במה שמבחינת פרשנותם הוא ערך יהודי. גישתו של השמאל לגבי מקום הדת בצבא אומרת, למעשה, שעל הדת, עד כמה שהיא נוגעת בענין הצבאי, מוטלת החובה לכפוף את עצמה לדרישות הצבא.
ניגוח הדת במחתרת.
בין הדרכים הרבות שבהן מנוגחת היהדות בישראל, מנוצלת גם רשות השידור; בתכניות השידור של הטלויזיה הממלכתית ניתן לחזות לאחרונה בביקורת מובלעת של היהדות הדתית, כפי שהיא באה לידי ביטוי על המרקע. בימי אפריל האחרונים, באחד ממערכוני התכנית ההומוריסטית "קצרים", אשר הוצגה בערוץ השני של הטלויזיה, ניתן היה לחזות בדמות של אדם מעורער וכפייתי ...שלראשו כיפה.
הכיפה, בהקשר כזה, איננה מקרית: היא מעבירה מסר ברור וחד-משמעי לרוב הצופים, לגבי טבעו של חובש הכיפה...
דתי, דע את מקומך!
את כל הנטייה האנטי-דתית של החרדי החילוני בישראל ניתן לסכם בחששו פן ייצא הדתי מ"תחום המושב" שנקבע לו על ידי ממשלות השמאל בישראל; הוא אינו מוכן לחשוב על התמודדות אינטלקטואלית עם ערכי היהדות – ואינו מוכן להרשות להתפתחות של סיטואציית עימות מסוג זה, אפילו מטעמים תעמולתיים.
דוגמה למושא חשש מסוג זה הוא כל מכתב, הצהרה או אמירה שיש לה קשר אקטואלי לעניני היום, אשר יופקו ו/או יופצו על ידי גורמים דתיים. דבר זה יכול להיות, לדוגמה, מכתב אשר עוסק בביקורת (או שניתן לפרשו ככתב-ביקורת) נגד מדיניות הממשלה. מכתב מסוג זה הופץ לאחרונה על ידי מועצת הרבנות הראשית, שקראה בו לממשלה לדאוג למגורשי גוש קטיף הנתונים במצוקה. להלן עיקריה של כתבה בנושא זה:
מועצת הרבנות: לדאוג למגורשי גוש קטיף
(23 ינואר 2006) ערוץ 7
במועצת הרבנות הראשית הוחלט היום לפנות רשמית לרשויות המוסמכות ולדרוש מהן לדאוג למצוקת מגורשי גוש קטיף ולאתר עבורם תעסוקה ודיור.
"מאז פינוי אחינו תושבי גוש קטיף מבתיהם, עדיין לא מצאו מנוח לכף רגלם, לצערנו נותרו מזה חודשים כשהם נדחים ממקום למקום, ולדאבון ליבנו אין פוצה פה ומצפצף", אומרים הרבנים.
רבים מהם עדיין לא מצאו מקום עבודה לפרנסתם וההבטחות שניתנו להם לא קוימו, הן בתחומי החינוך והן בתחומי התעסוקה.
הרבנים הראשיים לישראל, הרב יונה מצגר והרב שלמה עמאר יחד עם חברי מועצת הרבנות , קוראים בפניה נרגשת לרשויות המדינה ולראשיה: "את אחינו אנו מבקשים! אנא תפעלו לאלתר לעזרת התושבים היקרים הללו, אשר מסרו נפשם עשרות בשנים, תחת הפגזות כבדות מדי יום ביומו, ועמדו בגבורה על משמר ארצנו בגבול דרום הארץ, האזינו לשוועתם וחושו את כאבם כי גדול הוא".
מועצת הרבנות הראשית לישראל פונה למשרדים האחראים לדאוג להם לדיור של קבע, ולסייע להם ברווחתם החינוכית והכלכלית כאחד. יהי רצון שיקוים בהם הפסוק "ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח" (יחזקאל כ"ח כ"ו).
ונשאלת השאלה: האם יש קשר בין העובדה שהרבנים מצגר ועמאר חתומים על מכתב זה, שניתן, כאמור, לפרשו כמכתב ביקורת על הממשל, "זכו" שניהם לאחרונה להיות חשודים בפלילים ולכך שהם ובני משפחותיהם הוצגו כלפי הציבור כחשודים בפשעים?
ושאלות נוספות, בהקשר זה, מתייחסות למידת התמימות הקיימת מאחורי הדרך בה נוהג לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה כלפי הרב הראשי; על כך בדיון הבא על העימות הנוכחי בשאלות של חוק, מוסר ושחיתות בין הממסד הדתי לממסד החילוני:
לעשות שרירים
"בסביבתו של מזוז מברכים על האומץ שתפס, אבל משפטנים אחרים תוהים האם זו הדרך לעשות שרירים"
זוהי כותרת המשנה לציון הצהרתו של היועץ המשפטי נגד הרב מצגר. האם מה שעומד מאחורי פעולתו, שזכתה להדים גדולים בתקשורת, בזמן שברור לכל שמקומה ראוי לפרופיל נמוך בהרבה, הוא הנחייה מפורשת של גורמים פוליטיים או תחושה עמומה שיש לטאטא את השפעת הדת בישראל אל מתחת לשטיח המדינה.
הכובע החדש של היועץ
במאמרם זה של טובה צימוקי ומשה רונן ב"ידיעות אחרונות" 6.4.06 מובעת תמיהה רבה על היועץ המשפטי, אשר במיוחד לאחרונה, בקריאת התגר שלו נגד הרב מצגר, הוכיח עצמו כ"זאב בעור כבש".
כותבים צימוקי ורונן בכתבם:
"במערכת המשפט נזכרו אתמול בהכרזתו של מני מזוז לפני שנתיים, כשנכנס לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה: "אינני רואה את עצמי כמחנך או מטיף מוסר" – ולא יכלו שלא להרים גבה. האם זה אותו מזוז שקבע השבוע כי למרות שאין תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום פלילי נגד הרב מצגר...ראוי כי הרב יטול אחריות אישית ויתפטר? האם זה אותו מזוז שסגר את התיק נגד אריאל שרון בפרשת האי היווני מבלי להוסיף הערות דומות? ובכלל, תוהים משפטנים – איך יתכן שיועץ משפטי לממשלה מפרסם אמירות כה חמורות על הרב מצגר כשלרב אין בכלל דרך להתגונן בפניהן?"
