חרפת רעב ואסירות תודה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1107
חרפת רעב ואסירות תודה
או: מי כאן הטפיל האמיתי?
לפני כשנה התפרסם בציבור מחקר מדעי הקובע שילדי החרדים בבני-ברק רזים ונמוכים יותר מילדי החילוניים בתל-אביב. לצורך הדיון, הבה ונסכים לכך כלעובדה, ולו רק מכיוון שאנו יודעים כי המצב הכלכלי של משפחות בני ברק הוא באמת בין הגרועים במדינה אם לא הגרוע ביותר.
מה יכולה להיות משמעותו העקרונית של פרסום מחקר זה? מה עומד מאחוריו מבחינה ערכית? איזה מסר הוא מעביר לציבור?
קודם כל, נסיון לרמוז לציבור שעל החרדים, המרבים בילודה, לחוש אשמים ולהתבייש – ושל"חילוניים" שאינם מקימים משפחה יש סיבה לחוש גאווה.
זה עלול אולי להישמע קצת מוגזם, אך אם, כתרגיל מיקודי, מחברים נקודות נושא עדינות הצפות במרחק גדול זו מזו על פני "מי החברה" – כלומר, התקשורת הכללית - ומותחים קו ביניהן, ניתן לקרוא כך את התמונה.
שלוש נקודות כאלה הן, למשל: 1. ההערכה הלא-מסותרת שבה מתייחסים אל "ידידתנו הגדולה", סין, אשר רוצחת את ילדיה במשך שנים רבות במסגרת "תכנון ילודה". 2. עליית קרנן של התנועות ההומוסכסואליות, המשדרות, במובלע, תמיכה במין חסר-ילדים. 3. השם הרע שמוציאים בציבור ל"משפחות מרובות ילדים" (אשר יש מי שמנסה להילחם בו באמצעות הביטוי המשופר "משפחות ברוכות ילדים").
אם נתמקד בהתייחסות לנושא השלישי, המשתלב בבירור עם תוצאות המחקר שבהן פתחנו את המאמר, כדאי לשים לב לנסיון החברתי-תקשרתי המתמיד לחבר בורות ובערות ברבריים לאנשי המגזר הדתי באמצעות הצגתם כחסרי אחריות בנושא תכנון המשפחה ובעוד סימנים רבים, דקים, אשר כולם מתבססים על הנוסחה החמרנית "יותר כמות פחות איכות" או, במלים אחרות, שהם מזניחים את הטיפול בילדיהם על יסוד העקרון החמרני הגורס שככל שחותכים את עוגת משאבי המשפחה לחלקים רבים יותר יקבל כל ילד חתיכה קטנה יותר.
כל זה מסתכם בהתנגדות רעיונית מקפת לריבוי הילודה שאינה, מבחינה מטפיסית, אלא התנגדות לעצם העקרון העומד ביסוד החיים; התנגדות זו מופיעה בד"כ כשהיא מגובה על ידי אמירות רעיוניות המצדיקות אי הבאת ילדים לעולם בטיעונים כמו "אסור להביא ילדים לעולם אכזר שכזה" או, בהתאמה לטיעון שבפסקה הקודמת: "ככל שיהיו לנו פחות ילדים, נוכל לתת להם יותר תשומת לב". מרגע שהסכמת לעקרון זה ברוח, בודאי שתסכים לו בחומר; על פי עקרון העוגה החלוקה, יהנה ילד "חילוני" לא רק מתשומת לב גדולה יותר וחינוך מושכל יותר אלא גם מתזונה טובה יותר מאשר הילד ה"דתי".
וגישה טרגית זו היא הגלומה בביטוי הטראגי "חרפת רעב".
"חרפת רעב" הוא ביטוי בעל עצמה מיוחדת: את הקישור בין חרפה לרעב ניתן להסביר – ובצדק – בכך שמי שאינו יכול להזין את עצמו אינו יכול לטעון לגאוות קיום עצמאי. אם אינך עצמאי, אתה תלוי בעזרתם של אחרים. הבושה שאנו חשים כשאנו צריכים להתחנן על מזוננו, במידה ואיננו יכולים לקיים את עצמנו, היא החרפה שבה מדובר בביטוי "חרפת רעב". אך אף שביטוי זה מקושר, אינטואיטיבית ומיידית, למצב של רעב, יש בבושה סבל גדול יותר מאשר ברעב.
