אי צדק ממוסד

 

אי צדק ממוסד

יסודות התרבות הערבית

בתחומי חיים רבים – וביניהם הרעיוניים, הכלכליים והחברתיים - מהווה העולם הערבי דוגמה לכשלים אנושיים חמורים, אשר במקום לעבור תהליך של תיקון התגבשו, התאבנו והפכו לממסד תרבותי של אי צדק. היסודות האופייניים לתרבות הערבית הם היותם ביטויים מעשיים של אי צדק אשר הפכו לממסד של קבע בשל מחדלים אנושיים שבראשם, כנראה, האימה שמטילים בניה של תרבות זו זה על זה; ניתוח הערכים שנמצאים ביסוד התרבות הערבית חושף שורה של כשלונות אנושיים אשר הונצחו כפי שהם, ללא פתרון, כנראה בשל העובדה שלכל מי שניסה אי פעם לתקן ליקוי תרבותי כלשהו בתוך החברה הערבית מזומן גורל של השמדה בידי אלימות.

אלימותם המובנית של הערבים אינה מתבטאת רק ביחס כלפי זרים אלא בקיומה כחלק מעולמם התרבותי. למעשה, יותר מכל דבר אחר מעידה אלימותם הרצחנית של הערבים על היותם נחותים מבחינת מיקומם בסולם ההתפתחות האנושית, על כך שהם חיים בשלב פראי קולקטיבי-שבטי של התפתחות, כזה שעדיין לא העפיל אל המודעות היחידאית, זו שרואה את חייו של אדם יחיד כערך שאין לוותר עליו בשום מרקם חברתי. אך בזמן שבו הערבי הפשוט, הנבער, מחזיק בתפישה פרימיטיבית מכורח הנסיבות הטבעיות, כי הוא אינו יודע משהו טוב יותר, גרועים ממנו מבחינה אנושית הם מנהיגיו אשר יכולים לדעת יותר אך בוחר לדעת פחות ובוחרים שחיי האדם המהווים את החומר האנושי בתרבויות ערב עלי אדמות ימשיכו להתנהל במשך דורות במסלולי הבורות והעליבות האנושית.

לעיני המתבונן מן הצד – במיוחד אם מדובר למי שהוא חלק מתרבות מתקדמת - האימפריאליזם הערבי המגביר אט אט את כוחו בעולם של היום הוא מחזה מפחיד של מגפה מתפשטת שאסור לקרוא בשמה פן יבולע למי שעושה כך. אך אין ספק לגבי היותה של התרבות הערבית עדות לפיגור בתחומים חברתיים פנימיים כמו בירור סכסוכים ראוי וביקורת. פיגור זה מבטיח מצב של דיכוי פנימי מתמיד של הפוטנציאל האנושי היחידאי, תוך ניתוב משאבי האנוש של החברה הערבית לתכליות קולקטיביות המוגדרות על ידי גישות דת לוחמניות שחרתו על דגלן שנאה כלפי השונה.

מבחינה הסטורית אין בנמצא עדות לכך שהערבים מסוגלים לבנות מדינה המבוססת על כיבוד זכויות האדם ועל השלכות הדבר: יצרנות, פריון ועושר. זו הסיבה העיקרית לנחשלותן הכלכלית של המדינות הערביות ביחס למערב, גם כאשר מדובר במדינות הנפט העשירות המייבאות לתוכן את מיטב העושר והטכנולוגיה העולמיים מן המערב. למעשה, עשרות השנים האחרונות – וניתן לומר שכל המאה ה-20 – היוו הוכחה לכך שמדינות ערביות מסוגלות, גם במקרה הטוב, לשקוט על שמריהן. במקרה הפחות טוב – למעשה, ברוב המקרים – הן אינן מסוגלות להחזיק במשטר יציב.

כפי שהוכח בדורות האחרונים יש, מבחינת המדיניות הערבית מעשית, דרך יסודית אחת לייצובו הפנימי של משטר כלשהו: מלחמה בישראל. זו איננה חייבת להיות מלחמה בפועל; די בהצהרה על תמיכה במלחמה כזו, כדי לקבל את האשראי הנדרש כדי להצדיק ממשל במיוחד בעולם הערבי-מוסלמי. זו גם הסיבה לכך שגם מדינות ערביות שגבולן רחוק מישראל – וגם כאלה שחתמו עימה על הסכם שלום – מקפידים להצהיר, בדרך זו או אחרת, על אי נחת מעצם קיומה, שלא לדבר על הוקעת תרבותה כחלק מהוקעת "גורמים זרים" המנסים לכבוש את ארצות העולם הערבי.