השאלות הכל-כך רלוונטיות האלה שמועלות בכתבה, חושפות דבר מדהים: שרב ראשי לישראל עשוי להיות מואשם בצורה לא דיסקרטית (בלשון המעטה), קבל עם ועדה, על ידי אחד הגורמים המשפטיים הרמים ביותר במדינת ישראל, מבלי שגורם כזה ייקרא לסדר או שהנאשם והנתבע יוכל להגן על עצמו, על תדמיתו ועל הנזק ההכרחי הנגרם בשל תביעה זו לקהילתו.
לשאלה המסכמת את שאלותיהם של הכתבים: "איך זה יתכן?" יש תשובה אחת, כואבת: "כי מדובר באדם דתי."
ולשאלה הבאה מיד לאחר מכן: "האם לעובדה ש"אדם דתי" זה הוא הרב הראשי אין שום משמעות?, תהיה התשובה: "כן, בהחלט – זוהי בדיוק המשמעות!"
עושים מהרב הראשי דוגמה
במלים אחרות: מישהו שם, למעלה, חש שיש, בתקופה זו, נחיצות גדולה להנמכת שיעור קומתה של היהדות במדינת ישראל – ויזמתו התוקפנית החדשה של היועץ המשפטי היא הוכחה לכך שהוא פועל על יסוד הנחייה כזו. כאזרחים סביר שלעולם לא נדע ממי – אם בכלל – באה ההנחייה "לעשות מהרב הראשי דוגמה", אך מזה תקופה ארוכה ניתן לחוש בתהליך ברור שבו "באים חשבון" בתקשורת עם המגזר הדתי-חרדי, כנראה כדי ללמד את הציבור הרחב כי המגזר מושחת, לקוי ושלילי ביסודו.
ברוח זו, יוצג כל דבר שמקורו בעולם הדתי, אפילו אם הוא מבטא התנהלות רגילה לגמרי, כאילו הוא מבטא שליליות מוסרית.
לדוגמה:
כניעה עיתונאית ללחץ החברתי
כתבה במדור הכלכלי עוסקת בתיאור הליך פנימי בחברה החרדית כאילו היה לחץ לא תקין:
פרטנר נכנעה ללחץ החרדי: תשיק בקרוב מכשיר סלולר כשר למהדרין
עד עתה סירבה החברה לשווק מכשירים כשרים, הכוללים פונקציות בסיסיות בלבד
הכותרת הראשית וכותרת המשנה בכתבתה של גיל קליאן במדור הכלכלי של "ידיעות אחרונות" 20.2.06 מבשרת לקורא על התאמתה של חברה מסחרית לדרישות לקוחותיה כאילו נכנעה ללחץ החברתי, התובע להציג כל עסקה עם חרדים כ"כניעה ללחץ", כאילו לא ניתן להציג כל דרישה של מגזר לקוחות מחברה המשרתת אותו כאילו מדובר ב"לחץ".
למה לחץ?
למעשה, מדובר בחלק אינטגרלי, ברור ומובנה של שיטת החופש הכלכלי הידועה גם כ"היצע וביקוש". אז למה לקרוא "לחץ" ללקוח התובע שהחברה המספקת לו שירות תתאים את היצעה לביקושו? אולי כדי להגביר את הרושם שהחברה החרדית – אשר השמאל האנטישמי מציג אותה מאז ומתמיד כאילו היא שואפת ל"כפיה דתית" - מבוססת גם על כפיה נגד חבריה שלה – אבל מה לזה ולכתבה במדור הכלכלי של העתון?
בכתבה ממשיכה הכותבת לפרט את ה"לחץ" שעליו הכריזה: "...יעד ההשקה הוא בעיקר לקוחות קיימים של החברה, שמופעל עליהם לחץ על ידי הקהילה לעבור למכשיר טלפון כשר. נראה כי מאז השקות המכשירים הכשרים, שצברו פופולאריות בקרב החרדים, מופעל לחץ חברתי כבד על אנשי העסקים במגזר להחליף את מכשיריהם למכשירים כאלה."
ועוד, לגבי הרקע:
"במשך תקופה ארוכה סירבה פרטנר להיענות לדרישות ועדת הרבנים לעניני תקשורת – גוף שהוקם על ידי חצרות הרבנים על מנת לנהל מו"מ בשם המגזר עם ספקי התקשורת השונים. בחברה אמרו בזמנו כי היא לא תיענה לדרישות הוועדה, ותאפשר לכל לקוחותיה ליהנות ממלוא השירותים שהיא מציעה. כעת נראה כי הלחץ עשה את שלו. "
"עכשיו אומרים בשוק כי ההצטרפות לתקן הכשרות היתה מהלך עסקי חכם, וכי קצב ההצטרפות עומד על מאות לקוחות בשבוע. בנוסף אומרים כי מגזרים אחרים כמו המגזר הערבי כבר הביעו ענין ברכישת מכשירים דומים."
אז אם הסתבר בסופו של דבר שה"הצטרפות לתקן הכשרות היתה מהלך עסקי חכם", מדוע להציגו כאילו נפגעות, בצורה מסויימת, זכויותיו של מישהו? אין זאת אלא שמישהו שסובר ששיפור תנאיו של הציבור החרדי באים על חשבונו של הצרכן החילוני, הצליח להנחיל תובנה זו לכתבת הכלכלית...
השד הדתי
או: מה מפחיד את החרדי החילוני?
