שלטון המנדט הישראלי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 880
שלטון המנדט הישראלי
על מגבלת הכוח של מדינת ישראל
לצופה מן הצד, המזויין במשקפיים בעלות עדשות ריחוק הרואות את תמונת ההסטוריה היהודית, נראה כאילו ממשלת ישראל עושה כמיטב יכלתה להפיל את העם היהודי במלכודת כדי לגזול ממנו את מעמדו בארץ. זה קרה בהיאחזויות, בקבר יוסף בשכם, בגירוש מגוש קטיף ועכשיו בחברון; בפעולות הממשל נגד מתיישבי חברון מופעלת כלפי המתיישבים הטכניקה הידועה כ"הפרד ומשול". במסגרתה, מפריד הממשל בין "טובים" ו"רעים" בהתיישבות, כדי לסכסך ביניהם ולהחלישם. חברון והישוב היהודי בה הם מאבני הבוחן של מדיניות זו.
לכאורה, מחזה העימות המתחולל בחברון, שבו צופה הציבור הישראלי, בוחן את זכותו של הישוב היהודי בחברון למקום מגוריו. למעשה, מה שנבחן בעימות זה הוא זכותה של מדינת ישראל למשול בישוב זה.
בארץ ישראל, אם אתה המסכסך, הצלחת הסכסוך מובטחת, כי כשאתה עוסק עם יהודים, עומד לצידך אותו חלק בעם, שמעוניין להוכיח קבל עם ועדה שהוא "שומר חוק" - ולצורך זה הוא יוצא כנגד אותו חלק שבו שאיננו כזה. נופלים בפח הנואל והמסוכן הזה ראשי מועצת יש"ע, אשר, בגלל מחדל בלבול המושגים בין הנהגה לניהול, עדיין רואים את עצמם כמנהיגי המתיישבים, גם אחרי שהכשילו את מאבק ההתנגדות לגירוש גוש קטיף.
לכן, כשהממשל מודיע כי מה שמפריע לו הוא "הצעירים" בחברון, מצהיר מנהל המועצה כי פעולותיהם של "הצעירים" הללו אינן מקובלות עליו – והוא מכשיר בכך את הקרקע להגדרת חברון כשטח צבאי – וכמו במקרה של גוש קטיף הוא מסגיר, למעשה, באמצעות התנערותו ממיטב הנוער, את חברון כולה לידי הממשל.
יסוד הטעות בהשקפת מועצת יש"ע ומצדדי מדיניותה היא האמונה בכך של"שלטון החוק" יש מעמד חוקי. השקפתה המוטעית הזו של המועצה נגזרת מהעובדה שהיא תלויה, לצורך קיומה החמרי, בממשל. זה, אשר מחלק לה את מנת החיים המשאבית שלה מתוך קופת הציבור, חינך אותה במשך שנים רבות לכך שמכיוון שהוא המשביר יש לו הזכות לקבוע את החוק ואת המדיניות במקום. לפיכך, גם המועצה עצמה סוברת כך לגבי עצמה; כמכלכלת את עניני הניהול הטכני של ההתיישבות היא רואה את עצמה, בטעות, כמנהיגתו.
אך זהו מקור הטעות והבעייתיות של המצב כולו: ההחזקה בקופה הציבורית אינה מקנה למחזיק בה זכות למשול בתושב. להיפך: היא מהווה חלק מהחיוב לשמור על זכויותיו של התושב – והקופה הציבורית שייכת לו ונמסרת לה רק לצורך טיפול בצרכיו.
אמת חשובה ומנוגדת לדרך בה נוהג הממשל כלפי הציבור מזה זמן רב, היא שהמושל איננו שליט אלא משרת. זהו, למעשה, היסוד למנדט שיש למנהל לגבי השלטון: מנהל יכול לנהל – ולגבות מסים – רק למטרה – שהיא תנאי – של הגנה על עניניהם של הנשלטים והמנוהלים. זו, מלכתחילה, הסיבה לכך שלשמה הוא קיים. אמת זו היא אבן יסוד פוליטית המוכרת על ידי כל המסורת הפוליטית הליברלית של האומות המתקדמות בעולם של היום, ומה שחשוב יותר – היא מהווה את מסדו המדיני של עם ישראל, כפי שזה מוגדר בתורתו.