עם זאת, תמים מי שסבור שיכול שליט ערבי כלשהו להמשיך במודעות מלחמתית כזו לעולם, מבלי שיתבקש להוכיח, כך או אחרת, כי הוא ניצב מאחורי מי שעוסק במלאכת הקודש של השמדת הכופרים. לכן מתחרים זה בזה משטרים בעולם הערבי להציג תמיכה במאבק נגד ישראל, החל מתמיכה פוליטית באמצעות פעילות הנערכת במוסדות בינלאומיים וכלה בתמיכה משאבית ובסיוע כלכלי וצבאי.

למותר לציין, בהקשר זה, כי גם אם ברורה למי מהמעורבים מידת אי הצדק שבמלחמה נגד ישראל, נוצחה זו על ידי המגמה המוסלמית האנטי-יהודית שהתגלמה במאבק זה כאחד הביטויים המשמעותיים של הזהות העצמית הערבית. זהות עצמית ערבית זו, שהתבססה בפסיכולוגיה של הערבים במשך אלף שנים של מלחמה באירופה, באה היום לידי ביטוי ביחס שנוקטים הערבים כלפי ארה"ב. נראה שמה שנדרש בימינו בעולם הערבי לצורך יציבותו של משטר מקומי היא היחס הדו-פרצופי לארה"ב: משטר ערבי מקובל על נתיניו באם א. הוא מתנגד למדיניות ארה"ב בעולם. ב. הוא נתמך משאבית על ידי ארה"ב.

הניגוד הפנימי שמכילה נוסחה זו, במיוחד בהוקעתו של חלק העולם שהערבים כה נעזרים בו, אינו מוכר כלל כבעיה בתרבות הערבית. הדבר נובע כנראה בדיוק מאותה סיבה שבגללה אין שודד מטריד את עצמו במחשבה שדרך חיים המבוססת על שוד משמעה תלותו של השודד ביצרנותו של קרבנו; ביסודה, התרבות הערבית מבוססת כל כך על ביזת המערב מנכסיו, שהדבר מתחיל בשימוש ברעיונות מערביים ביסודם לצרכיו הפוליטיים. בדורות האחרונים הפקיע הערבי לצרכיו את ההתנגדות לקולוניאליזם ובאמצעותו הוא נלחם רעיונית בהשפעה עליו מצד ארה"ב וישראל, אף כי כאמור לעיל אין הוא נמנע משימוש במשאביהם החומריים ובמתנותיהם.

קולוניאליזם יהודי הוא הצדק שהעם היהודי השליט בארץ ישראל. הנצרות והאיסלם דיכאו את התושבים המקומיים והשאירו עריצויות פיזיות ו/או פסיכולוגיות. אך למקומות שבהם שלטו היהודים בארץ ישראל, החל מראשית התישבותם עוד לפני הקמת מדינת ישראל, הם הביאו שפע, שגשוג ופריחה ושחררו את התושבים. למותר לציין כי השלטון היהודי היה לצנינים בעיני הערבים שכן הוא הציג אלטרנטיבה חריפה לפיגור הערבי האופייני. לכן היו שליטי ערב מעוניינים בחיסול ההשפעה היהודית והסיתו כנגדם ילידים בכל אתר ואתר.

באי הצדק המובהק שבפעולתם זו השתלבו עניניהם של קובעי המדיניות הערביים ושל מנהיגי הדת המוסלמיים. הדבר נובע ממלחמתם נגד האיום הברור על דרך החיים הערבית מצד הקידמה והכבוד לאדם המיוצגים על ידי הערכים המבוטאים במדינת ישראל ובתרבות העולם החופשי. בהקשר זה ניתן לראות עד כמה ממשיך הממסד הערבי לדכא את בני עולמו ואת אפשרות התפתחותם האנושית התקינה לטובת המשך קיומה של עריצות אלימה ששום מדינה או קהילה ערביים אינם חופשיים ממנה. למעשה מאוים היום העולם כולו על ידי אי הצדק הגלום בתרבות ערב. זו, ההולכת ומתפשטת על פני הארץ, מניפה את חרבה על כל גורם שחוטא באי הסכמה עימה. אי הצדק היסודי נטוע כה עמוק בתרבות ערב עד שהוא מתבטא גם בדרך התנהלותן של הקהילות הערביות החיות היום בארצות המערב. אם לא ייבלם אי הצדק הערבי בהווה ימשיך הוא לנצל כל זכות שניתנת לו על ידי התרבות המארחת אותו – ומדינת ישראל בכלל זה - וסכנתו לעולם רק תלך ותגבר מדור לדור.

נתונים נוספים