מחירה של כפיה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 776
מחירה של כפיה
המעמד הנחות כל-כך שיש לדת בעיני הלא-דתיים במדינה – ובמיוחד מהשמאל – הוא תוצאה ישירה של ההשתתפות של הדתיים בכפיה השלטונית.
עם כפיה זו הסכינה הדת במשך שנות קיום המדינה ואף שיתפה עימה פעולה. הסיבות והשיקולים שבשלהן הסכימו אנשי הדת לחבור לשלטון העריץ אינן ברורות לי. יתכן ובחלק מן המקרים רומו אף שומרי המצוות מלראות את חוסר הרצון שבו מקבל חלק מהעם את השלטון העריץ. יתכן וסברו שיוכלו, עם הזמן, להטות את הכף לטובת מידת חירות גדולה יותר מצד השלטונות (אף כי אין סימנים רבים לגישה זו במגזר הדתי שחבר למדינה). אך, כך או כך, ההפסד הוא עצום – ואת הנעשה כמעט ואין להשיב.
כל סוג של כפיה הוא גזל. הכפיה השלטונית היא סוג מיוחד של חמס, באשר היא מהווה שוד המבוצע בדרך ערמומית, שבה לא רק שהשודד משיג את רכושו של קרבנו אלא גם גוזל ממנו מעמד מוסרי; במקרה של ישראל, בזז השלטון השמאלני את הדתיים פעמיים ושלוש: בלקיחה הכפויה הישירה של רכושם באמצעות מיסוי כבד (*), בהצגתו אותם כמי שאחראים לפגיעה בהכנסות הציבור ולבעיותיו הכלכליות – ובהציגו את עצמו כבעל מעמד מוסרי נעלה, כמי שמסייע לציבור מבחינה מוסרית וכלכלית.
חוץ מפלח קטן ביחס של שומרי מצוות, הכוללים את "נטורי קרתא", אשר הכריזו, כבר מקום המדינה, כי הם אינם שותפים לה, רוב הדתיים, שלא השכילו לראות את העוול המבוצע על ידי תופשי השלטון ב48, הכניסו את עצמם למצב של שיתוף פעולה עימו, מבלי להבין את המשמעות המוסרית ולתפוס את ההשלכות על מעמדם בעיני הציבור.
בכך הם גם החמיצו הזדמנות הסטורית להציל את העם מהשלטון הבולשביקי; אם היו הדתיים נמנעים מלשתף פעולה עם הממשל הסוציאליסטי, הם היו מסייעים לעם ישראל בכך שהיו מראים, דרך גישת ה"לא מדובשך ולא מעוקצך", מי הוא החומס האמיתי של העם. אם היו הקרבנות מסרבים מלהעניק את "ברכת הקרבן" לשודד אותם, אם היו שומרי המצוות מוקיעים את הכפיה השלטונית ומסרבים לשבת ליד צלחת אחת (לכאורה) עם המייצגים את דריסת ערך היסוד של היהדות "לא תגנוב", לא היו נתפשים כמי שיש לו חלק בחלוקת השלל – ומאוחר יותר כשודד עצמו...
ונשאלת גם השאלה הבאה: יתכן שחלק מגדולי הדת ראו את שיתוף הפעולה עם הממשל כדרך להשיב לעצמם חלק ממה שנגזל מהם, שהרי התקציבים הממשלתיים שקיבל המגזר הדתי אינם אלא כסף שנגבה ממגזר זה באמצעות מסים. אך, עם זאת, האם לא ראה איש משומרי המצוות את הנזק הציבורי-מוסרי שייגרם למעמדו של חובש הכיפה בציבור הישראלי לאחר עשרות שנות שיתוף פעולה כזה בין קרבנות לשודדים?
דבר זה צריך היה להיחשף כבר לפני שנים רבות, בעת שבה היה העם עצמאי במחשבותיו ויכול היה לראות במו תודעתו את השודד האמיתי. ביום, לגבי דברים רבים מאוחר כבר מדי: בשל חלוף הזמן וההזדמנות הנאותה, העם, אשר דעתו עוצבה ברוח הבולשביזם הישראלי האנטישמי, כבר "הבשיל" מכדי לראות את הדתיים כמופרדים מהשלטון.
(*) יותר מאשר לשאר העם כי הדתיים אינם מקבלים את המשאבים האדירים שמעמידה המדינה לטובת מגזרים אחרים (תקציבי חינוך למוסדות אקדמיים חילוניים, תרבות לאמן וחווה האמנות הלא דתי, קיבוצים, התיישבות עובדת, תקשורת, בטחון וכיו"ב.
