על האחריות והעונש

 

על האחריות והעונש

אחרי הגירוש, רואים פתאום הכל כי כל מה שטענו השמאלנים במשך שנות דור הוא נכון: שצה"ל מגרש חפים מפשע מבתיהם.

מה שפחות רואים הוא שאחת מהמטרות האמיתיות של הגירוש, הוא להראות שאפשר להביא גם יהודים למצב שבו ישתתפו בעקירה – ועוד של אחיהם.

אם עקר אדם את אחיו, כמה קל יהיה לו לעקור אדם זר!

וכל אלה שמצדיקים זאת הם האשמים בחטא העדפת צו המדינה על כל שאר הציוויים המוסריים. בכל מילון פוליטי פשוט נקראת העדפה כזו פשיזם.

וכמה סבל יסבול זה מאיתנו שמחפש את ביתו שכבר לא קיים, ואולי גם את אלה שגירשו אותו והרסו את ביתו – וייתקל, בסופו של דבר, בעובדה שבניו שותפים לגירוש. במקרה כזה הוא יידע שעליו מוטלת האחריות – ולא רק להרס החמרי והנפשי שנפל עליו – אלא גם לנזק הרוחני: להשחתת בנו.

אנחנו, הישראלים שעברו את גיל החמישים, נחפש את המורים שבגדו בנו, את אלה מהם שלא לימדו אותנו שיש באדם דברים שבהם אסור לאדם אחד לגעת – שבכל יחיד יש תחומים פרטיים שלשום אדם זר אין רשות לדרוך בהם או עליהם.

כי להכרה בכך, שהיא מקום התנאי לגאולתנו, עלינו להגיע – ודרך ארוכה עוד לפנינו.

ארוכה ארוכה היא דרכנו, אבל אם נתייאש ממנה נמות במדבריות הכלום והסתם, שבהם נפלו רבים מבני עמנו.

אלה מאיתנו, אשר איתרע גורלם ליפול במלכודת ההתנייה הפסיכולוגית הישראלית, הגוזלת מעימנו את חיי היחיד שלנו, עלולים למצוא את עצמם או את ילדיהם ממלאים הוראות שאינן מוצאות חן בעיניהם, אך בוחרים לציית להן כי הם חונכו לכך שצו המדינה עולה על צו מצפונם - וכי זה, האחרון, אינו אלא הצדק והטוב. ואוי לאלה אשר רואים את המדינה, לעומת צו מצפונם, כאל – ומכניעים את רצונם הפרטי לפני "רצון" המדינה, שאינו אלא רצון הנכלים של האשמים בביצת הזוועה הזו, שבה שקועים היום כולנו.

נתונים נוספים