כפיה חילונית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1010
כפיה חילונית
אל מול השד הדמיוני של הכפיה הדתית, אשר באמצעותו מבהילות אמהות שמאלניות את ילדיהן מפני שומרי המצוות, קיימת בישראל כעובדה כפיה מסוג שונה לגמרי, המופעלת נגד המגזר הדתי.
מדובר במערכת כפייתית של חוקים, הסדרים ומסגרות, המנוגדים לערכיה של הדת היהודית, אשר מוטלים על שומרי המצוות בניגוד לאמונותיהם, לבחירותיהם ולרצונם. למותר לציין כי איש לא היה מעז לכפות מוסלמים או נוצרים דתיים לציית לחוקים המנוגדים לאמונתם, כפי שמטילים על יהודים להסכים להישפט בפני בתי משפט הפועלים לפי החוק המנדטורי שמקורו במשפט הנוצרי.
אך על אף שהחוקים שבהם מדובר הם חוקי המדינה, כפיה זו התחילה עוד בימים שלפני קום המדינה כאשר, בארץ ישראל של אז, השתלטו חוגים לא מאמינים על משאבי הסיוע שקיבלו שומרי המצוות המקומיים מקהילות יהודיות בעולם. דוגמה קשה לסוג זה של התנהלות ניתן ללמוד ממה שהתרחש אחרי מאורעות הדמים בחברון כאשר אחרי הפרעות שערכו הערבים בקהילה זו נאספו לשיקום הקהילה כספים בקהילות יהודיות בתפוצות אך אלה נפלו בידי גורמים לא דתיים אשר ניצלו אותם לטובתם ולא עשו לטובת שיקומה של הקהילה החברונאית.
חוגים אלה השתלבו מאוחר יותר בהקמת מדינת ישראל ועם קום המדינה שיתפו פעולה עם הממשל החדש, אשר הטיל על האזרחים – ובכלל זה על שומרי המצוות שביניהם – חוקי כפיה דרקוניים. חוקים אלה שעומדים ביסוד מדינת ישראל מאז היווסדה אינם עולים בקנה אחד עם כיבוד זכויות היסוד של אזרחיה ולמותר לציין כי בשל היות חוקים אלה בלתי מבוססים על ההלכה היהודית הם אינם מכבדים גם את היהודים המאמינים. בעיני כותב שורות אלה חידה גדולה היא מדוע לא מצאו לנכון, מאז ועד היום, האזרחים שומרי המצוות להתריע נגד עריצותה של המדינה, אך סביר שהענין נבע, מן הסתם, מאחיזתו הכמעט מוחלטת של השלטון באפשרויות הבעת הדעה בציבור, אשר מנע, במיוחד בשנותיה הראשונות של המדינה, מדעות מנוגדות לו מלהישמע במרחב החופשי.
כך או כך, הטילה מדינת ישראל את חוקיה הכפויים על כלל האזרחים ובכלל זה על המאמינים שביניהם; דבר זה יצר מצב שבגללו מאז קום מדינת ישראל נכפים חוקיה, שחלק גדול מהם אינו תואם את ההלכה היהודית, על היהודי המאמין. לפיכך מהווה המסגרת המדינית הישראלית כלפי היהודי הדתי יישות המפעילה נגדו כפיה "חילונית"; זה מתבטא בכך שבהזדמנויות רבות מוטל על האזרח הדתי להתאים את עצמו לשלטון הלא-דתי ולתרבות החילונית ולפעול על פי מגמות, הסדרים והוראות המונהגים על ידי פקידי שלטון לא דתיים, אשר חלק גדול מהם הוא, לעתים, אף מתנגד לדת.
מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות, חוגים אנטי-דתיים אלה, הקיימים במערכת השלטון והמקורבים אליה, שמו להם למטרה להוקיע את הדתיים במדינת ישראל, שאותם הם רואים מאז ומתמיד כמאיימים על שליטתם בתרבות הישראלית. לצורך זה הם מציגים אותם באופן קבוע כגורם זר שאיננו משתלב עם שאר האזרחים, תוך ניצול ההבדל הקיים בין שומרי המצוות לחילוניים בתחומים שונים כדי להציג את הראשונים באור שלילי. הקפדת המאמינים על ההלכה הקרובה לליבם ובכלל זה על שמירת שבת וכללי צניעות הפכה בידי מתנגדי הדת לאמצעי המחשה של תכונות שליליות לכאורה אשר בגינן מוקע הדתי בעולם הלא-דתי כמפגר מבחינה תרבותית ובלתי מעודכן מבחינה מדעית.
