בעיצומה של מתקפה

בעיצומה של מתקפה(*)

בימים אלה מוצאים את עצמם ה"מתנחלים" (הכינוי של השמאל למתיישבים) תחת אש תעמולתית חמורה. הדברים אינם רחוקים מאנטישמיות טהורה; את טבע הבעיה הסביר במאמר שאול רוזנפלד:

שאול רוזנפלד

המבצע להשנאת המתנחבלים

ערוץ 7 12.02.06

השמאל, התקשורת ועכשיו גם השלטון - כולם לוקחים חלק בשיח האינטלקטואלי-הומניסטי הזה, שלמעט הדיון באורך אפם ודרכי אפיית המצות - לא נותרו בו עוד עכבות

בימי מלחמת התרבות בגרמניה (kulturkampf) אמר ביסמרק על יריבו וינדטהורסט: "כל אדם צריך מישהו לאהוב ומישהו לשנוא. אני אוהב את אשתי ושונא את וינדטהורסט". קשה לדעת מי זאת "אשת ביסמרק שצריך לאהוב" בשביל רוב רובו של השמאל וחלקים לא בטלים של העיתונות בתקופה האחרונה, אבל לא צריך להיות ספק מי הם הווינדטהורסטים שלהם. דומה שלדידה של הכבוּדה הזו, עשרה קבים של רשעות, שיקוץ ונקלות ירדו לעולם, ותשעה מהם נחתו להם לבטח בהתנחלויות, בינות ל"וילות הפאר" שהמדינה "קנתה" לכל אחד מהמתנחלים.

השטנה, שהחלה בשנות ה-70 עם תחילת יישוב יש"ע כזרזיף בטל של קומץ הזוי וקוריוזי מקרב מחנה השמאל - אשר חרת וממשיך לחרות על דגלו את בוזו ומיאוסו כלפי שנאת הזר והאחר באשר הם - התפשטה כאש רעה בשדהו, וכמעט שלא נותרו בו עוד חלקות בלתי נגועות במשטמה יוקדת וחולנית כלפי המתנחלים. וכנראה שמשפט המחץ הגששי - "כל המוציא דבר קללה מפיו ינעל אבי אבי אביו" - יחד עם הצו הקטגורי "ושנאת למתנחלך כמה שיותר", הם בני הלוויה ההולמים של המוסר ההוטנטוטי, הממלא את תפקיד עמוד האש של הקהל הנאור ורודף האחווה האוניברסלית הזה.

(*) תמלילי קובץ זה נתפרסמו ברשת החופשית בשנת 2006

אמירות כמו "מתנחבלים", "מוצצי דם", "עושקים מורשים", "סוחטי הקופה הציבורית", "אלמלא הם כבר כל צרינו וצרותינו היו מאחורינו" מחולקות עתה ברוחב יד לכל דפכין. בשיח האינטלקטואלי-הומניסטי הזה, כמעט שלא נותרו עוד מוסרות ועכבות, ודומה שלמעט הדיון באורך אפם של חובשי הכיפות הסרוגות והמתנחלים, דרכי אפיית המצות אצלם, הפצת המחלות ב"מחילותיהם" ואופן גביית ריבית הנשך ב"מאורותיהם", לא נפקד דבר מכל הפרודוקטים שמרוממים את נפשו הדואבת של כל "אנטישמי בריא".

זאב שטרנהל הציע למחבלים לתקוף התנחלויות, ולא בישראל גופא. דורון רוזנבלום "הכיר להם תודה" על שאפשרו לנו להגדיר את הישראליות, שכן כדי להבין את הטוב שבנו אין לנו אלא להנגידו לרע - כדרכה של התיאודיציה - ומי ראוי לכך, אליבא דרוזנבלום, יותר מהמתנחלים על צלמם ופועלם?! יאיר לפיד הצהיר שאם יצלח המאבק בהתנתקות אזי "אלוהיכם לא אלוהינו, ארצכם לא ארצנו, חייכם לא חיינו". ואלה אינם בהכרח מהבוטים והגסים מקרב נושאי הלפיד של "הברכות והאיחולים" מקרב המחנה.

