לב הויכוח
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 822
לב הויכוח
לב הויכוח שהוליד את הגירוש הנורא הוא שנציגי השמאל סבורים שיש למדינה הזכות להחליט היכן יגורו אזרחיה – ומתנגדיהם סבורים שהזכות להחליט היכן לשבת שמורה למתיישבים עצמם, כחלק משאר זכויותיהם. ויכוח זה, ביסודו, הוא על שאלת זכויות. הוא איננו דתי, אף כי היהדות מכריעה אותו לטובת המתיישב, כי לפי ההלכה אין לאיש - אפילו לא למלך - זכות לגזול את רכושו של אדם מן העם.
המתיישבים, שרובם שומרי מצוות, הפסידו את רכושם בגלל שלא יכלו למצוא את העיקרון שמחבר בין זכויות האדם של אזרח במדינה חופשית לאלה של יהודי במדינה המבוססת על ההלכה היהודית, ש"לא תגנוב" מהווה את אחד מציווייה המוסריים הראשיים. במקום להשתמש ב"לא תגנוב" היסודי של עשרת הדברות, שיש לו גם ערך אוניברסלי, שלפו המתיישבים, שחפצו להתגונן באמצעות ערכי היהדות, את ההבטחה האלוהית שניתנה לאברהם לגבי ארץ ישראל ובכך החטיאו את אפשרות שכנועה של ממשלה לא דתית.
שתי בעיות יש למתיישבים ברצועת עזה בפרט ולאלה שביש"ע: א. מכיוון שאין למתיישבים הגדרה שווה לכל של הערכים העומדים על הפרק בתכנית ההתנתקות, אין ביניהם תמימות דעים הנחוצה כדי לבסס שיתוף פעולה לצורך הגנה על זכויותיהם. ב. חלק מהמתיישבים מחזיקים במערכת ערכים המאשרת את ההתנתקות ומחייבת אותה מוסרית, מה שמשמיט מידיהם את יכולת ההתנגדות לפגיעה בהם. בראש מערכת הערכים הזאת החזקה ברעיון שלמדינה הזכות ליישבם – ולכן גם לעקור אותם.
בשני המקרים פועלת נגד המתיישבים אחדותם המוסרית, אשר איננה מאפשרת להם פיצול בין תפישתם המוסרית לבין פעולות החיים שלהם. ארץ ישראל שייכת לעם היהודי, עפ"י התורה, אשר מצהירה על הבטחת האל, אשר ברא את העולם (שארץ ישראל היא חלק ממנו), את הארץ לעם ישראל. אך מושג הזכות ביהדות איננו מסתכם בהבטחה זו או בחתימה על חוזה אלא מתחיל בהם: זכות, גם אם היא מוענקת על ידי בעליה, יש לממש. ללא מימוש אין בעליה החדשים רשאי לנצלה כדי להפיק ממנה את רווחיו. (*)
זהו הטיעון המהופך לכל מי שטוען שעם ישראל כבש בישראל שטחים שאינם שייכים לו. היסטורית, אלה שהתיישבו כאן – עמים זרים - ידעו שזה היה שייך ליהודים במשך 2000 שנה והיו יכולים – וצריכים לדעת - שהיהודים חיים, קיימים, לא שוכחים - ומחכים לחזור לארץ ישראל מיד לכשיוכלו כדי לקבל בחזרה את אדמתם.
לכל טענה של התיישנות צריכה היהדות להצהיר על היותה דוגמה לכל האנושות למידה בה צריכות להישמר בה זכויות הרכוש, החל מזכויות הקניין הרוחני וכלה בזכויות הקניין החומרי. בהקשר זה, אין היהודי טוען לחזקה פרטית-אינדיבידואלית שלו על חלק אדמה כלשהו של אדם פרטי אחר אלא אם רכש אותו כמקובל בין כל בני האדם עלי אדמות. בניגוד למיתוס השמאלני, מחזיק היהודי בערך של גאולת אדמת ארץ ישראל, אף אם הובטחה לו על ידי האל, באמצעות רכישה בעבודה או בשווה-ערך ממוני (**).
(*) אם רוכש אדם סוס, הוא צריך לטפל בו באמצעות אספקת צרכיו, ואם לא יעשה זאת, לא יוכל להשתמש בסוס.
(**) כפי שאברהם אבינו רכש (בממון רב) את מערת המכפלה, על אף שמבחינת ההבטחה האלוקית לעם ישראל מדובר בשטח של ארץ ישראל.