ישראל הקבצן

ישראל הקבצן

כל פעם שרוצה אזרח ישראלי לרכוש דירה, לפתוח חנות, להכניס את בנו לבית ספר או לבצע פעולות רבות אחרות כחלק ממהלכי חייו, הוא מוצא את עצמו נזקק לכתת את רגליו בין משרדים ציבוריים רבים. בין אם מדובר בסניף ממשלתי, מוניציפלי או אחר, פוגש האזרח, לצורך הסדרת עניניו, בפקידים רבים אשר מציגים בפניו דרישות, תביעות ותנאים בדרך להגשמת מאווייו, הכוללים תשלומים, מסירת מידע ומילוי התחייבויות. כל אלה, המכונים בשם התואר הכולל "ביורוקרטיה" אינם אלא התחייבויות שבגינן שומה על האזרח להתפשט עירום לפני פקידי השלטון ולהתחנן כקבצן כדי לזכות בנדיבותם.

טכס קבצנות מסורתי זה הוא חלק מדרכה של מדינת ישראל להביא את אזרחיה באופן מעשי להכיר בכך שהיא, המדינה, מחזיקה בכוח להכריעם על ברכיהם כדי ליהנות משירותיה, בין אם מדובר בקבלת מה שמוגדר כזכותם ובין אם מדובר ביוצא מן הכלל.

מבחינה כלכלית, מדינת ישראל מבוססת על קיבוץ נדבות. לא מדובר רק בכך שמדינת ישראל זקוקה לעזרה מן העולם החיצון כדי להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, אלא על עצם העובדה שהממסד, כנראה מסיבות של מחסור בחיזוקים מאשרים של האזרח בעוצמת מעמדו השלטוני, ביסס את כל מערכת יחסיו עם האזרח, מילדות ועד שיבה, על היזדקקותו של האחרון לפעולת התחינה במבוך מסדרונות הפקידות האחראית.

מצבו זה של האזרח אינו תלוי ברמת קיומו הכלכלית, כי כל אזרח במדינת ישראל – עשיר או עני ככל שיהיה – נמצא, ביחס לשלטון, במצב של מבקש חסדים; ככזה, אין הוא יכול להיות שמח בחלקו כי לעולם אין הוא בטוח במה ששייך לו; מה שנמצא ברשותו ובחזקתו איננו כזה שהוא יכול להניח בוודאות שיישאר ברשותו. הדבר תלוי בהחלטות השלטון והוא אשר מחזיק בכוח להחליט אילו תנאים יידרשו כדי שהאזרח יחוש שהוא בעל זכות לרכוש או לפעולה כלשהם.

למעשה, נמצא כל אזרח ישראלי במצב של קבצן שנעשה עימו חסד, כלומר של מי שנהנה מכך שהמדינה מעניקה לו רשות לחיות באופן חופשי. מעצם הגדרה זו של קבלת רשות לחופש ברור כי מדובר בסתירה. אך בכל זאת עובדה היא שכל אזרח ישראלי נזקק למילוי תנאים מסויימים הנקבעים על ידי הממשל כדי שיוכל לשלוט במה שמוצהר כשלו. דבר זה נובע מכך שבכל פעולותיו נזקק האזרח לאישורים, הרשאות, ומסמכים, שעליהם חתומים האחראים לנושא כדי להבטיח שמותר לו לבצען.

בתחומים רבים של עיסוק נדרש האזרח להוציא אישורים, להגיש בקשות ולמלא טפסים מתאימים כדי לבצע את מבוקשו. כל אלה, המוצגים כלפי הציבור כנדרשים אובייקטיבית בשל צורך ביורוקרטי כזה או אחר, מהווים למעשה סוגים של בקשות, תחנונים והפצרות, שגם מעבר למה שהם מטילים על האזרח מבחינה לוגיסטית, הם יוצרים בנפשו עובדה פסיכולוגית: חיזוק מחוייבותו לציית לשלטון.

באמצעות פרטי היישום של כפיית כל החוקים וההליכים על כל האזרחים מדגיש השליט כי האזרח הוא עבדו, הנתון למרותו. דבר זה הוא בעל משקל מעיק גם אם מדובר במה שעל האזרח לעשות כדי לממש את המוגדר בחוק כזכויותיו. בכל מקרה, האזרח הישראלי מחונך מילדותו לכך שבכל מה שהוא חפץ בחייו קיים ההליך הפקידותי-שלטוני כעובדה שאין הוא יכול להימנע מלהיתקל בה, וששומה עליו לבצע את התביעה שמגולמת בה כדי שיוכל לקבל את מבוקשו. כאמור לעיל, דבר זה נכון במקרה זבו מממש האזרח את זכויותיו הטבעיות – וקל וחומר אם מדובר בבקשות מיוחדות שיש לו, בשל בעיות מיוחדות, של עזרה מן הממשל.