ועל שום מה "זכו" חובשי הכיפות הסרוגות בכלל ותושבי יש"ע בפרט - שאנשי שמאל אחרים (כמו יעקב חזן, לדוגמה) ראו בהם בעבר את החלוצים האמיתיים, ושחלקם, למשל, בשדרת הפיקוד הקרבי בצה"ל הוא הרבה הרבה מעבר לשיעורם של מלעיזיהם ומוציאי דיבתם - בכתר המן המודרני? ההסבר מורכב וסבוך וסיבותיו רבות, אך נראה שסיבה אחת מתעלה מעל כל האחרות: המתנחלים התיישבו במקום שהשמאל ראה בו, ברוב הזיותיו, את המקור והסיבה של כמעט סך צרותינו. החזרת שטחים אלה, לדידו, הייתה ועודנה המתכון לשלום המיוחל, ומי כמיישבי המקום אחראי לכך שהפיס הנכסף מבושש לבוא. דחיית תוכנית החלוקה של 1947, השלום שלא היה לו זכר מ-1948 עד 1967, דחיית הצעותיהם של ברק וקלינטון בקמפ-דייוויד וטאבה ועליית החמאס - כל אלו לא פגמו כהוא זה באמונתם האורתודוקסית, שהחזרת יש"ע היא היא שתביא שלום על ישראל.

אלא שכדי שהשנאה תרחיב את גבולותיה ותפרוש את כנפיה לכל בית ישראל, היא זקוקה גם לאנשי שיווק טובים ולמנגנוני הפצה משובחים, וכאן נכנסת לתמונה, לא בלי חדווה, התקשורת. אמנם לא כולה, אך חלקים לא בטלים שלה. מקצת מ"מיזם ההפצה" הזה ניתנה במהדורות החדשות של יום שישי שעבר בשלושת ערוצי הטלוויזיה, ובעיקר בערוץ 2. כאילו בתיאום מראש, החליטו השלושה "לעשות על האש", אלא שעל שיפודיהם לא סובבה לה קוּריצה מסכנה, אלא "מתנחלים מנוולים", ובעיקר אלה מעמונה. כל "פרשן" באולפן תרם את שיפודו, ונראה היה שאין לו עונג שבת גדול מזה. הדיזרט ניתן בדמות אייטם על עלותן של ההתנחלויות, וכמובן עם ההשמטות המכוונות של חלק המתנחלים בעלויותיהן, בניצוחה של ענת סרגוסטי ובסיועם הנאמן של עקיבא אלדר ומיכאל ספרד.

ואיך משתלב השלטון הנוכחי מקדימה בפרויקט הלאומי הזה, להפיכת המתנחל לאויב המין האנושי? הוא משיא כמובן את תרומתו כמיטב יכולתו וככל שידבנו לבו, וכך, למשל, מסבירים לנו מלשכת אולמרט כי "הימין הקיצוני הוא חמאס יהודי ". ומי זה הימין הקיצוני? האיש של ממלא-המקום למשימות התגוללות והכפשה, רוני בר-און, "הסביר" לנו לא אחת באחרונה כי הליכוד זה ימין קיצוני. ומעקרון קל וחומר אנחנו למדים, כי אם הליכוד זה ימין קיצוני, אין אלא לראות במרבית המתנחלים, המצויים ימינה ממנו, גם ימין קיצוני, כלומר חמאס יהודי. לאור זאת, עולה השאלה: כשהם זועקים "חמ(א)ס" – למי כוונתם?

קהילת חברון

אפייני להתייחסות זו הוא היחס לקהילה היהודית בחברון, אשר שונה, מדרך הטבע, מכל ייחוס אחר של השלטון ליהודים בשטחים המשוחררים אחרי 67, שכן חברון נטועה בזכרון הלאומי ההסטורי של עם ישראל בצורה שאין דמיון בינה לבין יחס היהדות לכל מקום אחר.

כל המעורב בנעשה בחברון אינו יכול שלא לזכור מספר עובדות שבראשן העובדה שמדובר בעיר האבות וככזה זהו אחד המקומות המשמעותיים ביותר ליהדות בארץ ישראל. בנוסף לכך, חברון היתה עד טבח תרפ"ט (1929) עיר קהילה יהודית לכל דבר, שאוכלוסייתה גורשה ממנה על ידי פעולה משולבת של המון ערבי מוסת ומחדל שיקומי מצד שרידי הקהילה המקומית. מאז הגירוש לא הושבו חלק ניכר מהנכסים שהיו שייכים לפני כן ליהודים המקומיים לידי בעליהם ומצב זה, שהקהילה העכשווית מנסה להשיב על כנו, נתקל בהתנגדות רבה מצד גורמים פוליטיים באפיים.

זמן רב נדרש לגורמים הפוליטיים האנטי-יהודיים להשיג מצב של אישור או של הסכמה בשתיקה מצד רוב האוכלוסיה הישראלית. השנה, בעקבות ההתנתקות, זוכים גורמים אלה בהצלחות יחסיות בפעולתם, המכוונת נגד נסיונות הקהילה המקומית לתפוס לה חזקה ולהשיב את נחלאותיהם של התושבים שגורשו לידי בעליהם המקוריים או, לפחות, לידי קהילה יהודית.

