מכתב לידיד
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 934
מכתב לידיד
תל-אביב, תמוז תשס"ב
יעקב היקר, שלום
לא הופתעתי שהופתעת, כי לא היה לנו די זמן, בדיונים שבינינו, ללבן את כל הנקודות. גם במכתב זה לא אוכל לפרוש את כל השקפתי התיאורטית, אבל הרי לפניך כמה נקודות התייחסות לנושא שהעלית:
נכון הדבר שהמדינה האידיאלית, הצודקת, איננה מתערבת בכלכלה ואיננה מנהלת את חיי האזרחים. מדינה צודקת היא – כמו מלך צודק – סוכן של האזרחים, הפועל למענם ואינו מפריע להם.
המצב של היום איננו כזה. יתרה מזו: המדינה של היום היא כנופיה של שודדים שאוחזת בכוח הזרוע באזרחים וגוזלת מהם את פירות עמלם.
חובשי הכיפה למיניהם הוזמנו, עם קום המדינה, על ידי השודדים, כדי לחלוק בשלטון אך למעשה היה מדובר ברמאות: תמורת פיסות שלטון, שמשמעותם החזרים מסויימים של חלק ממה שנגזל מהם, הם הפכו, בניצוח השודד השלטוני, לשעיר לעזעזאל. למעשה, העובדה שאזרחי המדינה רואים את הדתיים כמי שגוזל ולא את הממשל הסוציאליסטי היא עדות להצלחתו של השודד להסיט ממנו את האש לכיוון הדתיים.
זהו, אגב, תרגיל קלאסי שבו השתמשו צוררי ישראל כנגד היהודים במשך דורות רבים.
תכל'ס: כדי לבדוק לאשורו אם, בקונסטלציה כלכלית מסויימת זו או אחרת, אדם או גוף אנושי מסויים הם אנשי צדק או שודדים, כלומר: אם מה שיש בידיהם הוא מעמלם או שהוא גזל – יש לבדוק את המספרים האמיתיים. הטענה של הדתיים שמתנגדים ללקיחת הכספים על ידי שוד התכנית הכלכלית היא שמה שהם מקבלים – וכל מי שמקבל קיצבאות ילדים גם כן – שייך להם והוצא מהם לפני כן באמצעות מסים שונים, ישירים ועקיפים, ולכן זו זכותם.
מנקודת מבט אובייקטיביסטית, יש לשאוף, כמובן, למצב חברתי חסר-גזל, שבו איש לא יקבל גזל ואיש לא יקח גזל – ואם איש לא יקח, אז ממילא איש לא יוכל לקבל. אך במצב הענינים הקיים, זה צריך להיות ברור שלא הדתיים – ואני מדגיש דתיים – הם שבנו מערכת גזלנית; למעשה, לא רק שלא להם הכוח או היוזמה לעשות זאת – אלא, בעיקר, כי הם הגודלים בחברתנו ב"לא תגנוב", ולכן הם גם לעולם לא יתנו יד במודע לגזל. כך שבמקרה הגרוע – שהוא, כנראה, המקרה שלנו - הם פותו להאמין שמה שהם מקבלים הוא זכותם וזאת כי הם שילמו עליו. לי זה נראה הגיוני לחלוטין.
השלטון הבוזז עושה את הכל על מנת לטשטש את ההבדל בין שני סוגי כספים המוענקים על ידי המדינה: כאלה שיש עליהם זכות מצד היצרנים – וכאלה שמתקבלים בחסד. על ידי טשטוש זה הוא משיג: א. מעמד של רב-חסד. ב. איבת הציבור כלפי המקבלים, באשר הם, כולל אלה שהם בעלי זכות לקיצבאות בתוקף תשלומיהם והשקעתם.
רק בדיקה אובייקטיבית של עובדות הקשר נתון, יכולה לתת בידי הבודק את האפשרות לקבוע באופן חד-משמעי מסקנות מוסריות לגביו; לכן, אמירה כמו קצבאות גדולות מדי, היא חסרת משמעות בלי ידיעה מפורטת. עד שלא ייבדקו המספרים, לא ניתן לומר באם קיצבה מסויימת גדולה מדי או לא, כי אין בידינו שום קנה מידה אובייקטיבי לכך.
