אזרחים חפים מפשע

 

אזרחים חפים מפשע

סיפורו של מיתוס מודרני

מבקריה של ישראל מעלים על נס את פגיעתה ב"אזרחים חפים מפשע" תוך כדי פעולותיה הצבאיות. למעשה, נראה כי בימינו נמדדת כל פעולה צבאית לאור השאלה באיזו מידה מתחשב הצבא הנתון באזרחים הנמצאים בשטח האויב. הנושא הבוער כל כך בימינו מייצג שינוי עצום שעברה גישת המלחמה בעולם מאז ימי מלחמות העולם, שבהם היתה הפגיעה באוכלוסיה אזרחית לא רק מותרת אלא אף מתבקשת לצורך הכנעת האויב. דוגמה מובהקת ונודעת לכך היא הפצצת הירושימה ביפן על ידי ארה"ב, אשר האיצה את סיום מלחמת העולם השניה. אך גם בשנים הרבות שעברו מאז ועד היום פגעו אומות העולם החופשי פעמים רבות באוכלוסיה אזרחית כחלק מאיסטרטגיית המלחמה שלהן – וזאת מבלי שנאלצו לתת את הדין, להתנצל או להסביר את מעשיהן.

לכן, במיוחד בהקשר של הסכסוך במזרח התיכון, מוזר הדבר שדווקא ישראל מוצאת את עצמה נאלצת להן על מוסריות פעולותיה מתוך התייחסות לסוגיית האוכלוסיה האזרחית, וזאת בזמן שאויביה, מכוונים את נשקם ישירות כלפי אוכלוסייתה האזרחית. על רקע העובדה שמעולם לפני כן לא דאגו מדינות וארגונים בינלאומיים במידה רבה כל כך לגורלה של אוכלוסיה אזרחית זרה כפי שעושה זאת ישראל, יש מקום לחשד שמקור הדאגה לאוכלוסיית האויב אינו אלא איש הרוח מן השמאל הישראלי . בידוע הוא שהשמאלן הישראלי הפך מזמן את המגזר הערבי המקומי לילד טיפוחיו ולא מן הנמנע כי הוא רואה בדאגה לערבים שמעברו השני של הגבול המשכיות טבעית למגמה זו.

אך לאור ההאשמות הרבות שמפנה העולם נגד ישראל בפגיעה באזרחים חפים מפשע, הגיע, אולי, הזמן לשאול מהו אזרח כזה – ואם הוא בכלל קיים. שכן, אם ייכתב פעם סיפור זמננו עבור הדורות הבאים יהיה עליו לפרוש לפני הקורא העתידי את תמונת העולם השקרית הנפוצה בימינו, שבה מבטאים רוצחים את הצדק, כשהדוגמה האולטימטיבית לכך היא זו של הערבים המוסלמים הכובשים את העולם התרבותי ומטילים עליו טירור תוך קטילה מתמדת של בני אדם, כאשר הם זוכים להגנת גורמים אקדמיים, פוליטיים וחינוכיים דוגמת ארגוני זכויות האדם, המעניקים להם לגיטימציה.

תמונת עולם שקרית זו, שאיננה מאפשרת לעולם החופשי למחוץ את אויביו, הומצאה על ידי הצד העויין את האדם במלחמת העולם של זמננו, במטרה לבלום ולדכא את מלחמתו הצודקת נגד אויביו, ובמיוחד למנוע ממנו את אפשרות ההגנה העצמית נגד מתקיפיו. דמות דמיונית מרכזית בתמונת עולם זו, שבה משתמשים רבות בימינו, היא דמותו של הגיבור המיתולוגי המודרני הקרוי "אזרח חף מפשע", אשר נשלפת לאחרונה יותר ויותר על בימות ציבוריות. הדבר נעשה תוך האשמתם של הלוחמים למען הצדק בפגיעתם באזרחים כאלה, אשר האמונה בקיומם בארצות האויב היא אחת מהטפלות והמזיקות ביותר שבאמונות השווא החדשות. בכוחה של המצאה זו לגרום לצבאה של מדינה צודקת שיתוק, האטה וסיכון ללא צורך של חייליו אל מול פני האויב.

ברור שאין לערער על עובדת עצם קיומה של אוכלוסיה אזרחית בארץ אויב. אך האם יש לראות את אזרחי ארץ האויב כחפים מפשע, רק בגלל שאינם לובשים מדי צבא? לא ולא. קודם כל, אין זה נכון שאזרחים הם, אוטומטית, "חפים מפשע" ולפיכך אין לראותם ככאלה.

