ישראל: צורה ותוכן
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 926
ישראל: צורה ותוכן
לא ברור לגמרי מי חשב לראשונה שהשם "ישראל" יתאים למדינה. לא הרבה יותר מזה ידוע לגבי כוונתו, כלומר: מה בדיוק חשב שיהיה היחס בין שם זה לתכניה הערכיים של המדינה שעלתה בדעתו; כך או כך, שומה עלינו לשאול היום עד כמה מוצדק היה לקרוא בשם "ישראל" למדינה הקרויה היום בשם זה.
שני הדברים המתחייבים לצורך מעשה כזה הם, לפי הסדר: בירור משמעותו של "ישראל" – ולצורך השוואה, בירור תכניה של המדינה הנושאת היום שם זה.
אין לאיש ספק ש"ישראל", שמו של העם היהודי, נוגע ליהדות וכנראה שמקימי המדינה סברו כי הערכים שביסוד המדינה צריכים להתאים לערכי היהדות, אך נשאלת השאלה באיזו דרך הם דאגו לקיומה של התאמה מסוג זה.
האנשים שהקימו את מדינת ישראל היו, אמנם, יהודים, אך ספק באם המסגרת המדינית שיצרו היתה מכוונת לייצג את ערכי היהדות, שהם המשתמעים משמה. יכולים אנו גם להטיל ספק ביכולתם ליצור מסגרת שתבטא את ערכי היהדות – וקל וחומר ביכולתם לבנות מסגרת מדינית המתאימה לחיים יהודיים; מהצורה בה התרחשו הדברים עם קום המדינה נראה שמייסדיה ייעדו למדינת ישראל יותר תפקיד של מקלט לשרידי הפליטה של פזורת היהודים פגועת תלאות הגולה, מאשר יישום מחודש של הרעיון היהודי.
במלים אחרות, נראה שיותר משיועדה מדינת ישראל להיות אירוע מיישם של ערכי היהדות, היא תוכננה למטרות פוליטיות של פתרון בעיה קיומית. ההבדל בין השניים הוא, קודם כל, ההבדל בין התמקדות במציאת פתרון עכשווי לבעיית שרידות לבין הקמת מהות שביסודה חזון. למעשה, הבדל זה הוא ההבדל בין חומר לרוח, עד כמה שהדברים נוגעים לצורת ההגדרה של מטרת הפעולה.
מעניין שבדרך זו ניתן אף היום להגדיר את ההבדל בדרך תפישתם של שני סוגי אזרחי ישראל את מדינתם: בעוד שחלק מאזרחיה רואה בה את עתיד היהדות, חלק אחר שלה מסתפק בשרידות קיומית.
השרידות הקיומית היא, ללא ספק, צורת ההגדרה המעשית של מטרותיהם של מנהלי המדינה היום; דבר זה מסביר את הכמיהה הקבועה שלהם לעצב את ישראל כך שתתאים למה שמקובל כאידיאל פוליטי של מדינה בעולם המערבי – כדי שתוכל להשתלב עם העולם הזה. מה שהם אינם לוקחים בחשבון במאמציהם אלה הוא שאידיאל זה אינו עולה בקנה אחד עם תכניה של היהדות ובמיוחד עם זה המבוטא בשם "ישראל".
"ישראל" הוא שמו של העם היהודי, ובמובן זה הוא מבטא את כל מה שמבוטא על ידי מהותו הייחודית של עם זה בהסטוריה העולמית, מה שמבדיל אותו משאר העמים - שמשמעו, קודם כל, אי השתלבות; העם היהודי מעולם לא החזיק ברעיון של השתוות לעמים אחרים. מבחינה ערכית, הסטורית ועובדתית, אין היהדות רואה כל ערך בהשתלבות בקבוצת עמים אחרת. מבחינה יהודית, עם ישראל הוא עם נבחר, שנועד לביצוע משימה ייחודית – ודבר זה מותאם להנחת היסוד שהוא איננו ככל העמים.
לא זו היתה גישתם של מקימיה של המדינה; לאורך ההסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, דגלו מקימיה בגישה תרבותית א-יהודית, כזו הרואה את היהדות רק כהיבט נוסטלגי – ובמקרה הרע, פרימיטיבי - של חלק מאזרחיה.
נראה שמייסדי המדינה ייעדו להיבט הדתי היהודי את התפקיד שיש לדת בעולם המערבי: היבט צדדי, לא עקרוני. ברוח זו, היום נשלטת מדינת ישראל על ידי תרבות חילונית, שהקימה מסגרת פוליטית שאינה טורחת להגן על הערכים היהודיים של אזרחיה. תרבות זו רואה את היהדות כספח-עודף, המטיל סרבול על מצעדה. אף כי זו התרבות שהחלה להשתמש בשם "ישראל" בהקשר הפוליטי, לא ברור אם היה הדבר מבוסס אל תפישה מודעת וברורה של הקשר בין השם ליהדות.
במקביל לקיומה של תרבות זו, מתקיימת בישראל תרבות יהודית דתית, אשר רואה את המהות היהודית בדרך אחרת לגמרי מזו שמנהלי המדינה רואים אותה. תרבות זו שלהם שונה לגמרי בתכניה ממה שאומר המושג "ישראל" במקורו. לב תרבותם הוא השאיפה המוצהרת להיות "ככל העמים", שאף בספר הספרים הוקעה כערך המנוגד לתפישה היהודית את עם ישראל בפרט ואת מה שצודק בכלל. במובן מזה תרבותם מהווה ניגוד - ועיוות - של מה שמיוצג על ידי המלה "ישראל", שבאה לבטא ייחודיות.
החל מהאירוע המכונן שבו זכה יעקב לקבל את השם "ישראל" ועד ימינו, אם יש משהו שמגלם את היהדות, זו הייחודיות שלה. בהתאמה, מה שמאפיין את ההסטוריה של העם היהודי הוא היותו שונה משאר העמים, היותו מהות מיוחדת, בעלת טבע מסוים, של האדם היהודי, אשר מחזיק בערכים מסוימים, מיוחדים, שעליהם הוא מוכן להילחם ואף למות. בכך נבדל אדם זה משאר בני האדם החיים בישראל, אשר אינם מעדיפים דבר על פני החיים – ובכלל זה ארץ ישראל.