השפלה מחזורית

השפלה מחזורית

בפועל אין היהדות מקובלת על הממשל בישראל כגישה לגיטימית ואפילו איננה נהנית ממעמד של חוג מקובל באוניברסיטה. בזמן שכל חוג אחר, הנוגע לנושאים איזוטריים לגמרי, מקבל ללא שום ויכוחים לגבי הצורך בו את התקציבים שבהם הוא משתמש לממן מחקרים, לימודים, מסעות ומה לא לגבי העוסקים בו, היהודים הדתיים צריכים לעבור כל שנה מחדש טכס השפלה פומבי שבו עולה בציבור מחדש השאלה באם פעילות הישיבות נחוצה לתרבות, וזאת במטרה המוצהרת לדאוג לענין הציבורי כדי שמשאביו לא יוצאו לריק על "שטויות".

במובן זה נתפש כל פרופסור אלמוני באקדמיה – ומדובר באלפי בעלי תואר כזה - כבעל מעמד העולה על זה של רוב הרבנים וגדולי התורה; בזמן שהראשון מוערך על ידי הציבור כאיש מדע, ונהנה מהכנסה ותנאים התואמים זאת, על אף שאין למשלם המסים מושג על תרומתו הממשית לחייו, חייב גדול התורה לבקש את משאבי המדינה כאילו אין הוא תורם לציבור שממנו בא - וזאת על אף שהרבנים וגדולי התורה משמשים בקודש ומשרתים את ציבורם באופן מתמיד בתחומים רבים.

וכאילו כדי להעצים השפלה זו, שומה על איש הדת היהודית להוכיח את עצמו כל פעם מחדש כמי שראוי לתקציב בפני רשות חילונית, כאשר חלק גדול מהציבור החילוני אינו רואה את הדתיים בעין טובה, ואילו כל איש אקדמיה, העוסק בתחומים שבחלקים גדולים מהם אינם תורמים דבר להעשרת חיי הישראלי, רואה את התקציב הממשלתי-ציבורי כזכות בלתי מעורערת. ובזמן שבו על המגזר הדתי להוכיח כל פעם מחדש את זכותו המדעית-אובייקטיבית לעמדתו, האקדמאי החילוני נתפס כאחד מיסודותיה.

נתונים נוספים