חפותו של אדם אומרת שלא ביצא פשע ולא סייע למבצעיו. אך אזרח של מדינת אוייב הוא באופן טבעי מסייע לפשע המלחמה כי הוא משתף פעולה עם מנהיגיו במלחמה שהם מנהלים. לאור זה, בזמן שמצב של חפות הוא מצב היסוד של כל מי שעומד למשפט, מצבו היסודי של אזרח מדינת אוייב הוא של אשמה. אזרח אויב צריך להיתפס קודם כל כאשם, שכן האוכלוסיה האזרחית בארץ אויב מהווה תשתית תומכת לכוחה השלטוני והצבאי, הן מבחינה לוגיסטית והן מבחינה פסיכולוגית.

כפי שבמשפט צדק כל אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, יש לראות אזרח של מדינת אוייב כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו (אם בכלל). ביסודו של דבר, מגמת ההגנה על ה"אזרח החף מפשע" מבטאת שאיפה אנושית לצדק, אשר איננה מעונינת להעניש את מי שלא פשע, אך בהקשר הקיים אסור להתעלם מעובדת היות אזרחיה של מדינה לא צודקת קודם כל שותפים למדיניותה וככאלה הם, כאמור, אשמים כל עוד לא הוכחה חפותם.

בהקשר של הסכסוך המקומי מתבטאת איסטרטגיית אויביה של ישראל, ובמיוחד זה של ארגוני הטירור הפועלים נגדה, בניצול האוכלוסיה האזרחית כחלק מובנה בתוקפנותה: קודם כל, משתמש האויב באוכלוסיה האזרחית של ארצו כבמגן חי באופן מחושב ומתוכנן ומתוך ידיעתו את הקושי הפסיכולוגי והמוסרי שיש לישראל בהתקפה של אוכלוסיה אזרחית. בנוסף לכך, מנצל האויב את אזרחי ארצו בכך שהוא מסווה את עצמו לעתים קרובות כאזרח בזמן שהוא נלחם. אך מעל ומעבר לכל זה, מבינים אויביה של ישראל את הנזקים הפוליטיים שנגרמים למדיניות ישראל כתוצאה מפגיעה באוכלוסיה אזרחית והם מתכננים בהתאם לכך את מלחמתם נגדה, תוך שילוב אמצעי תקשורת בינלאומיים למטרת הפעלת לחץ כלל-עולמי על ישראל.

מנקודת מבט מפוכחת, יש בעובדה אחרונה זו משום עדות להיותה של האוכלוסיה האזרחית הפלשתינית שותפה פעילה במלחמה נגד ישראל, שחלק גדול ממנה מהווה המזימה להוקעת ישראל בעולם. במובן זה מהווה כל תצלום של ילד הרוג בעזה לא עדות להריגתו של "אזרח חף מפשע" על ידי ישראל אלא עדות לצורת ההשתתפות והתמיכה של האזרחים הלא-חמושים במלחמה והוכחה לכך שאין, למעשה, דבר כמו אזרח חף מפשע בארץ האויב.

בהקשר זה יש להוסיף ולהדגיש כי לא די בכך שאזרח אויב אינו משתף פעולה עם לוחמים חמושים כדי לנקותו מאשמה. בני אדם מוסריים ובריאים מבחינה נפשית, המוצאים את עצמם בארץ שהנהגתה אינה מוסרית חייבים שלא לשתף פעולה עימה. אם נכון הדבר שאדם השוהה בארץ לא צודקת אינו מעוניין במלחמתה שומה עליו לפעול בצורה שתוכיח נסיון אמיתי מצידו להשתחרר מאחריות התמיכה בה. שומה על כל אזרח של ארץ לא צודקת לנסות ולברוח ממנה כדי שלא להמשיך ולסבול מהשפעתה וגם כדי שלא לסייע במלחמתה, שכן הישארות האוכלוסיה נתפסת כאישורה את המשטר הקיים.

לאורך כל ההסטוריה של המלחמות, נטשו בני אדם את ארצותיהם אם וכאשר הפכו אלה למסוכנות לשוהים בהן. למלחמות העולם הגדולות, למשל, קדמו תנועות של נטישה, שבהן עזבו את המדינות הלא-מוסריות אזרחיהן בעלי המצפון. במקרה הנוכחי של המלחמה בין ישראל לפלשתינים לא רק שאין האוכלוסיה האזרחית מגלה סימנים כלשהם של אי נחת מהנהגתה, אלא שהיא אף בחרה להעמיד בראשה את השלטון הרצחני והבלתי אנושי ביותר, אשר הפגיעה באוכלוסיה אזרחית בשני צידי הגבול היא אחד ממאפייניו המובהקים. ברור, בהקשר זה, כי האזרח העזתי איננו יכול להגר גם אם ירצה, אך אין ספק כי הוא מהווה היום את אחד הקלפים המנצחים של מדיניות החמאס ואת סבילותו המסייעת למלחמה אין לראות כחפות. לפיכך אין הצדקה כלשהי לראותו כחף מפשע כל עוד לא הוכחה חפותו.

נתונים נוספים