כפיה דתית לכאורה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 818
כפיה דתית לכאורה
הצורה בה הציבור הדתי "כופה את דעתו" על החברות הגדולות מהווה הדגמה של העקרון שכדי לשנות מערכות גדולות די בדעת מיעוט. למעשה, אין זה המיעוט שמשכנע אלא הצדק ואין זה הרוב שהתנגדותו נחלשת אלא הרוב שהולך, בסופו של דבר, אחרי השכל.
כשאדם אחד או מיעוט נמצאים במלחמה על עקרון נכון, על יצירה חדשה או על עמדה פילוסופית שנויה במחלוקת ומצליח להביא, על אף התנגדות החברה כולה, את הרעיון לכדי מימוש, אין זה נכון לראות את התמונה כמלחמה שבה צד אחד ניצח צד שני אלא כחיזור שבו הצליח צד אחד לפתות את הצד האחר.
הבנת הרעיון של מוכנות החברה לקבל את מה ששנים לפני כן לא היה מוכן לקבל מבוססת על הבנת המושג "מוכן ו/או מוכנות": אין אדם יכול לקבל דבר כלשהו לפני שהוא מוכן לקבל אותו, ו"מוכן", במיוחד בהקשר זה, אין כוונתו נכנע או מוותר אלא מבין, משתכנע ומסכים.
הדרך להסכמת הציבור איננה מחוייבת בהסברת הנושא לכל איש ואיש. גאון המקדים את זמנו איננו זקוק לכך שכל אדם בחברה יבין את פעולתו אלא בעיקר לכך שלא יפריעו לו. בניגוד למקובל, הוא גם אינו זקוק לכך שיפרנסו אותו אלא לכך שלא יפריעו לו להרוויח את לחמו. אדם כמו בטהובן, למשל, יכול, בחברה מודרנית, לפרנס עצמו בעבודות מוסיקליות פופולריות ולכתוב את עבודותיו המתקדמות במקביל להן. כדי להגיע למצב שבו תוכר עבודתו, אין הוא זקוק לתנאים שבהם יורשה לכפות את עבודתו המתקדמת על הציבור. לשם כך הוא זקוק רק למרכיב היסודי שבאמצעותו חודרת מודעות חדשה לתודעת הציבור בכל תחום: זמן.
אם ציבור דתי שמהווה מיעוט בחברה מסויימת יכול לשכנע חברה מסחרית לעבור בדיקת איכות כדי שהמוצר שלה יעמוד במדדים שלו, אז החברה שעושה זאת מעוניינת בשוק שלו. להאשים אותו, כפי שמקובל על ידי שונאי-הדת של ימינו, שהוא גורם לעלויות מוספות ובכך לעליית מחירים גם כלפי ציבור החילוניים, הוא להיות עיוור לכך שאין החברה מחוייבת לציבור זה או אחר, ולכך שהחילוני יכול להטיל חרם על חברה שלדעתו מוכרת מוצר במחיר גבוה מדי.
כך או כך, גישה זו אומרת שנאת החברה על שהיא מתאימה את עצמה לדרישותיו האינדבידואליות של לקוח - ערך שכל חברה בעלת כבוד עצמי היתה מתהדרת בו. כעס מסוג זה משול לערעור של לקוח א על זכותו של נותן שירותים להגיע לביתו הפרטי של לקוח ב מכיוון שהדבר גורם לאיחור בשירות שניתן ללקוח א. ערעור כזה משמעו ערעור על זכויותיה היסודיות של החברה וראיית משאביה כרכושו של המערער.
הכעס והתרעומת שעלול הציבור החילוני לחוש במקרה כזה דומה, עקרונית, לכעס שחש חלק מהציבור החילוני כלפי ה"כפיה הדתית" בפוליטיקה, כשהמגזר הדתי מפעיל את כוחו הפוליטי כדי להסיע את ספינת המדינה בכיוון תכליותיו והשקפותיו. המחשבה שבחירת כוחות פוליטיים לשתף פעולה עם הדתיים בשל כדאיות נכפתה עליהם היא אשמתם הברורה. הם שיחקו - וממשיכים עדיין - לשחק במשחק כפול ברור, בכך שמחד הם משתפים פעולה עם הדתיים, אך מאידך, מאחורי הקלעים, הם דואגים להפיץ את הרעיון ששיתוף פעולה זה שלהם נעשה תחת סחיטה.