כך בכתבה הבאה, אשר התפרסמה בתחילת השנה:

חברון: שטח צבאי סגור ליהודים

הישוב היהודי בחברון ב'שטח צבאי סגור'. ניתנה הוראה לעצור מי שינסה להכות חיילים ושוטרים או ליידות לעברם אבנים.

ביהמ"ש ידון מחר בתביעה למנוע פינוי מ'שלהבת'. ארגון זכויות האדם ביו"ש: השוטרים הפרו חוק.

דובר צה"ל פרסם בהודעת ההכרזה על שטח צבאי סגור כי "בימים האחרונים אירעו מספר הפרות סדר והתפרעויות אלימות באזור הישוב היהודי בחברון בהשתתפות מאות אזרחים ישראליים ובני נוער קיצוניים, חלקם רעולי פנים. הפרות הסדר כללו שימוש באלימות פיזית ומילולית, ידויי אבנים, ביצים וצבע לעבר כוחות הבטחון, תוך סיכון חייהם ופגיעה בתושבים הפלסטינים וברכושם".


הצו אוסר על "כניסתם ושהייתם של אזרחים ישראליים וזרים שאינם תושבי הישוב היהודי בחברון במרחב זה. זאת עד ל-22 בינואר כ"ב בטבת תשס"ו. במקרים מיוחדים יוכלו אזרחים לפנות למערך ההגנה המרחבית של החטיבה המרחבית 'יהודה' לשם קבלת היתר כניסה לישוב היהודי".


אלוף הפיקוד יאיר נווה הורה למשטרה ולצבא לעצור כל מי שינסה להכות חיילים ושוטרים או ליידות לעברם אבנים כמו כן הם הורו לעצור מי שהוא רעול פנים.


ארגון זכויות האדם ביש"ע שלח ליועץ המשפטי מזוז מכתב ובו התרה בו על "הפעלה בלתי חוקית של משטרת ישראל בחברון: שוטרים פרצו לבתי תושבים ללא עילה חוקית ובניגוד לחוק הסדר הדין הפלילי".


את השטח הבעירה כוונת המדינה לגרש מבתיהם משפחות יהודיות המתגוררות בבתים שהם רכוש יהודי שנרכש על ידי יהודים בשנת 1807. מדובר בבתים המצויים בשכונת שלהבת.


אחת מתושבות השכונה ציפי שליסל הגישה היום תביעה לבית משפט השלום בבית שמש ובה היא דורשת לאסור על המדינה לפנותה מביתה. שליסל, בתו של הרב רענן הי"ד שנרצח בביתו בחברון, טוענת כי השטח שממנו מבקשת המדינה לגרשה הוא רכוש יהודי שהיה שייך להקדש 'כולל הספרדים מגן אבות' ולא לערבים. עם שחרור חברון בידי צה"ל, הוא השכיר את המקום לעירית חברון ועפ"י הודעת המדינה לבג"ץ פסקה השכירות. מערכות המשפט הכירו בבעלות שלנו על הקרקע, אומרת שליסל, ולכן אין סיבה להוצאתנו מהבית.

על טקטיקת האג'נדה הממשלתית

עד כאן העובדות הנוגעות לעבר, כפי שהן מפורטות במאמר.

השיסוי הפסיכולוגי של כלל הציבור בישראל נגד תושבי חברון איננו אלא גירסה מקומית של העקרון הפוליטי הידוע בכותרת "הפרד ומשול". לא די בכך שמדינת ישראל הפקירה, על ידי הסכם לא מוסרי, את המתיישבים הגיבורים האלה ליורשי פורעי שנת 29, אשר טבחו בישוב היהודי המקומי, אלא שהיא הפקירה את המתיישבים לחסדם של נציגי חוק מפוקפקים, המנהלים מזה שנים רבות עימות עם אוכלוסיה פושעת וקן צרעות של רוצחים.

במשך שנים, מאז הסכמי אוסלו, הספקידו את השליטה הכוללת בחלק הערבי של העיר, בידי פיקוח שחלקו בינלאומי, ומכך "אובייקטיבי". עם התחלתן של הפגנות המחאה הדתיות-לכאורה בענין קריקטורות מוחמד נאלץ הכוח הבינלאומי להתפנות לישראל מחשש פן יפול בידי הערבים.

מהי המשמעות הרוחנית של הפעולה הישראלית האנטי-יהודית? נסיון להציג חזית משוללת פניות לטובת הענין היהודי. מה שחבוי מאחורי ההצגה הפוליטיקה של שלטון החוק, היא ההתנערות ונסיון ההתערטלות של ממשלת ישראל מערכי היסוד של היהדות.

