מדינת ישראל ומורשת הפתרון הסופי

מדינת ישראל ומורשת הפתרון הסופי

 

לפני שואת אירופה ובעיצומה התמודדו הנאצים עם המצאת פתרונות יעילים יותר ויותר לבעיות הלוגיסטיות שנבעו מיישומה של מזימת ה"פתרון הסופי" לגבי העם היהודי. הדבר היה דרוש בשל הכרתם בכך שלצורך זה אין די בפתרון של הקצאת כוחות טקטית כדי להתמודד עם המשימה ברמה הפיזית, כאילו מדובר בצבא רגיל. לנאצים היה ברור כי "שליפה" של אוכלוסיה בת מליוני בני אדם, הכוללת אנשים, נשים וטף, שביניהם זקנים, נשים וילדים, מתוך כלל האוכלוסיה החיה בשטחי הכיבוש של הנאצים באירופה היא משימה קשה ביותר לביצוע, במיוחד על רקע היותם של היהודים משולבים בעומק הכלכלה המקומית. 

 

הפתרון שמצאו הנאצים לבעיה זו היה מתוחכם ברמת ביצועו אך לא חדש מבחינה עקרונית; הם הצליחו להגיע לשליטה בקהילות ישראל באמצעות יזמה וביצוע של שיטת ה"הפרד ומשול"; ברוח זו, היה הדבר הראשי שליישומו דאגו הנאצים כבר בשלב המעשי הראשון של תכניתם גיוסם של משתפי פעולה מצידם של היהודים. הם דאגו לבחור בכל קהילה יהודית נציגים מוכרים שייצגו את עניני הקהילה ויגנו עליהם תוך שיתוף עם הנאצים. סוגים שונים של משת"פים כאלה היו בגטאות, במחנות הריכוז וב...ישראל.

 

משתפי פעולה אלה מהווים סלע מחלוקת עד היום בין בני העם היהודי, שכן אין הם ניתנים לשיפוט בקלות: מחד הקלו על הציבור כאשר "ריככו" את דריסת המגף הנאצי ויצרו תקשורת בין הגרמנים והיהודים אך מאידך העניקו לנאצים שירותים של אספקת מידע ועוד, שאיפשרו לנאצים לטפל במשך זמן ארוך בבני הקהילות שבשליטתם. משתפי פעולה אלה, שהיו אחראים גם על הכנת רשימות ההסעה למחנות המוות, ספגו חלק גדול מאיבת הציבור היהודי שראה בהם בוגדים המוכרים את אחיהם לאויב או, בעגה הדתית הנפוצה, "מוסרים". לא מקרי הדבר שמתווכים אלה היו הראשונים שנרצחו בכל התקוממות כדי לחסל כבר בשלב הראשון של כל עימות עם האויב סכנה של הלשנה.

 

בהקמת מדינת ישראל מצאו עצמם ראשי המדינה מול בעיה דומה שמולה עמדו הנאצים: איך להתמודד עם השליטה בריכוזים גדולים של יהודים לצורך תמרונם המתאים למטרות פוליטיות, במיוחד כאשר כל מאיישי המנגנון אינם שולטים ברזי ההלכה. לצורך פתרון בעיית השליטה בעם היהודי נדרשו מקימי המדינה לגיוס חלק מהיהודים כדי שבאמצעותם יוכלו לשלוט בכלל העם. בהקשר זה יש להוסיף ולציין שאף כי רובם ככולם של מקימיה היו יהודים במוצאם היה חלק גדול מהם אנטישמי במגמתו ואתאיסט באמונתו. ככאלה הם ראו את היהדות הדתית-חרדית כמתנגדת חריפה לצדדים רבים של מדיניותה. לפיכך נמצא הפתרון המושלם, מבחינת ההנהגה, ביהודים הלא חרדים.

 

לפיכך נמצאו לצורך הענין היהודים ה"קלים", אלה שבימינו קרויים בעלי ה"כיפות הסרוגות" או הציונים הלאומיים, האידיאליים למטרותיו של השלטון. כך, מקום המדינה היה הדתי-לאומי לבן בריתו של היהודי החילוני (ואף האנטי-דתי) וסייע לו בדרך הנהגת המדינה, כשהוא מסכים לקבל את תפקיד משרת השלטון או המשנה להנהגה.

 

למעשה, הדתי-לאומי היה מי שמתבקש לציית לשלטון ולהיות משתף הפעולה המושלם שלו בכל משימה שבה מתבקשים הציבור הדתי-לאומי לוותר על ערכיו לטובת אלה שלוחצים על השלטון. כי הלחץ השלטוני שהביא את שומרי המצוות להיכנע היה קיים מאז קום המדינה, כשאז היה מנוגד למסורת היהודית באופן ברור והתבטא בחוקים שבהם פגע הממשל בזכויות היסוד של היהודי, כמו חירותו. אך עם חלוף התמורות החליף זה את צבעו ללחץ שהביא את השלטון, שהיה ללאומי יותר בשנות ה70, לוותר על חלקים מארץ ישראל. בנושא זה היו הדתיים-הלאומיים קלים יותר לפשרה ערכית.