היום, לא רק שהדתי אינו יכול להפריד את עצמו מן הממשל, כי הוא קשר את עצמו גם בנימי נפשו אליו וצעיריו רואים עצמם חלק ממנו, אלא ששטיפת המוח החיינוכית הערכית של הממשל, באמצעות שליטתו בחינוך ובתקשורת, כבר הפכה את הדתי למפלצת שמאחורי הסבל – למקור כל בעיותיהם של אזרחי ישראל. בשל כך, היום ומזה זמן רב, היו כבר ה"דתיים" לביטוי מפתח המציין, עבור רבים מאזרחי הארץ, את השחיתות המוסרית ב"טהרתה" – ועליית מפלגה כמו "שינוי" היא הדוגמה העדכנית למצב זה. עבור חבריה, המייצגים הלך רוח חזק בעם, די לומר על מישהו שהוא "דתי", כדי לציין שחיתות מוסרית עמוקה, שהיא חמרית ורוחנית גם יחד.
זהו מחיר השותפות עם הכפיה השלטונית; העובדה ששומרי מצוות רבים אינם מתגייסים לצבא, תקציבי הישיבות ומוסדות הדת, ההשקעה הרבה בישובים דתיים והשליטה המונופוליסטית בתחומים רבים כמו קביעת אזרחות, כשרות ודיני אישות הופכים את הדתי, בעיני רבים, ללא רק מי שבוזז אותו מנכסיו הרוחניים אלא גם כמי שבולם אותו מלממש את מאווייו בתחומים נרחבים כמו בידור, כלכלה, מין והקמת משפחה.
גרוע ביותר הוא שאחת התוצאות של התדרדרות זו היא פגיעה בדורות החדשים של שומרי המצוות עצמם: פגיעה זו באה לידי ביטוי קודם כל בירידת הרמה ההשכלתית המדינית של חלק גדול משומרי המצוות עצמם, המעדיפים להיכנע למוסר המדינה יותר מאשר למוסר האלוקי. ועד כדי כך מגיעים הדברים, שהיום רבים מהם מתנהגים כאילו כל מה שברשותם אינו רכוש פרטי אלא רכוש הציבור - וכי למדינה (ולעומד בראשה) יש זכות על מה שהוא רכושו הפרטי של שומר המצוות.
דבר זה בא, כמובן, לידי ביטוי בכך שבתכנית הבגידה המדינית העכשווית, זו שבה מציע ראש הממשלה הבוגד לעקור יהודים מרכושם הפרטי ולמסור אותו לידי אויבי ישראל, לא נשמעת קריאת חמס כלפי ה"לא תגנוב" הברור הנדרס כאן, בהנחה-כביכול שאין היהודי בישראל בעל רכוש. מצב מוסרי זה אין פרושו רק נטישת ערכי היהדות אלא בעיקר העובדה שהערך הסוציאליסטי-קומוניסטי של ביטול הרכוש הפרטי כבש את המגזר של שומרי המצוות בצורת החשיבה שהוא מבטא. כך, הצליח מרכס לנצח את משה.
וכנראה שמה שגרוע מכל בהתדרדרות מעמדו ומצבו של שומר המצוות בישראל, הוא הפגיעה בהכרה העצמית המוסרית שלו ובצמיחת רגש נחיתות וצורך אפולוגטי לא מוצדקים אצל חובשי הכיפות למיניהם, כלפי הבוזז הלא מוסרי. זוהי ההסכמה הסופית למוסריותו של השודד והגיבוי המאוחר שנותנים שומרי המצוות לשודד זה ולשיתוף הפעולה שלהם עימו. רגש זה של נחיתות מוסרית הוא, אולי, תוצאת הבושה המודעת בחלקה לשותפות ארוכת השנים לפשע. זו הנקודה שבה נעצרה, על הגשר, העגלה העמוסה, כדי לתת לעגלת השודדים לעבור.
היהדות, מייצגת החירות האנושית משחר ההסטוריה, מתאבדת ביחס ישר לפשרות שהיא עושה בנושא זה. היהודי – מכיוון שהוא האנושי שבאדם – חייב להיות חפשי; על היהדות להבין שאין לכפות על בני אדם אף את הטוב הר כגיגית וכי, לטווח ארוך, יכול להיגרם רק נזק למי שנכפה ולזה ששותף בכפייתו. על היהדות ללמוד מן הקב"ה, מלך המלכים ומורה המורים, שלא כפה על בני עם ישראל אף את החירות המדינית עצמה, אלא הסכים לתאוות העבדים שלהם ונתן להם מלך כדי שילמדו את הנושא על יסוד חופש הבחירתם שנתן להם; רק נזק ייגרם אם לא תבין היהדות הדתית בישראל שאסור לה לתת יד לשום צורה של כפיה, אף אם לכאורה היא מכוונת אנשים "לעשות טוב", כי רק רצונו של אדם כבודו.