אומץ לב או פחדנות?

 

אומץ לב או פחדנות?

מעשיותה של גבורה פוליטית

הגבורה היא גורם שאין ספק לגבי חשיבותו הערכית והפסיכולוגית לגבי כל יהודי. במשך התקופה הלא-קצרה שבה שלט המונופול הממלכתי המקומי בידע שבידי הציבור הישראלי באמצעות גורמים כמו משרד החינוך והתקשורת, דאג השמאל הרעיוני לנכס לעצמו את מעשי הגבורה שנעשו במלחמות נגד אויבי העם היהודי בארצו ואף מחוצה לה. בהקשר זה נוצרה בורות רבה בציבור לגבי נושאים כמו פעולות המחתרות שלפני קום המדינה ואף לגבי מה שהתחולל בתקופת השואה באירופה. אך את הויכוח על "מי עשה מה?" מעקרת לאחרונה תפנית רעיונית – גישה השוללת מעיקרה את החיובי שבמעשה הגבורה עצמו.

המגמה האנטי-גיבורית באה לידי ביטוי בתחומים רבים. אחד מהם בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בערעור על האמירה "טוב למות בעד ארצנו" המיוחסת לטרומפלדור. משמעותו המעשית של הדבר היא ערעור היסוד של נדבך חינוכי שלם שרבים מאיתנו גדלו עליו מגיל צעיר, שבו כלולים ערכים רבים, החל מהערך הלאומי של ההתיישבות וכלה בערך הגבורה האישית עצמו. אין זה מקרי, על כן, שבסיקור התקשורת של האירוע שבו נרצחו לאחרונה מאבטחים ישראליים ביש"ע צוטט מאבטח שבחר שלא לירות לעבר הרוצחים, בדברים שאמר להצדקתו, כי העדיף שלא להיות "גיבור מת".

"אל תהיה לי גיבור" היא אמרה שהפכה בעידן האחרון לשגורה בפי רבים. מקורה הוא כנראה אמריקאי. אמריקה, שההסטוריה שלה רצופה אירועי מלחמה וגיבורים, היא, במובן זה, סמל להתדרדרות מוסרית בשל הפוליטיקה שננקטת על ידיה. בכך שהפוליטיקה האמריקאית, במיוחד בשנים האחרונות, מנסה יותר ויותר למצוא את דרך הביניים בינה לבין גורמים תוקפניים כמו האיסלם הקיצוני, היא מבטאת את נצחונה של המגמה הפציפיסטית הקיימת כבר ביסודה המוצהר, הנוצרי, של תרבותה ואין זה מקרה שהיא תובעת גם מישראל להתיישר לפי מגמתה זו. במובן זה, הגישה הדוחפת את האדם שלא להיות "גיבור" היא שוות ערך לדרישה הנשמעת רבות גם כן שלא להיות "קיצוני". למותר לציין כי אמירות ברוח זאת מוצאות לעצמן יותר ויותר מקום גם בתרבותה של ישראל.

אך מה לעשות והצדק אינו סובל פשרה עם אי צדק? – וגבורה היא ערך שמבחינה הסטורית אין לצדק קיום בלעדיו? ללא גבורה צודקת אין לשום אומה שמכבדת את עצמה יסוד קיומי – וזה נכון גם במקרה של מדינת ישראל. למעשה, הפרק הראשון בקיומה הפוליטי, מלחמת הקוממיות, רווי ברצף עובדתי של אירועי גבורה, המזין מיום ההכרזה על קום המדינה ועד היום את חיילי צה"ל ואת כל מי שמשרת את בטחון המדינה והעם היהודי בארצו. רוח זו של גבורה ושל כבוד לגבורה מפעמת גם בלב היוצאים להגן על גבולות ישראל היום – והיא מוחלשת על ידי התקפות מבית ומחוץ בכל פעם שצה"ל מואשם מוסרית בכך שפעל בדרך לא צודקת.

בישראל, בניגוד למתרחש בארצות האויב, אין הקולות המייצגים את הצדק, המוסר והשכל הישר מקבלים את המשקל הראוי בתומכם בצבאה. לא זו בלבד אלא שאף מתוך כנסת ישראל עצמה נשמעים קולות – כמו אלה של הח"כים הערבים – המגנים את מדיניות ההגנה של ישראל כלא-מוסרית. בימים האחרונים נשמע בה ברמה קולו של הח"כ הערבי אחמד טיבי, אשר הצטרף למקהלת הגינויים הכללית שהטילה על ישראל את האחריות לרצח הילדים בעזה, כאשר ברור לכל שופט שפוי כי אחריות זו נחה על התוקפן, שהוא הרוצח הערבי – ולא על המתגונן מפניו.