במשך שנים היה העימות בין המלוכה לכנסיה מאבק היסוד שעליו קמו ונפלו ממלכות בעולם. הצורה החדשה של עימות הסטורי זה בישראל הוא ניגוד הענינים בין הדתיים לחילוניים, אשר קיים עוד מהתקופה שלפני קום המדינה. הקמת המדינה על ידי ממשל לא דתי והשתלטותו של ממשל זה על שטח הקרקע שהובטח, על פי המסורת, לאבות היהדות, היוותה נצחון ללא-דתי, אך המתח בינו לבין הדת מתקיים עד היום – ויש הרואים במתח זה אף התעצמות.
מאבקו של החרדי החילוני בחובש הכיפה
כשהחילוני החרד – זה שחששו הגדול ביותר הוא כוחה של הדת - מזהה בתוצאות הבחירות בטחון עצמי מצד חובשי כיפה, הוא חש בצורך להעמיד "שריר" מול השריר שקם מולו. דרכים שונות ומגוונות פתוחות לפניו כדי להלחיץ את המגזר הדתי, וחלק גדול מהן הוכן מבעוד יום על ידי ממשלת מפא"י העתיקה, שהיתה, עם קום במדינה, הגורם הפנים-מדיני הראשון ששקד על "כיווץ" השד הדתי למקום שנתפס כ"ראוי לו" על ידי הממשל דאז.
בין הדרכים המסורתיות לניגוח ה"דתיים", אשר בהן נהגו להשתמש עויני המגזר עד "שינוי" היו האשמת הדתיים בכפיה דתית, בגזילת קופת הציבור ובהתחמקות מאחריות להשתתפות בהגנה הבטחונית של המדינה. היום מצא החרד החילוני עוד כמה דרכים לעשות זאת ובהן לחץ כלכלי (עם התגברות היכולת הכלכלית של המגזר) והאשמה בשחיתות (במיוחד, כפי שראינו לאחרונה, במקרה של הרב הראשי, שנתבע להתפטר על ידי היועץ המשפטי.
(ולא הזכרנו כלל מקרים כגון פרשת דרעי, אשר עבור אזרחים רבים, ולא חובשי כיפות בלבד, חלקים גדולים ממנה עדיין מהווים שאלות פתוחות.)
היחס השלילי למגזר הדתי בא לידי ביטוי בחברתנו במגוון דרכים; בתקשורת הוא מובע בצורה ישירה או עקיפה, גלויה או נסתרת; את היחס החילוני החרדי לדת ניתן למצוא, בין היתר, בתכניות הומור, במאמרי מערכת ובמאמרים העוסקים בכלכלה. כדי לתפוס במלואה את הבעיה, יש להיות קשוב לעובדה שמדובר במדיניות כללית, אשר בה התקשורת איננה אלא מגבירה ומעבירה את הקולות המשדרים ערכים אנטי-דתיים במימד הציבורי הלא-דתי בישראל. אף כי נראה שקולות אלה מיומנים דיים כדי להעביר את תשדורותיהם בערוצים רבים, שחלק מהם מחתרתיים במודע, אין זה ברור עד כמה הם מבטאים את דעתו של הציבור הכללי כלפי הדת היהודית וערכיה. לעתים, יש לציין, נערכים סקרים ישירים אשר מהם משתמע כי אף הציבור הישראלי החילוני מעניק מקום גבוה בסולם ערכיו ליהדות.
לא לפחד כלל
כותרת זו של מאמר מערכת "הארץ" מיום 22.2.06 מתייחסת לאחד הנושאים שמהם חושש החרדי החילוני ביותר: מעורבותם של שומרי מצוות במערכת הבטחון. בהקשר זה, מציגה התעמולה האנטי-דתית פנים כפולות: מחד היא מעוררת בציבור חשש מהתגברות ההשפעה הדתית בצה"ל - ומאידך היא מתריעה דרך קבע על כך שהדתיים "אינם נותנים את חלקם הראוי" במאמץ השירות בצה"ל.
במקרה של המאמר שלפנינו מובעת הקליפה העליונה של הבעייה – היחס בין מדינה לדת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהלכי הרוח הקובעים שביסוד מינוי רב ראשי לצה"ל. למותר לציין כי למשרה מעין זו יש השלכות של "חרב מתהפכת" לגבי שני הדת והצבא גם יחד:
"כוונת הרמטכ"ל למנות מתנחל מאיתמר, אבי דונצקי לרב הראשי של צה"ל, כדי לגשר על אי האמון בין חיילי ישיבות ההסדר לפיקוד, היא מעשה החלם האחרון. ...מאחורי כל סרבן מקרב המתנחלים עומדים גדודים של ילדים מעריצים."
"רונצקי פסול לתפקיד הרב הראשי לצה"ל ולו רק משום שהצהיר כי בכל מקום שההלכה מתנגשת עם הקוד האתי של צה"ל, ההלכה גוברת."
"אי אפשר להורות לרב כלשהו איך לפרש את ההלכה, אבל אפשר להרחיקו מכל השפעה על חיילי צה"ל."
הדתיים כמשרתים
בקטעים נבחרים אלה ממאמר המערכת ניתן לראות את הדרך שבה רואה השמאל הישראלי את הדתיים בצה"ל, ככאלה שמתאימים לשרת בו רק בתפקיד של "חוטבי עצים ושואבי מים", כלומר כמי שממלא את תנאיו החמריים של השירות. מנקודת המבט של השמאל, צריך עימות הערכים (כפי שהמאמר מודה בו) בין הדת לצבא לנטות תמיד לצידו של הצבא. אם, לפי גישה זו, יש ניגוד כלשהו שמתגלע בין ה"מחנות", על הגישה החילונית לנצח את הגישה הדתית. במלים אחרות, על החייל הדתי המשרת בצה"ל שומה לכבד את רצון הצבא אך הצבא אינו מחוייב כלל לכבד את רצונו שלו.
