איזונים ויחסים

 

איזונים ויחסים

על נזקי המלחמה ה"תרבותית"

בעולם של היום שולטות מוסכמות תרבותיות הגורסות שמי שמנהל מלחמה צריך לשמור על איזונים ויחסים ביחס לאויב. איזונים ויחסים אלה אמורים להיות "הוגנים" ובלתי "מוגזמים" כלפי האויב. בתוקף מוסכמות אלה מפעילים אויבים מבית ומן העולם ביקורת חריפה ולחצים פוליטיים נגד ישראל, הנלחמת להגנה עצמית, אך נמנעים מלנקוט יחס דומה כלפי אויביה שמעבר לגבול; בזמן שאויבי ישראל עושים ככל העולה על רוחם ובכלל זה מכוונים את אלימותם ישירות כנגד אוכלוסיה אזרחית, מצפה העולם המערבי מישראל שלא תחרוג במלחמתה מהכללים המנחים, לדעתו, בני תרבות.

כאמור לעיל, בין ההנחיות שמוטלות מצד העולם על ישראל, שתיים מהעיקריות הן איזונים ויחסים ראויים. מה שמשותף לשניהם הוא שהם גרסאות חדשניות של מושגי מלחמה שפותחו בעולם הנוצרי ולפיכך מדובר, למעשה, בהשלכות של עקרונות נוצריים למלחמה. ב"איזונים" הכוונה לתשומת לב לכך שאל מול המשאבים שמשקיע האויב במלחמה ישקיע הצד הישראלי מאמץ דומה ולא גדול בהרבה מזה של האויב. ביחסים – או, כפי שקוראים לכך לאחרונה, ב"מידתיות" – הכוונה לשמירה על פרופורציות הולמות של פעולה אל מול הכוח שמשקיע במלחמה האויב.

למותר לציין כי פעולה מלחמתית הנעשית תוך כדי מילוי דרישה זו לאיזונים וליחסים ראויים מסייעת לאויב וככזו פוגעת במוסר. בניגוד לעקרונות המוסר היהודיים ואלה של השכל הישר, הקובעים כי במלחמה יש לשאוף לנצח את האויב באופן מלא וסופי ברוח "הבא להורגך השכם להורגו" ולהקדים "רפואה למכה", כלומר לחסל כל סכנה אפשרית מצד האויב, גורר האויב את ישראל באמצעות שני מושגים אלה - האיזונים והיחסים – לניהול מלחמה תוך כדי התייחסות ה"מתחשבת" באויב ועל ידי כך מסכנת אותה.

עם זאת, האיזונים והיחסים הראויים נתפסים על ידי שני אויבי ישראל - הערבים והשמאלנים, כאילו מדובר בתנאים שרק הממלא אותם מחזיק בזכות לקרוא לעצמו לוחם מוסרי. על יסוד זה שותפים הם למאמץ הרעיוני-פוליטי המופנה נגד מלחמתה של ישראל. גישה זו מתבטאת בצורות שונות של תעמולה המשרתת את צורת החשיבה של אויבי ישראל גם בתקשורת: למשל, ביום הראשון של התקפת צה"ל בעזה, כשנשאל דובר של תחנת "אל ג'זירה" באם הפעם, שלא כמו בפעמים אחרות, תנקוט תחנת השידור באיזון בהצגת הצדדים הנלחמים, הוא השיב: "איך אפשר לעשות איזון בין 200 הרוגים בצד הפלשתיני לבין מה שקורה בישראל?". בכך חשף האיש את הצורה בה עובדת החשיבה הפלשתינית לגבי מלחמה: היא מבינה את מושג ה"איזון" כשויון. מבחינתה, רק אם ייהרגו גם בישראל 200 בני אדם, יהיה בכך משום איזון ראוי למצב בעזה. מעניין, בהקשר זה, אם לישראל יהיה ענין כלשהו להתאים את עצמה לרוח האיזון הפלשתינית...

גם הימין הפוליטי שוגה תדיר בנסיון להגיע לאובייקטיביות באמצעות איזון אל מול רעיונות מנוגדים לו. לכן, תפישה מגוחכת לא פחות של איזון תקשורתי היא זו של אלה שסוברים שאיזון מושג כאשר מול דובר של ישראל נותנים את רשות הדיבור לדובר של האויב ואל מול דובר מן השמאל מעניקים את רשות הדיבור לדובר מן הימין. בדוגמאות הללו מומחשת פעם אחר פעם חוסר שייכותו של מושג האיזון לעולם התקשורת, אם זו אמורה לשדר אמת.