הבושה היא סבל רוחני, העלול לפגוע באדם באופן עמוק ולהותיר בו חותם לשנים ארוכות. הבושה איננה, בהכרח, תוצר של העובדה שקיבלת עזרה אלא יותר של העובדה שלא יכולת להיות ראוי לה. בושה זו יכולה לבוא לידי ביטוי ברצון לכפר על החטא שהביא לה ולהכרת תודה למי שעזר לך בעת מצוקה – או, בתנאים מסויימים, בשאיפה הפוכה: שאיפה לנקמה.
בחברה לא רציונלית, מהווה הבושה יסוד לרצון לנקמה במי שעזר לך, כדי למחוק את כתם החרפה. עדות מובהקת לחוסר רציונליות היא האלימות, שלובתה על ידי תחושת הבושה, אצל "מקופחי" הפלשתינים כנגד מדינת ישראל – וזאת בניגוד משווע להכרה המתבקשת בשיפורים המשמעותיים שהוענקו לחייהם על ידי היצרן הישראלי. בחברה רציונלית, לעומת זאת, מהווה, אמנם, עובדת התלות באחרים חוב אשר גורם ליחיד התלוי לרצות ולמחוק אותו, אך אין תלות זו מבטלת את הכרתו של היחיד בסיוע שקיבל.
עם זאת, כל עוד היחיד החייב איננו מצליח להיפטר מחובותיו, קשה לו להתקדם בחייו ובמובן מסויים הוא אף מוגבל על ידי בעל החוב שלו. זוהי המשמעות היסודית של ביטוי טעון אחר: "אסירות תודה".
להיות "אסיר תודה" הוא להיות מחוייב לזה שסייע לך. המחוייבות היא ענין פסיכולוגי אובייקטיבי, ביטוי של נוסחה שהיא בעלת מעמד מטפיסי, הקובעת שאין היחיד יכול להשתחרר מחובותיו, ביחס ישר לישרו ולאחדותו המוסרית. "שונא מתנות יחיה" הוא אמירה נפוצה בחוגי הדת, והיא מבטאת את המודעות החזקה הקיימת בציבור זה לסכנת התלות, העלולה להתפתח כתוצאה מתחושת מחוייבותו של החייב למי שמסייע לו.
על אף הנסיונות החזקים של מתנגדי הדת – ובמיוחד מתנגדי הדתיים בישראל להציג את הדתיים כאנשים לא עצמאיים החיים על חשבון החילוני, אין דבר רחוק יותר מהיהודי הדתי מאשר תלות: מבלי להיכנס להסברים של נושא זה ברמת החומר – כי אין זה נושא מאמרנו – די לנו בכך שעובדתית שאיפתו הערכית של האדם הדתי היא עצמאות אישית; מה שנתפש – לעתים קרובות, על ידי רבים משומרי המצוות עצמם – כחיי תלות, אינו אלא ביטוי
להשקפתו של היהודי על חלוקת עבודה חברתית. האדם הדתי מחזיק בהשקפה הנאורה הרואה את כל בני החברה כזקוקים זה לזה אך לא כתלויים זה בזה (הבדל זה בין תלות לזקיקות הוא ההבדל בין חברת קבצנים לבין חברה חפשית); תלמיד הישיבה, למשל, אשר עבור הציבור הרחב, שטוף המוח, הוא "טפיל", אינו רואה עצמו – ובצדק – כנטל על כתפו של היצרן, אלא כיצרן אחר ואת פעולת הלימוד שלו כאספקת שירות שערכו אינו נופל מזה של החוקר האקדמי באוניברסיטה.
עמדה דתית נכונה זו מקועקעת במשך שנים רבות על ידי נושאי הדגל של התנועה הציונית ולאחרונה ניבעים בה סדקים של ממש. את הסדקים ניתן לראות בכך שמחמת הלחץ הציבורי הלא-רציונלי מוצאים בני הישיבות לנכון להתנדב לשירות הציבור, על אף ששום חילוני לא נידב טיעון משמעותי לטובת גיוס כזה (זולת השאיפה הסהרורית ל"שויון").