כך או אחרת, כל אזרח ישראלי לומד כי עליו להתערטל אל מול הפקיד הציבורי כפי שעבד חייב לעשות במצוות בעליו; בהקשר של נוכחות הפקיד, יודע האזרח, שומה עליו לדעת להציג את עצמו, את מצבו, את עמדתו, בפני איש הממשל תוך כדי חשיפה לפניו של פרטי חייו הפרטיים, הכמוסים והאישיים ביותר, כדי שזה יחליט בענינו. מנגד קיימים הרשות, הסמכות והזכות הבלתי מוגבלים של פקיד זה לגביו. הווה אומר: הפקיד רשאי להטיל על האזרח כל מה שיעלה בדעתו לתבוע ממנו, מבלי שיש לאזרח דרך מציאותית לדעת על גבול פעולתו של הפקיד. יתרה מזו: המצב במציאות התרבותית של מדינת ישראל הוא כזה של פקידות אלימה, המטילה טירור עטוי במעטפה כוזבת של אדיבות.

כזב האדיבות, שיכול אולי להגן על הפקיד בבית המשפט, איננו מצליח להונות את האזרח. יודע כל אזרח ישראלי, ולומד זאת על בשרו, כי לא קיים מצב שבו יוכל לממש חזון פרטי, מחשבה אישית או רעיון השייך לו מבלי לשטוח אותו לפני בני אדם זרים, להסבירו ולנמקו – וכי מתוקף חוקי המציאות, המתנה את טבעו של הפקיד במגבלות של חוסר רגישות, אין הפקיד יכול כלל להיות בעל מידת רגישות והבנה היכולים לתאום לדרישות טבע הציבור.

כל המצב המנוגד לאנושיות הזה, המתבטא בחוק ובסמכות השלטוניים הקיימים במדינת ישראל, מסתכם בפגיעה נפשית כה חזקה בכל אזרח, שהיא בעלת השלכות לחיים שלמים, שמשמעותה המעשית היא צמיחתה של חברה שלמה של קבצנים, אשר אין ברשותם עצמאות אנושית אישית ויחידאית כפי שראוי שיהיה לאדם. זו הסיבה לכך שבחלקים גדולים של החברה הישראלית לא רק שקשה למצוא את מאפייניו של האדם החופשי, הבטוח בעצמו, אלא שהתנהגות האזרח הישראלי – במיוחד ביחס לאנשי השלטון - מתבטאת לרוב בנחיתות, שפלות ועליבות.

בהקשר זה של השפלה שלטונית, שמטרתה לחזק את מודעותו של האזרח לכך שאין הוא אדון לגורלו, די לבחון את הצורה בה מנמיך הישראלי את קומתו לפני כל שוטר המבקש לברר את זהותו – ולצפות בהתנהגותו של אותו שוטר כאשר הוא נוקט במחוות של כניעה נרצעת כלפי אנשי השררה שמעליו. שני אלה הם היבטים משלימים של השיטה הישראלית המחנכת את כל הכפופים לה לסור למרות השררה כדרך העבד לפני אדונו.

בהתמכרותם למגמת הרוח החברתית הנפוצה בישראל העכשווית, המפגרים שבינינו רואים את ביטוי בטחונו העצמי של האדם החופשי רק כמאפיין החיצוני של התנהגות לא חברתית (ואף דבר שיש בו אף טעם לפגם), אשר לעתים קרובות נתפס אף כאנוכיות. הם אינם מבינים כי רק אדם חופשי המחזיק בבטחון כזה יכול להועיל לחברה – וכי רק בטחון עצמי יחידאי הוא מקור היצירה האנושית. אי הבנת העובדה שהאדם היחיד, היוצר והחושב, הוא זה המניע את החברה וראוי על כך לכבוד היא הקיימת ביסודה של חברה המבוססת על חינוך האדם למצב של נחיתות, המחייבו להתחנן כמשרת כלפי אדונו. מדינה הדנה את אזרחיה לחיי קבצנות, שבהם דיכויו הנפשי של האזרח הוא אבן יסוד תרבותית, מבטיחה לעצמה עתיד שבו מדוכאות תכונות היסוד הראשיות של העם היהודי, שהיה תמיד השכלתני והיצרני מבין שאר העמים בהסטוריה. הפיכתו של הישראלי לקבצן עלוב הנזקק לחסדיהם של נדיבי השלטון כדי לקבל מהם את מה שגזלו ממנו היא עוול גדול, הן משום הכחשתה את צורך האדם בקיום עצמאי והן משום פגיעתה בעתידו של העם היושב בציון.

נתונים נוספים