זוהי דרך אחת מני רבות לקבוע קו תיחום שמגדיר עד היכן יכול חובש כיפה להגיע בקריירה הצבאית שלו. בשנה האחרונה במיוחד, כשהתפתח ויכוח לגבי הזכות ההלכתית ו/או האנושית לבצע תכניות כמו פינוי גוש קטיף, בחרו לא מעטים לוותר על קריירה צה"לית כדי שלא לפגוע במה שמבחינת פרשנותם הוא ערך יהודי. גישתו של השמאל לגבי מקום הדת בצבא אומרת, למעשה, שעל הדת, עד כמה שהיא נוגעת בענין הצבאי, מוטלת החובה לכפוף את עצמה לדרישות הצבא.
ניגוח הדת במחתרת.
בין הדרכים הרבות שבהן מנוגחת היהדות בישראל, מנוצלת גם רשות השידור; בתכניות השידור של הטלויזיה הממלכתית ניתן לחזות לאחרונה בביקורת מובלעת של היהדות הדתית, כפי שהיא באה לידי ביטוי על המרקע. בימי אפריל האחרונים, באחד ממערכוני התכנית ההומוריסטית "קצרים", אשר הוצגה בערוץ השני של הטלויזיה, ניתן היה לחזות בדמות של אדם מעורער וכפייתי ...שלראשו כיפה.
הכיפה, בהקשר כזה, איננה מקרית: היא מעבירה מסר ברור וחד-משמעי לרוב הצופים, לגבי טבעו של חובש הכיפה...
דתי, דע את מקומך!
את כל הנטייה האנטי-דתית של החרדי החילוני בישראל ניתן לסכם בחששו פן ייצא הדתי מ"תחום המושב" שנקבע לו על ידי ממשלות השמאל בישראל; הוא אינו מוכן לחשוב על התמודדות אינטלקטואלית עם ערכי היהדות – ואינו מוכן להרשות להתפתחות של סיטואציית עימות מסוג זה, אפילו מטעמים תעמולתיים.
דוגמה למושא חשש מסוג זה הוא כל מכתב, הצהרה או אמירה שיש לה קשר אקטואלי לעניני היום, אשר יופקו ו/או יופצו על ידי גורמים דתיים. דבר זה יכול להיות, לדוגמה, מכתב אשר עוסק בביקורת (או שניתן לפרשו ככתב-ביקורת) נגד מדיניות הממשלה. מכתב מסוג זה הופץ לאחרונה על ידי מועצת הרבנות הראשית, שקראה בו לממשלה לדאוג למגורשי גוש קטיף הנתונים במצוקה. להלן עיקריה של כתבה בנושא זה:
מועצת הרבנות: לדאוג למגורשי גוש קטיף
(23 ינואר 2006) ערוץ 7
במועצת הרבנות הראשית הוחלט היום לפנות רשמית לרשויות המוסמכות ולדרוש מהן לדאוג למצוקת מגורשי גוש קטיף ולאתר עבורם תעסוקה ודיור.
"מאז פינוי אחינו תושבי גוש קטיף מבתיהם, עדיין לא מצאו מנוח לכף רגלם, לצערנו נותרו מזה חודשים כשהם נדחים ממקום למקום, ולדאבון ליבנו אין פוצה פה ומצפצף", אומרים הרבנים.
רבים מהם עדיין לא מצאו מקום עבודה לפרנסתם וההבטחות שניתנו להם לא קוימו, הן בתחומי החינוך והן בתחומי התעסוקה.
הרבנים הראשיים לישראל, הרב יונה מצגר והרב שלמה עמאר יחד עם חברי מועצת הרבנות , קוראים בפניה נרגשת לרשויות המדינה ולראשיה: "את אחינו אנו מבקשים! אנא תפעלו לאלתר לעזרת התושבים היקרים הללו, אשר מסרו נפשם עשרות בשנים, תחת הפגזות כבדות מדי יום ביומו, ועמדו בגבורה על משמר ארצנו בגבול דרום הארץ, האזינו לשוועתם וחושו את כאבם כי גדול הוא".
מועצת הרבנות הראשית לישראל פונה למשרדים האחראים לדאוג להם לדיור של קבע, ולסייע להם ברווחתם החינוכית והכלכלית כאחד. יהי רצון שיקוים בהם הפסוק "ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח" (יחזקאל כ"ח כ"ו).
ונשאלת השאלה: האם יש קשר בין העובדה שהרבנים מצגר ועמאר חתומים על מכתב זה, שניתן, כאמור, לפרשו כמכתב ביקורת על הממשל, "זכו" שניהם לאחרונה להיות חשודים בפלילים ולכך שהם ובני משפחותיהם הוצגו כלפי הציבור כחשודים בפשעים?
ושאלות נוספות, בהקשר זה, מתייחסות למידת התמימות הקיימת מאחורי הדרך בה נוהג לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה כלפי הרב הראשי; על כך בדיון הבא על העימות הנוכחי בשאלות של חוק, מוסר ושחיתות בין הממסד הדתי לממסד החילוני:
לעשות שרירים
"בסביבתו של מזוז מברכים על האומץ שתפס, אבל משפטנים אחרים תוהים האם זו הדרך לעשות שרירים"
זוהי כותרת המשנה לציון הצהרתו של היועץ המשפטי נגד הרב מצגר. האם מה שעומד מאחורי פעולתו, שזכתה להדים גדולים בתקשורת, בזמן שברור לכל שמקומה ראוי לפרופיל נמוך בהרבה, הוא הנחייה מפורשת של גורמים פוליטיים או תחושה עמומה שיש לטאטא את השפעת הדת בישראל אל מתחת לשטיח המדינה.
הכובע החדש של היועץ
במאמרם זה של טובה צימוקי ומשה רונן ב"ידיעות אחרונות" 6.4.06 מובעת תמיהה רבה על היועץ המשפטי, אשר במיוחד לאחרונה, בקריאת התגר שלו נגד הרב מצגר, הוכיח עצמו כ"זאב בעור כבש".