מה שמחריד בענין זה הוא שלדתיים אין כוח סחיטה. הסוחטים האמיתיים מעמידים פני קרבנות כשהם מנצלים את ההגיון הסוציאליסטי שלפיו עצם העובדה שאדם הוא יצרן מציבה אותו במעמד של מנצל כלפי מי ש"זקוק" למוצר שלו. זוהי גישה של שודדים, המערימים על קרבנם פעמיים: א. בכך שהם נוטלים ערך ששייך לו. ב. בכך שהם מציגים אותו כשודד ומתחמקים מעונש.
ההטעייה הראשית של הציבור בנושאים אלה מבוססת על מה שנתפש בציבור כ"אי צדק דמוקרטי": המיעוט מנצח. בחברה המיוסדת על "ערכי הדמוקרטיה" עצם הרעיון שהמיעוט יכול לשנות נראה לא צודק; ההרגל ה"דמוקרטי" גורם לאדם מן הישוב לחשוב שהרוב צודק ובעיקר שהוא חזק. ובכן, הרוב בודאי אינו צודק ולגבי עצמתו המספרית של הרוב, כולנו יודעים מי ינצח במאבק בין אדם אחד למאה נמלים: הפיקח. זהו בדיוק העקרון שמנחה את מה שמתרחש במציאות: המוח, ולא הכוח, הוא בעל הכוח האמיתי. זה אולי לא נראה לעין בלתי מזויינת בכל מצב וזה אולי לא קורה בהתחלה; זה נכון, יש מצבים שבהם הר נטול דעה מתמוטט על אדם בר-דעת, אך אין אלה אלא יוצאים מן הכלל המחזקים את הכלל: בהתבוננות מעמיקה, בראיית התמונה הכללית, לא המיעוט הוא המשפיע והמנצח אלא מה שמגלם את הקרבה הגדולה ביותר לצדק: הצד המציאותי.
המציאותי, זה שרואה את מה שקורה במציאות ומתאים את פעולותיו אליה, בעל השכל, הוא זה שבמוקדם או במאוחר גובר על מי שאינו טורח להתאים את עצמו אליה - ובשל התאמה זו, בעל השכל הוא גם בעל העליונות המוסרית.
בכל תחום תרבותי רציני זה שנוטל את ההנהגה אינו נציג הרוב אלא זה שמצליח לשכנע בצדקתו – למשך הזמן ולעומק ששכנוע זה מחזיקים. רופא מנתח אינו מייצג את הרוב, אך העובדה שהוא מחזיק במשרה פעילה אומרת שהוא מייצג הסכמה כללית רחבה להישגי הרפואה המודרנית. כך הוא גם לגבי אמנות – במיוחד אם מה שמעלה אמן לפסגות רווחיות הוא כוחות השוק ולא תקציב ממשלתי. לכן, כל עוד לא מעורבים בהכתרה של יחיד, מיעוט או קבוצה צרכנית מסויימת כוחות אחרים זולת כוחות השוק, העובדה שהם מצליחים לשכנע את הרוב – או, כמו במקרה של המגזר הדתי, את החברה המסחרית – אין משמעותה כפיה אלא הצדק המגולם בכוחות השוק.
מטעם זה, כל עוד לא קיים בישראל ממשל דתי הכופה את עצמו באמצעות חוק על כלל חילוני, אין מקום לדיבורים על "כפיה דתית" בישראל – ויש גם לקוות כי כפי שעד היום לא נזקקו חובשי כיפות לכפיה כזו כדי לחיות בהתאם לקני המידה שלהם, הם גם לא יזדקקו לה בעתיד.