אחת הדרכים שבהם נוצר הסדק הלא-רציונלי הזה בחומת העמידות של המאמין, היא הפעלה של מושלי החברה על החברה הדתית טכנולוגיית לחץ פסיכולוגי המבוססת על שילוב של תחושות חרפת הרעב ואסירות התודה; על פי העקרון שמצינו לעיל, אם אדם הנמצא במחסור נזקק לתמיכה כלכלית, מן הנמנע שלא יהיה אסיר תודה – וזה מה שנציגים מסויימים של החברה דאגו לבנות במשך חמישים שנות קיום המדינה כדי לקעקע את יסודות ההוייה הדתית בישראל. אנשים אלה, כוחות פוליטיים אלה, הציבו לעצמם כמטרה לחסל את האדם הדתי מבחינה רוחנית. מה שלא הצליחו לעשות עמים זרים במשך אלפיים שנות גלות על ידי לחצים חיצוניים, ניסו כוחות השליטה של החברה הישראלית הציונית-חילונית, להשיג באמצעות כוחותיו הפנימיים של היהודי הדתי ובעיקר מה שמאפיין את שומר המצוות - מצפונו המוסרי.
לשם כך היה צורך במידה גבוהה מאד של נוכלות, כזו המשלבת את הנוכל האלים רוחנית עם זה האלים חמרנית; כמו מלווי הכספים בשוק האפור, הנוכל הרוחני מסייע כדי להביאך למצב שבו תהיה תלוי בו. שלא כמו
המלווה האלים, אשר יאיים עליך פיזית במידה ולא תחזיר לו את חובך בצירוף הרבית, הנוכל הרוחני יאיים עליך רוחנית, על ידי כוחותיך הפנימיים, ובהם שאיפת הצדק שלך, יושרך ואחדותך המוסרית. הנוכל העילאי יהיה השילוב של שניהם: הוא יאחז בך ברוח וגם בחומר, באמצעות העובדה שחרפת הרעב שלך, שאותה הוא יצר, תסייע לו להחזיקך במצב של אסירות תודה, שבו יוכל לשלוט בנפשך.
זהו טבעה של התרמית האיומה והמזימה המבחילה שביצעו, במשך שנות דור, על בני החברה הישראלית בכלל והדתית-חרדית בפרט מנהיגי המדינה החילונית: חרפת הרעב שאליה הגיעו רבים מבני החברה החרדית, איננה על ראשם של אנשיה, אלא על ראשם של אלה שייצרו את הרעב הזה – ואלה ייצרו את הרעב כדי ליצור את החרפה. באמצעות החרפה, סברו, יוכלו להפעיל את "מאסר התודה" על אלה שאותם "יצילו" מן הרעב.
הרעב – התנאים הירודים שבגללם אין ההורים הדתיים יכולים להעניק לצאצאיהם תזונה טובה יותר – הוא תוצר מלא של אנשי השיטה הקובעת כמה כסף ייוותר בכיסו של כל יצרן במדינה מהשכר האובייקטיבי עבור עבודתו האובייקטיבית.
אסיר מורעב אינו חש חרפת רעב אלא רעב בלבד; אם יש חרפה במצבו של אסיר, היא נחה כולה על ראשו של המרעיב, של זה שמחזיק במפתחות הכלא - וזהו המצב בממסד הישראלי, אשר מייסדיו ומנהיגיו דאגו להסתירו היטב מעיני נתיניהם המורעבים; הם ידעו שלא תהיה שום תחושה של הכרת תודה – וקל וחומר שלא של אסירות תודה – בין אדם לבין מי שמלכתחילה הביא אותו ואת ילדיו למצב של רעב כדי שיוכל "לעזור" לו אח"כ...
בימים אלה, שבהם מתגעש שוב הויכוח הציבורי המחזורי לגבי שאלת גיוס החרדים, אין מתאים יותר מלהזכיר שבמשך כל שנות קום המדינה הממסד, השולט בכלכלה באמצעות המסים והשליטה המוניטרית, זה אשר קובע מי יקבל כמה עבור מה – מי יהנה מתמיכתו ומי לא – הוא גם זה שאחראי על שיסויו של הציבור החילוני בדתי(*). והוא עושה זאת, בין היתר, על ידי קביעתו החד-צדדית שפעולתו של הדתית איננה יצרנית.