 

המגזר הדתי-לאומי, אשר לימד את עצמו להתאים למדיניותה של ישראל, ואף נהנה ממשאביה בתחומי השירותים והתמיכה בהתיישבות, שילם על אלה בהסכמתו להיכנע גם לתביעות הנהגתה בתחום החינוך והיה חשוף יותר מהדתי החרדי גם לתקשורת ולהסברה החילוניים בטבעם. כמקבל התקציבים הראשי מבין בני העולם הדתי היה הוא באופן טבעי שותף להסכמות  עם מייסדי המדינה החילוניים לצורות שונות של פגיעה בזכויות האדם בתחומים שבהם פעל הממשל תוך כפייה חמורה, החל מהמיסוי הדרקוני שבאמצעותו הפקיע בפועל את פרי עבודתם של אזרחי המדינה ועד לחוקים כמו חינוך וגיוס חובה אשר השלימו זה את זה בתמיכה הדדית של שניהם שאותה כפו על האזרח הדתי והחילוני גם יחד.

 

ואף כי בני המגזר הדתי הצליחו להגיע להישגים משמעותיים בשורות מתגייסי צה"ל, הרי שבגלל נושא החלתו הבעייתית של גיוס החובה על תלמידי ישיבות הצליח השלטון להביא להסתה אנטי-חרדית ובעקבות הדבר לצורת אנטישמיות מקומית אשר מתבטאת כבר שנים רבות באמונתו של הציבור החילוני בכך שהישראלי הדתי מנצל את החילוני על אף שחובשי כיפה רבים ממלאים את שורות יחידות העלית של צה"ל.    

 

וכמו במורשת ה"פתרון הסופי" הפך הגיוס הצבאי של הדתי לצה"ל למקור הלגיטימציה של גיוסם של שומרי מצוות שיהיו נאמנים למדינה בעת הצורך וישרתוה גם כאשר זו תפעל נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל; בהקשר זה מצאו עצמם כבר לא פעם חיילי צה"ל חובשי כיפות פוגעים באזרחים כשהם פועלים בניגוד למסורת ישראל, על יסוד אמון שהם נותנים במנהליה.

 

בכך שפעלו כפי שפעלו יצרו אנשי השלטון במדינת ישראל לא רק גיוס של שומרי מצוות לצה"ל אלא גם ריב פנימי קשה בין חלקים בציבור החרדי, כשהם מסכסכים בין המגזרים הדתיים השונים שבציבור הדתי. אחת התוצאות של מגמה זו היא העצמת ההבדל בין  החרדים לבין הדתיים הלאומיים בפוליטיקה הישראלית, אשר באי הסכמתם זה עם זה מגדילים לגבי עצמם את הרושם הכלל-ציבורי הקשה בלאו הכי הקיים בין החילוניים ואנשי השמאל. יהודים אלה, הרחוקים מהדת, רואים את הדת כמגמה שבה הריב והמדון הם חלק מדרך החיים הנפוצה, ובכך הולכת ונחלשת בישראל הדת והמחזיקים בה והולך ופוחת כוחה של המסורת היהודית.

 

בזמן ששונאי ישראל המוצהרים, כמו האויב הנאצי, בחשו בקדירת חילוקי הדעות הפנימיים של הקהילה היהודית כדי להשיג את האפשרות להשתמש בויכוח היהודי הפנימי למטרותיהם שלהם, שכללו את החלשתו של היהודי לצורך השמדתו מאוחר יותר, מטרתו של השלטון המקומי בישראל היא שונה; החילוני-שמאלני בישראל מצליח להשיג על ידי ההסתה שהוא מחולל (בקרב הציבור הישראלי הן בין חילונים לדתיים והן בין הדתי החרדי לדתי הציוני אוהד המדינה) את מטרותיו הפוליטיות, שברוב המקרים פוגעות במסורת. כשנוצרת פשרה קשה בין עניני שומרי המצוות וחלק מהנהגתם משלימה באופן בוטה עם פעולת המדינה נגד ערכי מסורת ישראל, הופך הדבר לאיום ממשי על העם כולו. כך, מבלי משים, הצליחה מדינת ישראל להצעיד את כל יהודיה בנתיב של סכסוך פנימי שמהווה, בכוח, יישום של סוג פתרון סופי שגם אויבי-ישראל החיצוניים לא שיערו כמוהו בדעתם.      

נתונים נוספים