הצורך שיש לאדם מוסרי בתקשורת הוא הצורך באמת – וזו צריכה להיות משודרת בצורה שמשרתת בדרך הטובה ביותר את צרכני האמת. באופן מעשי משמעותה של זו היא שאל מול האמת אין מקום לשום צורה של "איזון". רוח טירוף השולטת בתרבותנו היא זו שמטיפה לנו שתקשורת אובייקטיבית יותר מושגת על ידי הענקת שויון הזדמנויות לדוברי אמת ולשקרנים, כאילו היו בעלי זכויות שוות.

דומה היחס בין אמת ושקר לזה שבין צדק ואי צדק. כשמדובר בצדק אין מעמד שווה ל"צד שני" כלשהו. אמת וצדק הם ענינו של צד אחד, צודק ובלתי מתפשר, המסתמך על עובדות המציאות. כפי ששום שקר אינו יכול "לאזן" אמת, קביעת הדרך לנצחון על האויב במלחמה אינה צריכה להתבסס על יחסים מידתיים כלשהם כלפיו אלא על מה שישיג את היעילות הגבוהה ביותר בחיסולו.

רעיונות האיזונים הנכונים והיחסים המידתיים עושים שמות בכל היבטי המצב המסובך; אם מחליטים ערביי ישראל להפגין נגד פעולת צה"ל בעזה, העובדה שהם לא הפגינו לפני כן נגד ירי החמאס על תושבי ישראל איננה מייצגת בעיה של איזון או חוסר שויון, שכן קיומה של הפגנה ממין זה לא תהפוך אותם לאובייקטיביים וגם לא תיחשב ל"פתרון הבעיה". בין שני הצדדים – ישראל ואויביה – יש צד צודק אחד. אין שום דרך לאזן ביניהם וגם אין סיבה לעשות זאת. פתרונו של עימות זה אינו באיזון אלא בנצחון: על ישראל להביס את מי שמאיים על אזרחיה בצורה השלמה ביותר שביכולתה, מבלי לנסות ולהתאים את פעולתה בדרך כלשהי לפעולת האויב.

מהו, בכלל, מקורה של טעות מוסרית זו, הנפוצה כל-כך בעולם של ימינו?

הדרישה לקיומם של איזונים ויחסים קיימת בעולם הספורט, שבו מקובלים עקרונות מסוימים, המבטיחים יחסים מאוזנים ושויוניים בין מתמודדים. ההגיון שביסוד הדבר הוא השאיפה לשמור על שלום המעורבים, כמו בסיומם של קרבות בין מתאבקים בזירה, הנשקלים לפני הקרב, שכן הבדל משקל גדול מדי בין שניהם יוביל פשוט לחיסולו של הצד הקל יותר על ידי משנהו הכבד ממנו. וזה בדיוק מה שמבדיל בין משחק למלחמה אמיתית: במלחמה מעונינים הצדדים בחיסול מלא של אויביהם, על יסוד ההנחה שעצם קיומו של האחר מהווה סכנה לעצם קיומם. לפיכך, שוגה המתנהג במלחמה כאילו מדובר בספורט.

בהקשר של מלחמה, הדאגה של לוחם לשלומו של מי שמתכונן להרגו היא עיוות מוסרי ממדרגה ראשונה; אך לא רק שמבחינתו של צד מוסרי, גישה זו מציבה את חיי הצד הלא מוסרי בדרגת עדיפות על פני חיי המוסרי, היא גם מביאה להנצחת המלחמה בעולם. מבחינת דאגת האנושות לקיומם של בני האדם המוסריים שבה, הצליחה המגמה למען איזונים ויחסים הוגנים במלחמה בהחלשת עמדתם של המותקפים ובהארכת עמידותם של אויבי האדם, כפי שמודגם הדבר במלחמות ישראל. המגבלות והמחויבות הנכפות בעולם של היום על מי שמנהל מלחמות הגנה, כמו שעושה ישראל מזה למעלה מחמישים שנה, משתלמת בהחלשת יכולתה לסיים את המלחמה בהשבתה שערה, כפי שראוי היה לעשות.

כל עוד נשמרים כללי המלחמה ה"תרבותית" של היום, מוגנים גם אויבי האנושות, אך ככל שתגדל המודעות לכך שכללים אלה מנוגדים למוסר, וגורמים כמו אויבי ישראל ייעלמו מן העולם, יגדל הסיכוי לסיים את המלחמות על פני אדמות.

נתונים נוספים