בזמן שבו יש ספק לגבי זכותם של האזרחים לקצבאות מסויימות, אין ספק כלל לגבי כך שלשלטון אין זכות מוסרית לגבות בכוח הזרוע את רכוש הציבור, כלומר לבזוז אותו. לשלטון אין שום זכות על כספים שאינם מוענקים לו מרצון ויש ניגוד מוסרי בין כוח הזרוע לבין מתן מרצון. בהקשר זה, התנגדותו של חלק מן הציבור לקצבאות היא הדגמה של הצלחתו של השלטון בהסחת דעת הקהל ממעשה השוד שלו והטלתו על אלה שלא רק, כאמור, שאינם אשמים בו – אלא שסביר שהוא זכאי לו. לצורך דוגמה לעקרון זה ניתן לומר כי בזמן שבו אנו חושדים בכשרים איננו חושדים בפושעים המוצהרים: אנו איננו בודקים באם ה"קיצבה" שהשלטון לוקח מאיתנו איננה מוגזמת – והאמת היא שהיא מוגזמת כבר ב100 השקלים הראשונים, כי היא כולה גזל – ולגזל, אני מסכים איתך, אין שום הצדקה.
אחת ההצלחות של הגזלן הממשלתי-שלטוני באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאנו סוברים כי ש"ס נאבקים למען הענין הפרטי שלהם ושהכסף שבו הם מעוניינים נועד לשימושם של אנשי ש"ס – מה שבא לידי ביטוי גם במכתבך. דבר זה מתבסס גם על כך שהשלטון מניח שמקובל על כל אנשי המוסר שפעולה למען הענין האישי והפרטי היא מגונה. אך יש לציין כי א. המאבק על הקצבאות הוא מאבק למען כל מקבלי הקצבאות במדינה, ויש לשים לב לכך שאם לא היה מדובר במאבקם של אנשי ש"ס ואם אלה שמובילים את המאבק היו, למשל, אנשי ההסתדרות, איש לא היה מאשים אותם שהם פועלים למען "אינטרס אישי מצומצם". ב. מה משמעותו של מאבק פוליטי אם לא פעולה למען האינטרס העצמי של הקבוצה הנאבקת? האם מישהו מצפה מפוליטיקאי שיילחם למען רעיונותיהם של קבוצות אחרות ולא של קבוצת הבוחרים שלו? האם אין קבוצה פוליטית מייצגת את בוחריה? הרי אם היא לא תייצג אותם, היא תחיה בשקר וברמאות – כמו, ולא במקרה, ראש הממשלה שמתכחש בימים אלה לבוחריו ומקבל על כך מחמאות מהשמאל. ג. השמאל מכתיר כל פעולה למען האידיאולוגיה השמאלנית כפעולה "אידיאולוגית" ו"למען הכלל" – וכל פעולה שמנוגדת לאינטרס שלו כפעולה "למען אינטרס אישי מצומצם", כלומר: כלא מוסרית.
מבחינה מוסרית וערכית, נלחמים אנשי ש"ס למען שמירת רכושו של הציבור – ובמיוחד חלק הציבור הסובל במיוחד מנחת זרועו של השלטון. עפ"י המספרים והנתונים שבידי לא רק שהם אינם תומכים בגזל אלא הם מונעים אותו ומגינים על כלל האזרחים מפני הגזלן.
בכל מקרה, אני סובר שעל כולנו להילחם ולהיאבק למען מצב מדיני שבו עזרה הדדית לא תתבסס על גזל, ושהמדינה לא תתערב בכלכלה ולא תנהל את חיינו. עד כאן התחלה של נושא רציני אשר נוגע באושיות חיינו ואשר יש לו נגיעה בתכלית חיינו ובמה שיקרה בעתיד במקום הזה. אשמח לשמוע הערות ולהמשיך דיון.