הגדרת תכלית הממשל כשמירה על זכויות האזרחים היא גם מגדירת הלגיטימציה שלו ומגבילת כוחו; לממשל אין כוח ו/או סמכות בלתי מוגבלים; הממשל מקבל מן האזרחים כוח ששימושו מוגדר לצורך שמירת זכויותיהם – ומוגבל לתחום התנאי הזה. הפעלת כוח השלטון בניגוד לכך פירושה הפרת חוזה, שפתרונו בהשבת הכוח לאזרחים.
מקור כל הרוע הפוליטי בהסטוריה הוא במחשבה שהמדינה היא שליט האזרח. מכך ההכרה המוטעית בממשל הישראלי כבעל הזכות לשלוט בישראל ובמקומות הקדושים. למעשה, לא רק שהממשל הישראלי לא קנה את הזכות למשול בישראל, אלא הוא גם מוכיח, בצורת התנהלותו, כי איננו ראוי לזכות כזו. למנדט של מדינת ישראל יש תוקף בארץ רק כל עוד היא ממלאת את תנאי ההגנה על זכויות מתיישביה – ואם היא איננה ממלאת תנאי זה, פג גם תוקפו של המנדט שלה. זה נכון שאין היום בישראל כוח יהודי צבאי המסוגל להיכנס לנעליו של צה"ל, אך אם פועל הצבא נגד היהודים כמוהו כנציג שלטון זר וככזה הוא מאבד את מעמדו המוסרי. במקרה של אבדן כזה, החלפת השלטון היא רק ענין של זמן.
כתשובה לרבים שמציגים את הגנתו של צה"ל כמעין "מתת" של המדינה למתיישבים יש לחזור ולהזכיר כי המדינה מחוייבת, בתוקף חוזה המאפשר לה לגבות מחיר עצום מכל מתיישבי הארץ, לספק הגנה למתיישבים. בנוסף לכך יש להזכיר למצדדים בעמדה זו כי אין הפרדה בין המתיישבים לצבא גם מתוקף העובדה שהמתיישבים לוקחים חלק נכבד בשירות הצבאי בעצמם ואינם מקבלים דבר זה כ"מתנה".
בנוסף, יש להזכיר למדינה כי מדיניותה של ממשלת ישראל (בין אם מדובר בממשלות ימין או שמאל) במשך כל השנים שבהם החזיקה בעיר לא איפשרה את התפתחות הישוב היהודי בה כפי שניתן היה וההסכמים הנפשעים שעליהם חתמה ישראל עם אויביה לפני שנים ספורות הפקירו, למעשה, את הישוב היהודי לאלימות המשתוללת של שונאי העם הערבים, שתושבי חברון נמנים עליהם.
כבר בהפקרה זו העמידה מדינת ישראל סימן שאלה לגבי זכותה למשול בעיר ובמיוחד סיכנה את מעמד זכותו של העם היהודי לגבי המקום הקדוש לו. חוץ מזה, מעורבותם הבלתי ברורה של כוחות צבא אירופאיים הפועלים באיזור עדיין מעלה שאלות קשות לגבי המידה בה מכבדת מדינת ישראל את זכותו של עם ישראל באיזור.
למעשה, בעצם העובדה שהממשל הישראלי פועל נגד הישוב היהודי בחברון יש משום עדות לאי התאמה בין הממשל לחבל הארץ הזה וליושבים בו. ממשל ישראלי-יהודי הוא לגיטימי רק בתנאי שהוא מציג יכולת לפעול ככזה, כלומר להגן על זכויותיהם של יהודים בישראל כנגד כל גורם זר המערער על זכויות הקיום שלהם כיהודים בארץ ישראל.
בהקשר של חברון במיוחד, הוכיח הממשל מאז שחרור המקום ב67 כי הוא אינו מתאים לשלוט בחבל ארץ זה כי הוא לא עשה כמעט דבר כדי להשיב את הצדק על כנו, כשיכול היה, בענין פרעות 29. בכך הוא המשיך, למעשה, את קו מדיניותו של שלטון המנדט הבריטי. זה, אשר מעל בשליחותו - שמירה על הצדק בארץ ישראל - איפשר, תוך מדיניות גסה של "איפה ואיפה", לרוצחים הערבים לפעול באלימות נגד ישוב יהודי שקט ושוחר שלום.
הצדקת קיומו של ממשל מבוססת על האנשים שעליהם הוא מושל. פעולה לא צודקת של כל מנהל, אזרחי או צבאי, נגד מי שעל זכויותיו הוא אמור להגן, כורתת את הענף שעליו הוא יושב.