כותבים צימוקי ורונן בכתבם:
"במערכת המשפט נזכרו אתמול בהכרזתו של מני מזוז לפני שנתיים, כשנכנס לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה: "אינני רואה את עצמי כמחנך או מטיף מוסר" – ולא יכלו שלא להרים גבה. האם זה אותו מזוז שקבע השבוע כי למרות שאין תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום פלילי נגד הרב מצגר...ראוי כי הרב יטול אחריות אישית ויתפטר? האם זה אותו מזוז שסגר את התיק נגד אריאל שרון בפרשת האי היווני מבלי להוסיף הערות דומות? ובכלל, תוהים משפטנים – איך יתכן שיועץ משפטי לממשלה מפרסם אמירות כה חמורות על הרב מצגר כשלרב אין בכלל דרך להתגונן בפניהן?"
השאלות הכל-כך רלוונטיות האלה שמועלות בכתבה, חושפות דבר מדהים: שרב ראשי לישראל עשוי להיות מואשם בצורה לא דיסקרטית (בלשון המעטה), קבל עם ועדה, על ידי אחד הגורמים המשפטיים הרמים ביותר במדינת ישראל, מבלי שגורם כזה ייקרא לסדר או שהנאשם והנתבע יוכל להגן על עצמו, על תדמיתו ועל הנזק ההכרחי הנגרם בשל תביעה זו לקהילתו.
לשאלה המסכמת את שאלותיהם של הכתבים: "איך זה יתכן?" יש תשובה אחת, כואבת: "כי מדובר באדם דתי."
ולשאלה הבאה מיד לאחר מכן: "האם לעובדה ש"אדם דתי" זה הוא הרב הראשי אין שום משמעות?, תהיה התשובה: "כן, בהחלט – זוהי בדיוק המשמעות!"
עושים מהרב הראשי דוגמה
במלים אחרות: מישהו שם, למעלה, חש שיש, בתקופה זו, נחיצות גדולה להנמכת שיעור קומתה של היהדות במדינת ישראל – ויזמתו התוקפנית החדשה של היועץ המשפטי היא הוכחה לכך שהוא פועל על יסוד הנחייה כזו. כאזרחים סביר שלעולם לא נדע ממי – אם בכלל – באה ההנחייה "לעשות מהרב הראשי דוגמה", אך מזה תקופה ארוכה ניתן לחוש בתהליך ברור שבו "באים חשבון" בתקשורת עם המגזר הדתי-חרדי, כנראה כדי ללמד את הציבור הרחב כי המגזר מושחת, לקוי ושלילי ביסודו.
ברוח זו, יוצג כל דבר שמקורו בעולם הדתי, אפילו אם הוא מבטא התנהלות רגילה לגמרי, כאילו הוא מבטא שליליות מוסרית.
לדוגמה:
כניעה עיתונאית ללחץ החברתי
כתבה במדור הכלכלי עוסקת בתיאור הליך פנימי בחברה החרדית כאילו היה לחץ לא תקין:
פרטנר נכנעה ללחץ החרדי: תשיק בקרוב מכשיר סלולר כשר למהדרין
עד עתה סירבה החברה לשווק מכשירים כשרים, הכוללים פונקציות בסיסיות בלבד
הכותרת הראשית וכותרת המשנה בכתבתה של גיל קליאן במדור הכלכלי של "ידיעות אחרונות" 20.2.06 מבשרת לקורא על התאמתה של חברה מסחרית לדרישות לקוחותיה כאילו נכנעה ללחץ החברתי, התובע להציג כל עסקה עם חרדים כ"כניעה ללחץ", כאילו לא ניתן להציג כל דרישה של מגזר לקוחות מחברה המשרתת אותו כאילו מדובר ב"לחץ".
למה לחץ?
למעשה, מדובר בחלק אינטגרלי, ברור ומובנה של שיטת החופש הכלכלי הידועה גם כ"היצע וביקוש". אז למה לקרוא "לחץ" ללקוח התובע שהחברה המספקת לו שירות תתאים את היצעה לביקושו? אולי כדי להגביר את הרושם שהחברה החרדית – אשר השמאל האנטישמי מציג אותה מאז ומתמיד כאילו היא שואפת ל"כפיה דתית" - מבוססת גם על כפיה נגד חבריה שלה – אבל מה לזה ולכתבה במדור הכלכלי של העתון?
בכתבה ממשיכה הכותבת לפרט את ה"לחץ" שעליו הכריזה: "...יעד ההשקה הוא בעיקר לקוחות קיימים של החברה, שמופעל עליהם לחץ על ידי הקהילה לעבור למכשיר טלפון כשר. נראה כי מאז השקות המכשירים הכשרים, שצברו פופולאריות בקרב החרדים, מופעל לחץ חברתי כבד על אנשי העסקים במגזר להחליף את מכשיריהם למכשירים כאלה."
ועוד, לגבי הרקע:
"במשך תקופה ארוכה סירבה פרטנר להיענות לדרישות ועדת הרבנים לעניני תקשורת – גוף שהוקם על ידי חצרות הרבנים על מנת לנהל מו"מ בשם המגזר עם ספקי התקשורת השונים. בחברה אמרו בזמנו כי היא לא תיענה לדרישות הוועדה, ותאפשר לכל לקוחותיה ליהנות ממלוא השירותים שהיא מציעה. כעת נראה כי הלחץ עשה את שלו. "
"עכשיו אומרים בשוק כי ההצטרפות לתקן הכשרות היתה מהלך עסקי חכם, וכי קצב ההצטרפות עומד על מאות לקוחות בשבוע. בנוסף אומרים כי מגזרים אחרים כמו המגזר הערבי כבר הביעו ענין ברכישת מכשירים דומים."
אז אם הסתבר בסופו של דבר שה"הצטרפות לתקן הכשרות היתה מהלך עסקי חכם", מדוע להציגו כאילו נפגעות, בצורה מסויימת, זכויותיו של מישהו? אין זאת אלא שמישהו שסובר ששיפור תנאיו של הציבור החרדי באים על חשבונו של הצרכן החילוני, הצליח להנחיל תובנה זו לכתבת הכלכלית...
השד הדתי
או: מה מפחיד את החרדי החילוני?