זוהי, כנראה, האג'נדה הסודית שמאחורי המהלך, אף כי לא ברור מהו מקורה ומי עומד מאחוריה.

המכלול הפוליטי-צבאי-חוקי השולט בחברון ובסביבתה כולל, כנראה, הבנות שימיהם כימות אוסלו. כפי שנראה מכילים ההסכמים מספר פרטים לא ידוע המנחים את המדיניות הכוללת של הכוחות הישראליים, הבינלאומיים והפלשתינים המחזיקים בשליטה בתחומי אחריות שונים בעיר.

לפני מספר חדשים הושג הסכם פינוי בין המתיישבים לכוחות הבטחון לגבי שטח השוק. מדובר במספר חללים ששימשו כחנויות ואשר תושבי הישוב היהודי בחברון השתמשו בהם כבבתי מגורים לכל דבר. על רקע צוי פינוי שהוצאו נגד המתיישבים במקום, התפתח ויכוח על זכות שהותם בחנויות אלה, שלטענתם שייכות היו לישוב היהודי הישן בעיר.

סיום ביניים של הפרשה הושג כאשר נחתם הסכם בין גורמי המדינה למתיישבים והתושבים התפנו מרצון לאחר שהושגה הבנה ביניהם לבין הממשל, אך זמן לא רב אחר כך, כנראה בעקבות ביקורת ציבורית, הודיע היועץ המשפטי לממשלה, חיים מזוז, כי אין ההסכם תקף:

מזוז: הסכם פינוי השוק בחברון בטל ומבוטל

היועץ המשפטי לממשלה כתב כי ההסכם שהבטיח למתנחלים כי יוכלו לחזור לשוק, נעשה בניגוד להנחיית הרמטכ"ל

גיא מי-טל וטובה צימוקי, "ידיעות אחרונות" 3.4.06 כתבו כי "כעת מתברר כי ההסכם שנחתם בין נציג צה"ל, תת-אלוף יאיר גולן, לבין הנהגת הישוב היהודי בחברון...אינו תקף.

עוד הוסיף מזוז כי "פרטי הסכמה זו לא היו ידועים ליועץ המשפטי לממשלה או לגורמי פרקליטות המדינה ...וכי סיכום זה אינו בבחינת הסכם המחייב את המדינה."

זמן קצר לאחר מכן, בלי קשר לדברים שלעיל, נודע בעתונות על התפתחות נוספת בהתיישבות חברון:

אמש: משפחות יהודיות אכלסו בניין בחברון

קובי פינקלר והודייה כריש-חזוני מסרו כי "ארבע משפחות יהודיות נכנסו אמש להתגורר בבניין דירות חדש בחברון. מהוועד היהודי בחברון נמסר כי הוא נקנה בכסף מלא כדת וכדין וכי תהליך הרכישה הסתיים"

"הכניסה נעשתה בחשאי ובחפזון מחשש שצה"ל יסכל את המהלך... קציני צבא שבאו למקום עשו בדיקה ראשונית למסמכי הרכישה, והתרשמותם הראשונית היתה כי אכן מדובר בתהליך חוקי"

בכך לא תמה סאת היסורים של המתיישבים; מספר חדשים מאוחר יותר, הוצאו התושבים, ובתוכם ציפי שליסל, בתו של הרב רענן, מביתם החדש, בתואנה שמעמדו של הבית שנוי במחלוקת מכיוון שהוגשו כמה תלונות על ידי מתיישבים מקומיים לגבי המתיישבים.

למותר לציין כי רכישה ישירה של בנין מגורים בחברון איננה מעשית, בשל האיום על חייו של כל מוכר ערבי המוכר בית ליהודים. בשל כך חייב כל תהליך הצגת תעודות הקנין להיעשות בצורה עקיפה. זהו חלק מובנה נוסף של המצב הלא-ברור שמדינת ישראל נכנסה אליו והכניסה לתוכו את אזרחיה היהודיים המעוניינים להתגורר בעיר האבות.

ניגוד ענינים?

נשאלת השאלה: איזה ענין יש לממשלת ישראל להציק ליהודים ולמונע מהם, פעם אחר פעם, להתגורר בעיר חברון? מה שפוגע בעיקר בענין הציבורי הוא המחסור בשקיפות. כפי שזה מתרחש בימינו, נראה שהפעולות הנעשות בהקשר של המתיישבים שואבות את כוחן הרעיוני מההשקפה שיש ניגוד ענינים בין מדינת ישראל לענין היהודי. האמנם?

נתונים נוספים