העזתו של הח"כ טיבי להשמיץ את מדיניותה של ישראל המגינה על אזרחיה יכולה להתפרש כביטוי של אומץ לב מצידו. אך סביר הרבה יותר שהח"כ – כנראה כמו רבים מערביי ישראל – מקפיד על הצהרותיו האנטי-ישראליות בשל סיבה שפלה בהרבה, שהיא פחד גדול ממה שעלול לקרות לו אם יראוהו כמשתף פעולה עם המדינה.

אמיץ או פחדן – שומה על ישראל לגבות ממנו במטבע קשה את מחירה של בגידתו במדינת ישראל, שבתוקף היותו איש ציבור בה נשבע לה אמונים. אך מה הסיכוי שמדינת ישראל של היום תתבע מחיר כלשהו מח"כ ערבי המצהיר על התנגדותו לפעולות צה"ל כאשר ממשלת ישראל מגיבה בהצעות שלום ומחוות כלפי מנהיגי ציבור ערביים המצהירים על כוונותיהם לגמור סופית את ה"ישות הציונית"? שלא לדבר על כך שישראל מבליגה, ברוח הפרגמטיזם הפוליטי, על מסריהם התקשורתיים העוינים של ראשי הרשות הפלשתינית, שבראשם אבו-מאזן, הדנים את ישראל לכף חובה על מדיניותה.

כל זה מסתכם בכך שכאשר ישראל מוחלת על כבודה המוסרי קבל עם ועדה, היא מכשירה את הקרקע יותר ויותר לכניעה, ויתורים ונסיגה הולכת ומתגברת בכל הרמות. למעשה, כראש חץ של ההתנגדות המערבית לאיסלם המתגבר בעולם, פשרותיה המוסריות של ישראל מסכנות את שלום העולם כולו. הדבר נובע ישירות מעובדה שאין ישראלים רבים שמכירים בה, והיא שהעולם רואה את העם היהודי בכלל ואת מדינת ישראל בפרט כביטוי פוליטי-מעשי של גבורה. ישראל הקטנה היא גדולה הרבה יותר מהשטח הקטן שהיא תופשת באיזור עוין: למעשה, במשך זמן רב היא משמשת, מוסרית, כגיבורת העולם.

לדאבון הלב, אין מנהיגי ישראל מודעים למידה שבה התמודדותם עם נציגי הרוע ואי הצדק משפיעה על עמידתו של העולם כולו, אך עולם זה נטל במשך זמן רב מישראל דוגמה למאבקו הוא נגד אותם גורמים, המאיימים גם על ישראל. למעשה, זו גם הסיבה ללחץ הפוליטי הכלל-עולמי שמופעל דווקא על ישראל, שהיא הקורבן הברור בסכסוך; מיקוד בינלאומי זה בשאלה "מה תעשה ישראל?" היא עדות לגדולתה המעשית של ישראל.

ביסודו של דבר, חשובה ביותר בעימות הזה מידת אומץ הלב שמפגין הממשל הישראלי – והדבר, כאמור לעיל, לא התחיל היום; ישראל, שבשנות קיומה הראשונות הציגה לפני העולם עמידה תקיפה ובלתי מתפשרת על עקרונות וחתמה את שמה על פעולות המצהירות על אומץ לב בלתי מסוייג, המשולב ביכולת מבצעית, מאבדת בימינו גובה רב בשל מחדליה המוסריים. מחדלים אלה אינם נובעים ממלחמתה אלא מהימנעותה ממנה. פוליטית, ישראל נתפשת בעיני העולם יותר ויותר כמוגת-לב, אשר מפנה את חייליה האמיצים נגד אזרחיה שלה במקום נגד אויביה האמיתיים, המתקיפים אותה בחומר וגם ברוח. אל מול כל אלה נראה כי ישראל איבדה, ביחד עם יכולת האמירה האמיצה שלה, את מודעותה לצדקתה המוסרית - ובשל כך היא משותקת מבחינת יכולת תגובתה.

כדי לתמוך בהחלטות ממשלה שבשלהן צאצאיהם של ניצולי השואה מופנים היום נגד מתיישבים יהודים בפעולה שבה מתאבד העם היהודי בארצו ומכחיד את עצמו מול אויביו, טוענים מנהלי מדיניותה של ישראל כי ויתוריה הם ביטוי לאומץ לב. אזרחי ישראל והעולם מכוונים על ידם לראות את כניעתה של ישראל ואת שיתוקה כביטויים של גבורה. אך השכל הישר והצדק קוראים גילויים אלה כפחדנות. זה ברור מה, מביניהם, היא האמת.

נתונים נוספים