(*)הסתה קבועה זו כנגד הדתיים היא צורה של "הפרד ומשול" קלאסי שיובאה מחצרות אירופה ופריציה, אלא שכאשר היא מופעלת על ידי יהודים שהמירו את דתם לדת השמאל החילוני, היא גם מבטאת נסיון להצדקה עצמית.
שליט זה הצליח לשכנע את האזרח הישראלי החילוני שהתלמוד והעיסוק בתורה של הדתי נחותים מפעולות כמו לימוד ועיסוק במחקר של החילוני ולפיכך, לא רק שמחקר השואתי על מנהגי הרביה של הצרצרים יכול להעניק לבעליו נוחיות חמרית וכבוד, לא רק שהתלמיד החכם איננו יכול ליהנות ממעמד חמרי שווה, אלא שהוא אף מושפל על ידי כך שהוא נתפש על ידי האזרח הפשוט כ"טפיל". אלא שבמדינתנו הסוציאליסטית, אשר שקדה על טיפוח השנאה לחרדי וההערצה הלא-רציונלית לכוחות הבטחון, שבה כל שק"מיסט הוא גיבור אך גדולי התורה מזולזלים כ"טפילים", תלמיד הש"ס הוא, בעצם, זה שמממן את חוקר הצרצרים.
עובדה מחרידה זו, המבטאת את המצב לאשורו, והניתנת לבדיקה מתימטית פשוטה על ידי השוואת סכומי ההשקעה הציבורית בין המגזר הדתי לחילוני, אומרת שהח"כ, הפרופסור והאמן הנתמך החילוניים בישראל נהנים מרמת החיים הגבוהה שיש להם על חשבון הציבור הדתי – והם הטפילים האמיתיים בחברה. אם והיכן שקיים רעב במדינה בכלל – ובבני ברק בפרט – הבושה והחרפה הקשורים לרעב זה הם על ראש אלה שלא רק שאינם מאפשרים לעמלים להרוויח את לחמם ביושר ובצורה חפשית, ולא רק שהם גוזלים מהם את המעט שהשיגו – אלא שהם גם מנסים להשפיל את כבודם.
מאחורי כל הסיסמאות וההסתות, לא הדתיים בכלל ו/או החרדים בפרט הם אלה שקובעים כמה כסף יהיה לכל אזרח ועל אף הצגת נציגיהם בדרך קבע וברוח האנטישמיות הקלאסית כרודפי בצע – מי שקובע כמה יהיה לכל אזרח בכיסו איננו דתי. אנשי אוצר המדינה, השמאלניים-החילוניים, אשר לוז חייהם אינו אלא גזל הכלל העמל, הם אלה שמחליטים על המכסות והקצבאות - והם אלה המרעיבים את הרעבים. לכן, חרפתו של כל רעב מבין אלה שהם אוחזים בגרונם היא בראשם ובראש על כל התומך במעשיהם.
ברחובה של עיר בישראל נפגשים שניים – חילוני ודתי – ומתבוננים זה בזה: הדתי חש כי החילוני רואה אותו כטפיל וכריחיים על צוארו והוא אינו מודע לשוד המתמיד המתבצע כנגדו ולכך שבחישוב האמיתי של מה שהוצא ממנו ולא הוחזר לו הוא זה שמממן את החילוני. החילוני משוכנע שצרות חייו נובעות מהדתי ושזה חי על חשבונו אך גם הוא איננו בודק את המספרים והעובדות. ומבלי משים הופך האזרח החילוני בישראל לאנטישמי.
האנטישמי החדש, הישראלי, אינו יודע שהוא כזה, אך הוא כזה בדיוק באותה מידה שבה הגרמני, הצרפתי והרוסי היו, זמן קצר לפני הפוגרומים שלהם – וכך הוא רחוק צעד אחד בלבד מפוגרום פיזי, אך הוא שקוע עמוק עמוק בתוך פוגרום רוחני. כפי שהגזען לא יהיה מוכן שבתו תתחבר לשחורים, לא יהיה האנטישמי החדש מוכן לשמוע על קשר בין בני משפחתו למאמינים ויראה כל מאפיין של החברה הדתית כסימן של מגיפה.