במשך שנים היה העימות בין המלוכה לכנסיה מאבק היסוד שעליו קמו ונפלו ממלכות בעולם. הצורה החדשה של עימות הסטורי זה בישראל הוא ניגוד הענינים בין הדתיים לחילוניים, אשר קיים עוד מהתקופה שלפני קום המדינה. הקמת המדינה על ידי ממשל לא דתי והשתלטותו של ממשל זה על שטח הקרקע שהובטח, על פי המסורת, לאבות היהדות, היוותה נצחון ללא-דתי, אך המתח בינו לבין הדת מתקיים עד היום – ויש הרואים במתח זה אף התעצמות.
מאבקו של החרדי החילוני בחובש הכיפה
כשהחילוני החרד – זה שחששו הגדול ביותר הוא כוחה של הדת - מזהה בתוצאות הבחירות בטחון עצמי מצד חובשי כיפה, הוא חש בצורך להעמיד "שריר" מול השריר שקם מולו. דרכים שונות ומגוונות פתוחות לפניו כדי להלחיץ את המגזר הדתי, וחלק גדול מהן הוכן מבעוד יום על ידי ממשלת מפא"י העתיקה, שהיתה, עם קום במדינה, הגורם הפנים-מדיני הראשון ששקד על "כיווץ" השד הדתי למקום שנתפס כ"ראוי לו" על ידי הממשל דאז.
בין הדרכים המסורתיות לניגוח ה"דתיים", אשר בהן נהגו להשתמש עויני המגזר עד "שינוי" היו האשמת הדתיים בכפיה דתית, בגזילת קופת הציבור ובהתחמקות מאחריות להשתתפות בהגנה הבטחונית של המדינה. היום מצא החרד החילוני עוד כמה דרכים לעשות זאת ובהן לחץ כלכלי (עם התגברות היכולת הכלכלית של המגזר) והאשמה בשחיתות (במיוחד, כפי שראינו לאחרונה, במקרה של הרב הראשי, שנתבע להתפטר על ידי היועץ המשפטי.
(ולא הזכרנו כלל מקרים כגון פרשת דרעי, אשר עבור אזרחים רבים, ולא חובשי כיפות בלבד, חלקים גדולים ממנה עדיין מהווים שאלות פתוחות.)
היחס השלילי למגזר הדתי בא לידי ביטוי בחברתנו במגוון דרכים; בתקשורת הוא מובע בצורה ישירה או עקיפה, גלויה או נסתרת; את היחס החילוני החרדי לדת ניתן למצוא, בין היתר, בתכניות הומור, במאמרי מערכת ובמאמרים העוסקים בכלכלה. כדי לתפוס במלואה את הבעיה, יש להיות קשוב לעובדה שמדובר במדיניות כללית, אשר בה התקשורת איננה אלא מגבירה ומעבירה את הקולות המשדרים ערכים אנטי-דתיים במימד הציבורי הלא-דתי בישראל. אף כי נראה שקולות אלה מיומנים דיים כדי להעביר את תשדורותיהם בערוצים רבים, שחלק מהם מחתרתיים במודע, אין זה ברור עד כמה הם מבטאים את דעתו של הציבור הכללי כלפי הדת היהודית וערכיה. לעתים, יש לציין, נערכים סקרים ישירים אשר מהם משתמע כי אף הציבור הישראלי החילוני מעניק מקום גבוה בסולם ערכיו ליהדות.
לא לפחד כלל
כותרת זו של מאמר מערכת "הארץ" מיום 22.2.06 מתייחסת לאחד הנושאים שמהם חושש החרדי החילוני ביותר: מעורבותם של שומרי מצוות במערכת הבטחון. בהקשר זה, מציגה התעמולה האנטי-דתית פנים כפולות: מחד היא מעוררת בציבור חשש מהתגברות ההשפעה הדתית בצה"ל - ומאידך היא מתריעה דרך קבע על כך שהדתיים "אינם נותנים את חלקם הראוי" במאמץ השירות בצה"ל.
במקרה של המאמר שלפנינו מובעת הקליפה העליונה של הבעייה – היחס בין מדינה לדת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהלכי הרוח הקובעים שביסוד מינוי רב ראשי לצה"ל. למותר לציין כי למשרה מעין זו יש השלכות של "חרב מתהפכת" לגבי שני הדת והצבא גם יחד:
"כוונת הרמטכ"ל למנות מתנחל מאיתמר, אבי דונצקי לרב הראשי של צה"ל, כדי לגשר על אי האמון בין חיילי ישיבות ההסדר לפיקוד, היא מעשה החלם האחרון. ...מאחורי כל סרבן מקרב המתנחלים עומדים גדודים של ילדים מעריצים."
"רונצקי פסול לתפקיד הרב הראשי לצה"ל ולו רק משום שהצהיר כי בכל מקום שההלכה מתנגשת עם הקוד האתי של צה"ל, ההלכה גוברת."
"אי אפשר להורות לרב כלשהו איך לפרש את ההלכה, אבל אפשר להרחיקו מכל השפעה על חיילי צה"ל."
הדתיים כמשרתים
בקטעים נבחרים אלה ממאמר המערכת ניתן לראות את הדרך שבה רואה השמאל הישראלי את הדתיים בצה"ל, ככאלה שמתאימים לשרת בו רק בתפקיד של "חוטבי עצים ושואבי מים", כלומר כמי שממלא את תנאיו החמריים של השירות. מנקודת המבט של השמאל, צריך עימות הערכים (כפי שהמאמר מודה בו) בין הדת לצבא לנטות תמיד לצידו של הצבא. אם, לפי גישה זו, יש ניגוד כלשהו שמתגלע בין ה"מחנות", על הגישה החילונית לנצח את הגישה הדתית. במלים אחרות, על החייל הדתי המשרת בצה"ל שומה לכבד את רצון הצבא אך הצבא אינו מחוייב כלל לכבד את רצונו שלו.
