מלחמה ושלום

מלחמה ושלום

מה שקושר תשלום לשלום

 

קיומה של מלחמה הוא חלק מחיינו; למעשה, זהו חלק כה רגיל שאנו מתייחסים אליו כאילו היה "נורמלי", כלומר חלק מחייו של כל אדם באשר הוא. אנו מניחים שלכל אדם קורה שהוא מעורב במריבות או באי-הסכמות עם בני אדם אחרים לגבי דברים שונים – ושמלחמות הן דרך אחת מני רבים לבטא דבר זה. אך לא רק שאין הדבר כך, יש לרבים מבני האדם הבנות שונות לגבי מהותה של המלחמה בעולם האנושי. לפיכך יש בבני האדם שרואים את המלחמה כביטוי של רוע ויש המבינים את המלחמה כתופעה טבעית לחלוטין.

 

הדבר מוביל לכך שישנן בנמצא השקפות רבות לגבי המלחמה, ואלה באות לידי ביטוי גם בתחומי האסתטיקה. בסרט קולנוע המציג את תפיסות האדם לגבי מלחמה נאמר, למשל, כי "אנו מעריצים את הגיבורים שלנו יותר ממה שאנו מעריכים את עושי השלום שבינינו"; מאמירה זו משתמעת ההנחה הנפוצה של העולם הנוצרי, האופיינית להבנתו את טבע האדם, כי הגיבורים הם בני האדם שעוסקים במלחמה ואינם עושי שלום. רעיון זה – ההנחה שמי שעוסק במלחמה אינו עוסק בשלום או, גרוע יותר, שהוא בוחר לעסוק במלחמה – אופייני להשקפתם של בעלי חשיבה פרימיטיבית, המבוססת הן על אי הבנת המלחמה והן על ההפרדה הכוזבת שבין שלום למלחמה כמייצגי נטיות אנושיות מנוגדות.

 

על אף שהמשכילים בבני האדם יודעים זאת, הרי שבחברות לקויות שופטים בני האדם את מנהיגיהם על פי יחסם של אלה כלפי המלחמה. בימינו ניתן לראות בישראל, למשל, את ההבדל בין יחס הציבור הישראלי לבנימין נתניהו מחד ולשמעון פרס מאידך, שהראשון מביניהם מוערך על פעולתו כלוחם והשני על שאיפת השלום שלו – וכל אחד מהם מייצג פלח ציבור הרואה את השאיפה הפוליטית המיוצגת על ידו כתפיסת מציאות שיש בה כדי לקרב או להרחיק את השלום.

 

ההחמצה הרעיונית שבה מדובר רואה בעיסוק החיילי כזה האופייני לאנשי המלחמה ולפיכך כזה המנוגד בפעולתו לענין השלום, בזמן שהמציאות העובדתית מראה שמעבר לאלה שאינם פותחים במלחמות, עושי השלום הם קודם לכל החיילים השייכים למחנה אלה שמתגונניים – ובמיוחד אלה הנלחמים בהצלחה באויביהם. בהצלחתם זו הם מכניעים את רודפי המלחמה הפותחים במלחמות. על אף זאת יש למלחמה נופך שלילי במפגיע, בשל הסבל הרב שנגרם בגינה. גישת תפיסת המלחמה – בין אם מדובר בכזו שאיננה צודקת ובין אם מדובר במלחמה צודקת – כדבר שלילי, היתה במשך שנים רבות סיסמת הקרב של המחנה הסוציאליסטי-שמאלני הקרוי במחוזותינו על דרך האבסורד "מחנה השלום"....

 

האופייני ל"מחנה השלום" הוא הדוגמטיות הרואה את השלום כטוב בכל מקרה ואת המלחמה כשלילית בכל מקרה. מחנה זו מתאפיין בחוסר שיפוטו לגבי הסיבה למלחמה או לשלום והוא רואה אותם כחסרי משקל מוסרי – ובמיוחד אם אלה הנלחמים מקבלים שכר.

בישראל במיוחד, אחד הביטויים האופייניים לראיה שלילית של המלחמה היא "שכיר חרב" – המוצמד לכל מי שרואה במלחמה רווח חומרי וככזה ביטוי של אי-מוסריות. זהו היסוד המוסרי של ההתנגדות הפציפיסטית למלחמה באשר היא, ויש לא מעט מחוסר המוסריות בהתעלמותם של מתנגדים אלה מהעובדה שבעצם המושג המערבי של המלה חייל (SOLDIER) קיים המושג כסף SOLD'  המעיד על כך שהצבא השכיר היה מבוסס בראשיתו על המקצועיות הטהורה בניגוד למה שעליו מבוסס צה"ל, צבאה של ישראל.