ובראשם של מאפיינים אלה נמצא הריבוי הטבעי הגבוה של הדתיים. בנושא זה מרוכזים כל כוחות המתקפה של האנטי-דתיים כאחד; הם מכוונים כולם כנגד תנועת החיים הטבעית של האדם, אשר היהודי הדתי מבטא אותה בכושר הילודה הגבוה שלו, שהוא מטרת התקפתם הראשית של נציגי הרוע המטפיסי. אלה, המכוונים את מאמציהם כנגד הריבוי האנושי בכלל, מוצאים ביהודי הדתי כר נוח להתעמרות והם עושים כמיטב יכלתם – ומצליחים - להשניא אותו, במיוחד בנושא זה, על הציבור; האנטישמי החדש רואה כל ילד דתי ככסף שהוצא מארנקו וכל משפחה דתית ברוכת ילדים כאיום ישיר על רווחתו, אך, מבלי משים, הדבר גם מביא אותו לראות ריבוי ילדים כשלילי בעקרון. השלב הלוגי הבא בגישתו יכלול כבוד ואהדה לרווקות, שויון נפש וחשש מפני נישואין (במיוחד דתיים) והערכתו משפחה קטנה כסימן לאיכותיות ואחריות. שלב אחר כך הוא כבר מצטרף רעיונית להשקפה שריבוי ילדים מהווה הצהרה על חוסר אחריות, רשלנות ואי מוסריות.
מכאן הדרך במדרון קצרה ופשוטה; מצורת מחשבה זו נובעת משפחה שלמה של רעיונות זוועה, המתחילים בכך שיש לאסור בדרך כלשהי על "התרבות חסרת אחריות זו" או, לפחות, להשגיח על כך שילדיהן האומללים של משפחות אלה יטופלו כראוי (ראה מחלקת ילדי תימן של השירותים החברתיים המיוחדים) ומגיעים לשיאם בפיקוח נוסח סין על הילודה והמתתם של ולדות לא מאושרים (תרתי משמע) או המלצה כללית להרג עוברים ותמיכה פסיכולוגית בהפלות.
החברה המודרנית, חברת הרווחה הסוציאליסטית, המשלבת בתוכה את כל המגמות הללו, היא דיקטטורה רוחנית מתוחכמת אשר שולטת בנתיניה באמצעות שילוב של כוחות ואמצעים האוסרים אותם פיזית ורוחנית כאחד.
אך העובדה שמושא התקפתה של דיקטטורה מתוחכמת זו הם אנשי המגזר הדתי, המשמשים, כאמור, שעיר לעזעזאל, היא גם רמז לכך שהם מהווים את הדרך לפתרון. אויביהם של אויבינו הם, בכוח, ידידינו; אם נתבונן אל מה שמייצגים הדתיים – ובין היתר על יכלתם לפעול כנגד כל הסיכויים, כנגד התנאים האיומים, כנגד העריצות השוטפת לחילוניים את המוח והופכת אותם לאנטישמיים – ובכל זאת להצליח ולשמור על צלם אנוש – נוכל ללמוד משהו חשוב על אמת וצדק, שעשוי להועיל לנו בשלב הראשון ולהוות יסוד למהפכה צודקת לשחרורנו מעול שליטינו בשלב האחרון.
מה שעלינו לקוות לו יותר מכל הוא שהם, הדתיים, יעמדו במתקפה המונחתת עליהם. עלינו לקוות שהשלטון והממסד לא יצליחו להביאם לידי חרפת רעב ולא יצליחו להפוך אותם לאסירי תודה. עלינו ללמוד לעמוד, כמוהם, בלחצים של פרשנויות לא רציונליות של עובדות מוצאות מהקשר ודוגמות מכלילות שטניות במהותן - ובהקשר של הנושא המסויים שבו טיפלנו במאמר זה, עלינו לחזור אל השרשים הטבעיים של מהותנו ולראות את הילודה האנושית כדבר טבעי וחיובי המבטא את הטוב והיפה שבעולם.
אחד הסימנים המובהקים לבריאותנו החדשה, המבוססת על הראיה הנכונה של הריבוי הטבעי, יהיה הזעם שיצמח מתוכנו כשנקרא מאמרים הנוקטים שויון נפש כלפי הפיקוח על הילודה הנהוג בסין, הצדקות נרמזות של המערכת לגבי "החינוך מחדש" שבו זכו ילדי תימן שנחטפו או מחקרים מדעיים על חיי הדלות של בני המגזר הדתי, הבאים להסית את הציבור על ידי שליטיו כנגד מי שלא עשה לו שום רע.