זוהי דרך אחת מני רבות לקבוע קו תיחום שמגדיר עד היכן יכול חובש כיפה להגיע בקריירה הצבאית שלו. בשנה האחרונה במיוחד, כשהתפתח ויכוח לגבי הזכות ההלכתית ו/או האנושית לבצע תכניות כמו פינוי גוש קטיף, בחרו לא מעטים לוותר על קריירה צה"לית כדי שלא לפגוע במה שמבחינת פרשנותם הוא ערך יהודי. גישתו של השמאל לגבי מקום הדת בצבא אומרת, למעשה, שעל הדת, עד כמה שהיא נוגעת בענין הצבאי, מוטלת החובה לכפוף את עצמה לדרישות הצבא.
ניגוח הדת במחתרת.
בין הדרכים הרבות שבהן מנוגחת היהדות בישראל, מנוצלת גם רשות השידור; בתכניות השידור של הטלויזיה הממלכתית ניתן לחזות לאחרונה בביקורת מובלעת של היהדות הדתית, כפי שהיא באה לידי ביטוי על המרקע. בימי אפריל האחרונים, באחד ממערכוני התכנית ההומוריסטית "קצרים", אשר הוצגה בערוץ השני של הטלויזיה, ניתן היה לחזות בדמות של אדם מעורער וכפייתי ...שלראשו כיפה.
הכיפה, בהקשר כזה, איננה מקרית: היא מעבירה מסר ברור וחד-משמעי לרוב הצופים, לגבי טבעו של חובש הכיפה...
דתי, דע את מקומך!
את כל הנטייה האנטי-דתית של החרדי החילוני בישראל ניתן לסכם בחששו פן ייצא הדתי מ"תחום המושב" שנקבע לו על ידי ממשלות השמאל בישראל; הוא אינו מוכן לחשוב על התמודדות אינטלקטואלית עם ערכי היהדות – ואינו מוכן להרשות להתפתחות של סיטואציית עימות מסוג זה, אפילו מטעמים תעמולתיים.
דוגמה למושא חשש מסוג זה הוא כל מכתב, הצהרה או אמירה שיש לה קשר אקטואלי לעניני היום, אשר יופקו ו/או יופצו על ידי גורמים דתיים. דבר זה יכול להיות, לדוגמה, מכתב אשר עוסק בביקורת (או שניתן לפרשו ככתב-ביקורת) נגד מדיניות הממשלה. מכתב מסוג זה הופץ לאחרונה על ידי מועצת הרבנות הראשית, שקראה בו לממשלה לדאוג למגורשי גוש קטיף הנתונים במצוקה. להלן עיקריה של כתבה בנושא זה:
מועצת הרבנות: לדאוג למגורשי גוש קטיף
(23 ינואר 2006) ערוץ 7
במועצת הרבנות הראשית הוחלט היום לפנות רשמית לרשויות המוסמכות ולדרוש מהן לדאוג למצוקת מגורשי גוש קטיף ולאתר עבורם תעסוקה ודיור.
"מאז פינוי אחינו תושבי גוש קטיף מבתיהם, עדיין לא מצאו מנוח לכף רגלם, לצערנו נותרו מזה חודשים כשהם נדחים ממקום למקום, ולדאבון ליבנו אין פוצה פה ומצפצף", אומרים הרבנים.
רבים מהם עדיין לא מצאו מקום עבודה לפרנסתם וההבטחות שניתנו להם לא קוימו, הן בתחומי החינוך והן בתחומי התעסוקה.
הרבנים הראשיים לישראל, הרב יונה מצגר והרב שלמה עמאר יחד עם חברי מועצת הרבנות , קוראים בפניה נרגשת לרשויות המדינה ולראשיה: "את אחינו אנו מבקשים! אנא תפעלו לאלתר לעזרת התושבים היקרים הללו, אשר מסרו נפשם עשרות בשנים, תחת הפגזות כבדות מדי יום ביומו, ועמדו בגבורה על משמר ארצנו בגבול דרום הארץ, האזינו לשוועתם וחושו את כאבם כי גדול הוא".
מועצת הרבנות הראשית לישראל פונה למשרדים האחראים לדאוג להם לדיור של קבע, ולסייע להם ברווחתם החינוכית והכלכלית כאחד. יהי רצון שיקוים בהם הפסוק "ובנו בתים ונטעו כרמים וישבו לבטח" (יחזקאל כ"ח כ"ו).
ונשאלת השאלה: האם יש קשר בין העובדה שהרבנים מצגר ועמאר חתומים על מכתב זה, שניתן, כאמור, לפרשו כמכתב ביקורת על הממשל, "זכו" שניהם לאחרונה להיות חשודים בפלילים ולכך שהם ובני משפחותיהם הוצגו כלפי הציבור כחשודים בפשעים?
ושאלות נוספות, בהקשר זה, מתייחסות למידת התמימות הקיימת מאחורי הדרך בה נוהג לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה כלפי הרב הראשי; על כך בדיון הבא על העימות הנוכחי בשאלות של חוק, מוסר ושחיתות בין הממסד הדתי לממסד החילוני:
לעשות שרירים
"בסביבתו של מזוז מברכים על האומץ שתפס, אבל משפטנים אחרים תוהים האם זו הדרך לעשות שרירים"
זוהי כותרת המשנה לציון הצהרתו של היועץ המשפטי נגד הרב מצגר. האם מה שעומד מאחורי פעולתו, שזכתה להדים גדולים בתקשורת, בזמן שברור לכל שמקומה ראוי לפרופיל נמוך בהרבה, הוא הנחייה מפורשת של גורמים פוליטיים או תחושה עמומה שיש לטאטא את השפעת הדת בישראל אל מתחת לשטיח המדינה.
הכובע החדש של היועץ
במאמרם זה של טובה צימוקי ומשה רונן ב"ידיעות אחרונות" 6.4.06 מובעת תמיהה רבה על היועץ המשפטי, אשר במיוחד לאחרונה, בקריאת התגר שלו נגד הרב מצגר, הוכיח עצמו כ"זאב בעור כבש".
