הנגלה והנסתר שבסוגיית הגיוס

הנגלה והנסתר שבסוגיית הגיוס

הנושא העכשווי ה"בוער" של גיוסם לצבא של שומרי מצוות בכלל וחרדים בפרט מכיל בתוכו הרבה יותר מבעיות העסקתם בכפיה של לומדי תורה ו"ביטול התורה" שנובע מכך; למעשה, במשך השנים הרבות שעברו מאז קום המדינה הוצנע, מאחורי ההסכמים שנעשו בענין גיוס תלמידי הישיבות בין המדינה לעומדים בראש המגזר החרדי, ענין עקרוני רחב בהרבה: הפגיעה בזכויות האדם.

כי מאז הקמת המדינה, כל מי שנלקח בכוח החוק לעבודת הצבא נפגע בזכות האדם היסודית שלו – זכות החירות. גיוס החובה הפך לעבד נרצע את כל מי שנכפה לציית לו מבלי לברר את רצונו או – גרוע מכך – בניגוד לרצונו.

למעשה, היתה כבר בעריכתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון, את ההסכם הראשון, המקורי, בדבר שחרור בני הישיבות משירות בצה"ל משום התחמקות – התחמקות של כנופיית מפא"י מן העימות החזיתי בין הדוגלים בחירות. לא ברורה, בהקשר זה, המידה שבה הבין בן גוריון כי "מגזר" שומרי המצוות מהווה את שומר החומות של חירות ישראל בשל מקומה המרכזי של החירות במסורת ישראל, אך בכך ששיחרר את תלמידי הישיבות הראשונים מהשירות הצבאי הוא קנה לערכי העריצות של המדינה את ה"שקט התעשייתי" שהיה נחוץ לה בימיה הראשונים.

בן גוריון ודומיו ניצלו את העובדה שרוב אזרחי המדינה לא הבינו אז (כפי שהם אינם מבינים עד היום) עד כמה שליחה כפויה של בני אדם לשדה הקרב היא רעה אם רובם חפצים ממילא להילחם באוייב. את הכפייה החוקית השלימו עם השנים מערכות התקשורת, החינוך וההסברה, אשר דאגו לחנך את החברה הישראלית לראות את החוק העריץ כגורם הכרחי ולהצדיקו – והצליחו להביא להסכמה כזו גם רבים משומרי המצוות, אשר קידשו את ה"ממלכתיות" הכפייתית. בכך הושלמה, למעשה, ההתחמקות של כל אנשי הממשל הישראלי מאז ועד ימינו מעימות עם הדוגלים בזכויות האדם.

ישראל הסוציאליסטית, המבוססת על פגיעה בזכויות האדם היסודיות של אזרחיה, הצליחה באמצעות מארג מתוחכם של תמיכה משאבית שנתנה לגופים הקרויים "ארגוני זכויות האדם" לזכות בתמיכתם בה - ועם חלוף הזמן הצליחה בפגיעה זו בזכויותיהם של אזרחי ישראל לזכות גם לגיבויים וחיזוקם של אנשי שלומנו אשר המדינה דאגה לתמוך מבחינה כלכלית, כמו מוסדות החינוך וההתיישבות הלאומיים-דתיים, אשר אישרו שוב ושוב את "זכותה" של המדינה לפגוע בזכויות האדם של אזרחיה.

בזכות השמירה על מידת חופש יחסי שניתנה ללומדי התורה על ידי הסוהר הממשלתי צייתו לעריץ העומדים בראש המגזר הדתי, תוך שהם מתנכרים למידת העוול החוקי שקיים בחוק שירות החובה לא רק כלפי האדם והאזרח בישראל אלא גם כלפי מסורת ישראל.

ודווקא בשל היות החופש נושא עקרוני מבחינת ההלכה היהודית, יש בהעלאת הנושא לדיון ציבורי אשר יצטרך להיות נושא לדיון גם בין אנשי שלומנו ושומרי המצוות אשר אינם חובשים את כסאות בתי הישיבות דווקא, סיכוי חזק לקבל את החשיפה התקשורתית שלה היה ראוי עוד מימי בן-גוריון.

העיסוק הנוכחי בסוגיה עשוי לגלות את שהיה נסתר עד היום מפני הציבור, במיוחד תחת הדיון בשאלה: עד כמה ובאיזו מידה מהווה ההסכמה לגיוס החובה גם הסכמה לפעולות המנוגדות להלכה ומבחינה זו שיתוף פעולה של פשרה עם פגיעתה של המדינה בדת. נושא זה עשוי גם לחשוף את מידת התחכום הפוליטי שבאמצעותה הצליחו בני דורו של בן גוריון להסוות את היות ההלכה היהודית מנוגדת ביסודה לכל צורה של פגיעה בזכויות האדם ולהתחיל לקעקע את האמונה הטפלה של רבים מאזרחי ישראל בקיומו של השד המיסטי הקרוי "כפייה דתית", אשר עובדות רבות – ובתוכן חוק גיוס החובה – מוכיחות בדיוק את ההיפך הגמור: את עובדת קיומה במדינת ישראל של כפיה אכזרית, מקיפה ופוגענית שלא רק שכלל איננה דתית, אלא שהיא מנוגדת בטבעה ובמהותה לכל גישת המסורת היהודית, השואפת לחירות.

נתונים נוספים