מקצועיות זו  קושרת את המלחמה למציאות כפעולת חיים. ככזו, יש שכר נאות לכל מי שבפעולתו מועיל בכך שהוא עושה את הדרוש להפסקתה, כמו כל איש מקצוע טוב. כצבא לא מוסרי ביסודו, כמו הישראלי, קיימות רבות מן הבעיות העקרוניות האופייניות לאומות המנהלות מלחמה; בחוק הגיוס הכללי, שעליו מבוסס צבא ישראל, לא מוענקת כל תמורה משמעותית ללוחם, והדבר איננו מייצג בעיה כלכלית אלא את הדרך שבה הכלכלה מבטאת את המוסר בחברה הנתונה; החהרה המוסרית היא חברה שמשלמת את מה שמגיע לבניה – ובמיוחד לאלה המחרפים את נפשם למות למען ערכיה – את המגיע להם תמורת מאמציהם.  

 

היותו של התשלום אחד מיסודותיו המטפיסיים של מצב אנושי מוסרי – חברתי או אישי – מתבטא ביהדות בדרכים רבות ושונות, ישירות ובעקיפין; האיזכור הרב שקיים בנושא זה גם ביחס לאומות מוסריות פחות מן היהדות קיים בהסכמה העקרונית לרעיון היסוד "לא תגנוב" המופיע בעשרת הדברות. תיאור האל היהודי כמי ש"משלם שכר טוב ליראיו" או כ"קונה הכל", הנפוץ ביותר בתמלילי המסורת, מציג את הקשר הרב שקיים בין פעולת רכישת הערכים לבין קניית הזכות עליהם. פעמים רבות מתגלה הקשר הזה שבין המוסר והנצחון במלחמה כדבר שמתבטא בהיותו של הצדק בעל המשקל הגדול ביותר בכל מאבק.

 

לא מקרי הדבר, בהקשר זה, שהזכות על הארץ, סלע קיומנו, היא לא רק הנושא שעליו נסבה המלחמה במזרח התיכון והיא מהווה את הטיעון הראשי שהפלסטינים זוקפים לטובתם, אלא שגם המחדלים הממשלתיים של ממשלת ישראל בנושא זה הם אבן המבחן לתאימותץה וכישוריה לשלוט מלכתחילה – וליכולתה לדעת את הצדק ולהשתמש בו.

 

וזהו לפיכך גם ראש וראשון ליסודות המלחמה באשר היא: הצדק. בין הגורמים החשובים המטילים משקלים לטובת הצדק במלחמה מקובל להניח שהרוח מנצחת את החומר; "מי שמנצח זה הרוח, האמונה, הדבקות וקרבת האל" אומר הרב סבטו בשיחה על מלחמת יום הכיפורים שבה לקח חלק לאחרונה. בכך הדגיש את הבנת הישראלים של ימינו לגבי רוח הדברים שהם רואים במלחמה מבלי לתת את הדעת על כך שהמלחמה היא נושא מוסרי.

 

המלחמה היא, ביסודו של דבר, ענין מוסרי; יש בה טובים, רעים וגם לא מעט אי הבנה לגבי מושגים אלה. לעתים קרובות מבלבלים בני האדם המעורבים במלחמות בין הסבל שהן גורמות לבין מידת הצדק שבהן, מידת היותן צודקות או לא והדרך להתמודד עם עובדה זו. בישראל קיים מצב מלחמה קבוע שבו נפגעים רוב האזרחים בקנינם מן השלטון.

 

כאן נכנס לתמונה הקשר בין שלום לתשלום. כי כאשר יש הכרה בכך שהחייל הוא קודם כל אדם שעוסק בצדק ודואג לכך שכל מי שמעורב בפעולה שיש לה השלכות לחיי אדם יקבל את התשלום המגיע לו, הוא מניח את התשתית לצדק, הקובע מה מגיע למי; זה במיוחד נכון כאשר מדובר במי שהשקיע רבות בפעולה למען השלום, ולפיכך מגיע לו השכר הראוי על פעולתו, שהוא גם תשלום נאות וגם שלום אמיתי, נכון וצודק.

.

בהקשר זה יש להצהיר על כך שהתשלום העילאי למעשה מועיל הוא השלום. בעולמנו בכלל ובתחומים רבים של סכסוכי אדם בפרט, נפוצה תופעת חוסר השלום כאשר אין הראויים לכך זוכים לתשלום המגיע להם על עמלם. הביטוי שהיה נפוץ עד לאחרונה – המלחמה ה"קרה" – הוא דוגמה למצב של שלום מוטעה, וזה מתקיים כאשר בידי בני אדם שליטה בערכים שלא רכשו באופן צודק. זהו המצב בישראל, כי לא פחות משנלחם העם באויביו מחוץ, הוא נלחם באויביו מבית, החומסים אותו באמצעות חוקי השלטון ופוגעים בו. כל עוד זה המצב, קיימת בישראל מלחמה על זכויות היסוד של בני העם היהודי.

נתונים נוספים