כותבים צימוקי ורונן בכתבם:
"במערכת המשפט נזכרו אתמול בהכרזתו של מני מזוז לפני שנתיים, כשנכנס לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה: "אינני רואה את עצמי כמחנך או מטיף מוסר" – ולא יכלו שלא להרים גבה. האם זה אותו מזוז שקבע השבוע כי למרות שאין תשתית ראייתית מספקת להגשת כתב אישום פלילי נגד הרב מצגר...ראוי כי הרב יטול אחריות אישית ויתפטר? האם זה אותו מזוז שסגר את התיק נגד אריאל שרון בפרשת האי היווני מבלי להוסיף הערות דומות? ובכלל, תוהים משפטנים – איך יתכן שיועץ משפטי לממשלה מפרסם אמירות כה חמורות על הרב מצגר כשלרב אין בכלל דרך להתגונן בפניהן?"
השאלות הכל-כך רלוונטיות האלה שמועלות בכתבה, חושפות דבר מדהים: שרב ראשי לישראל עשוי להיות מואשם בצורה לא דיסקרטית (בלשון המעטה), קבל עם ועדה, על ידי אחד הגורמים המשפטיים הרמים ביותר במדינת ישראל, מבלי שגורם כזה ייקרא לסדר או שהנאשם והנתבע יוכל להגן על עצמו, על תדמיתו ועל הנזק ההכרחי הנגרם בשל תביעה זו לקהילתו.
לשאלה המסכמת את שאלותיהם של הכתבים: "איך זה יתכן?" יש תשובה אחת, כואבת: "כי מדובר באדם דתי."
ולשאלה הבאה מיד לאחר מכן: "האם לעובדה ש"אדם דתי" זה הוא הרב הראשי אין שום משמעות?, תהיה התשובה: "כן, בהחלט – זוהי בדיוק המשמעות!"
עושים מהרב הראשי דוגמה
במלים אחרות: מישהו שם, למעלה, חש שיש, בתקופה זו, נחיצות גדולה להנמכת שיעור קומתה של היהדות במדינת ישראל – ויזמתו התוקפנית החדשה של היועץ המשפטי היא הוכחה לכך שהוא פועל על יסוד הנחייה כזו. כאזרחים סביר שלעולם לא נדע ממי – אם בכלל – באה ההנחייה "לעשות מהרב הראשי דוגמה", אך מזה תקופה ארוכה ניתן לחוש בתהליך ברור שבו "באים חשבון" בתקשורת עם המגזר הדתי-חרדי, כנראה כדי ללמד את הציבור הרחב כי המגזר מושחת, לקוי ושלילי ביסודו.
ברוח זו, יוצג כל דבר שמקורו בעולם הדתי, אפילו אם הוא מבטא התנהלות רגילה לגמרי, כאילו הוא מבטא שליליות מוסרית.
לדוגמה:
כניעה עיתונאית ללחץ החברתי
כתבה במדור הכלכלי עוסקת בתיאור הליך פנימי בחברה החרדית כאילו היה לחץ לא תקין:
פרטנר נכנעה ללחץ החרדי: תשיק בקרוב מכשיר סלולר כשר למהדרין
עד עתה סירבה החברה לשווק מכשירים כשרים, הכוללים פונקציות בסיסיות בלבד
הכותרת הראשית וכותרת המשנה בכתבתה של גיל קליאן במדור הכלכלי של "ידיעות אחרונות" 20.2.06 מבשרת לקורא על התאמתה של חברה מסחרית לדרישות לקוחותיה כאילו נכנעה ללחץ החברתי, התובע להציג כל עסקה עם חרדים כ"כניעה ללחץ", כאילו לא ניתן להציג כל דרישה של מגזר לקוחות מחברה המשרתת אותו כאילו מדובר ב"לחץ".
למה לחץ?
למעשה, מדובר בחלק אינטגרלי, ברור ומובנה של שיטת החופש הכלכלי הידועה גם כ"היצע וביקוש". אז למה לקרוא "לחץ" ללקוח התובע שהחברה המספקת לו שירות תתאים את היצעה לביקושו? אולי כדי להגביר את הרושם שהחברה החרדית – אשר השמאל האנטישמי מציג אותה מאז ומתמיד כאילו היא שואפת ל"כפיה דתית" - מבוססת גם על כפיה נגד חבריה שלה – אבל מה לזה ולכתבה במדור הכלכלי של העתון?
בכתבה ממשיכה הכותבת לפרט את ה"לחץ" שעליו הכריזה: "...יעד ההשקה הוא בעיקר לקוחות קיימים של החברה, שמופעל עליהם לחץ על ידי הקהילה לעבור למכשיר טלפון כשר. נראה כי מאז השקות המכשירים הכשרים, שצברו פופולאריות בקרב החרדים, מופעל לחץ חברתי כבד על אנשי העסקים במגזר להחליף את מכשיריהם למכשירים כאלה."
ועוד, לגבי הרקע:
"במשך תקופה ארוכה סירבה פרטנר להיענות לדרישות ועדת הרבנים לעניני תקשורת – גוף שהוקם על ידי חצרות הרבנים על מנת לנהל מו"מ בשם המגזר עם ספקי התקשורת השונים. בחברה אמרו בזמנו כי היא לא תיענה לדרישות הוועדה, ותאפשר לכל לקוחותיה ליהנות ממלוא השירותים שהיא מציעה. כעת נראה כי הלחץ עשה את שלו. "
"עכשיו אומרים בשוק כי ההצטרפות לתקן הכשרות היתה מהלך עסקי חכם, וכי קצב ההצטרפות עומד על מאות לקוחות בשבוע. בנוסף אומרים כי מגזרים אחרים כמו המגזר הערבי כבר הביעו ענין ברכישת מכשירים דומים."
אז אם הסתבר בסופו של דבר שה"הצטרפות לתקן הכשרות היתה מהלך עסקי חכם", מדוע להציגו כאילו נפגעות, בצורה מסויימת, זכויותיו של מישהו? אין זאת אלא שמישהו שסובר ששיפור תנאיו של הציבור החרדי באים על חשבונו של הצרכן החילוני, הצליח להנחיל תובנה זו לכתבת הכלכלית...