בפועל אין יחס השלטון כלפי משלמי המסים הדתיים שווה ערך ליחס שמקבלים החילוניים; אזרחי ישראל הדתיים – ובמיוחד החרדים שביניהם – אינם מתקבלים כמעט למשרות ציבוריות ולשירות הפקידות הציבורית. משאבי המדינה מחולקים לפלח האזרחי הדתי בצורה לא שוויונית שכן, אף על פי שהוא משלם מסים ככל אזרח אחר אין האזרח הדתי נהנה מתקציבי העתק המוענקים למוסדות האקדמיה, החינוך, האמנות, הספורט והתרבות החילוניים, אך זה איננו מונע ממתנגדי הדת להאשים אותו תדיר בגזל האזרח החילוני.
האשמה זו של האדם הדתי בחיי טפילות על חשבון החילוני מחוזקת תדיר באמצעי התקשורת תוך הצגת מאבקיו הפרלמנטריים של הנבחר הדתי לקבל את חלקו הצודק בעוגת התקציב כאילו הוא דורש לקבל את מה שלא מגיע לו באמצעות סחטנות פוליטית. בנוסף לכך מוסת האזרח החילוני לראות את נטייתו של האדם הדתי ללימודים כהשתמטות מעבודה, משירות צבאי ובכלל מתרומה לחברה. על רקע הצגתו דרך קבע כטפיל בלתי יצרני החי על חשבון הציבור מוצג כל מאמץ של האדם הדתי להגן על המגיע לו בתוקף זכויותיו האזרחיות כאילו היה תביעה חסרת יסוד אמיתי.
מעל לכל זה קיימת העובדה שבתוך כל עולם הכפיה שאותה משליטה המדינה העריצה על אזרחיה, מוצגים דווקא שומרי המצוות כאיום הגדול ביותר על החופש, כאילו הם המעוניינים לכפות את חוקי ההלכה על האדם החילוני; בהקשר זה, מיתוסים כמו "כפיה דתית" ו"מדינת הלכה" משמשים כמפלצות מעשיות בידי מפחידנים המפיצים את מיתוס הטרור הדתי באוכלוסיה, כאשר הם מציגים כל מאפיין של חיים דתיים כבעל פוטנציאל פוגעני.
דוגמה מובהקת לטקטיקה זו התרחשה לאחרונה מסביב לנושא קוי אוטובוסים ציבוריים הנהוגים בבירה, שבהם קיימת הפרדה בין גברים ונשים. לאחר שהפגנת מחאה נערכה בנושא זה מצאה לנכון הח"כ ציפי לבני להצהיר כי המאבק נגד קוי ההפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים הוא "מאבק על צביונה של ישראל כמדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית". במלים אלה, שבהם הותקפה העמדה הדתית כאילו מייצגת היא ניגוד ליהדות, לחופש ולדמוקרטיה גם יחד, היתה התעלמות בוטה הן מכפיית הציבור כולו על ידי מונופולין ממשלתי שהוענק לחברת האוטובוסים מאז קום המדינה והן מההסכמים החופשיים שנערכו בין חברות האוטובוסים לצרכניהם. כך בלבלה שוב הטקטיקה האנטי-דתית את הציבור והביאה אותו לראות את מה שחופשי ככפייתי ולהתעלם ממה שכפייתי באמת.
כאשר מעיזים אנשים דתיים למחות הם מוצגים לפני הציבור החילוני כאשר אינם מוכנים לקבל עליהם פסיקות של שופטים לא-דתיים, כאילו באי הסכמתם עם מסגרות המדינה הם גורמים לנזקים לסדר הקיים ועלולים למוטט את "שלטון החוק". אך אף פעם אין הם מוצגים כמי שנלחם נגד מנגנונים חשוכים, המיישמים את עריצותו של משטר ריכוזי. הציבור החילוני בישראל תוכנת לראות את שומר המצוות כאנכרוניסט פרימיטיבי אך בשום פנים ואופן לא כמייצג יחידאיות, רצון עצמי וחופש...
אזרחי ישראל החילוניים גם אינם מודעים כלל למידה שבה גורמת החברה הישראלית לסבל ולמצוקה מתמידים בחייהם הפרטיים של שומרי המצוות, אשר אינם יכולים להרשות לעצמם לנוע בישראל ולגור בערי ישראל המעורבות, שכן ילדיהם חשופים בהן כל העת למראות בלתי צנועים, אשר פוגעים בתפיסותיהם המוסריות. למותר לציין, בהקשר זה, כי גם חלק גדול מהדברים שהציבור הרחב סובל בחוצות עריו אינו אהוב עליו אך הוא נמנע מלמחות לגביהם בשל השתקתו בשם ...חופש הביטוי. אולי, אם היה החילוני לומד להעריך את עוז מחאתו של האדם הדתי נגד פגיעה באיכות חייו, הוא היה משנה את דעתו לגביו ומתחיל לפעול כדי לצמצם את הכפיה החילונית נגד המיעוט הדתי.