גברת הזכויות

 

גברת הזכויות

כשמדובר באזרחי מדינת ישראל, נפגעת במשך זמן ארוך זכות אדם יסודית שלהם, שהיא הזכות להתגורר במקום שיחפוץ בו כל אדם על פי בחירתו(*). מצב קבע זה של אי צדק, המהווה הכחשה של זכות הקנין, אינו אלא תוצאת לחצים הנובעים מהנחותיה של ממשלת ישראל. זו, בשל השפעת אומות העולם החופשי, לוחצת על המתישבים להחליש את אחיזתם בארץ. שלילה זו של זכות המתיישבים היהודיים להתישב בארץ ישראל החוברת לעובדת הזכות שניתנה לעם היהודי מאומות העולם להקים מדינה בארץ ישראל, אינם אלא שני צדדיה של אותה מטבע רעיונית עקרונית, שלפיה זכויות אזרחי ישראל אינן שייכות להם באופן טבעי אלא הוענקו להם על ידי גורמים חיצוניים – אומות העולם.

אך זכות ישוב הארץ לא הוענקה לעם ישראל על ידי אומות העולם. רק כתוצאה מחינוך קלוקל ושטיפת מוח תקשורתית בת עשרות שנים מאמינים ברעיון עוועים זה רבים מאזרחי ישראל ולכן הם מסגירים בידי הממשל המקומי וארגונים בינלאומיים גם יחד את הזכות להחליט לגבי איכות חייהם, הכוללת את תנאי המגורים שלהם. מדובר בגרסאותיו השונות של הרעיון שמקור הזכויות אינו נובע מבעלי הזכויות עצמם אלא ממקור חיצוני. בכל הגרסאות שבהן מופיע רעיון זה – כולל זו של ימינו אלה - מדובר באותה גברת המשנה תדיר את אדרותיה.

עצמאותם של אזרחי ישראל להחזיק בזכות ההחלטה על מקום ישובם, שבכל חברה חופשית בעולם נחשבת לזכות אדם יסודית, מוסתרת לעתים קרובות מאחורי הסכמים פנימיים מטעים. דוגמה לכך הם ההסכמים הנערכים בין אנשי מועצת יש"ע לבין הממשלה. במסגרתם ניתנה הסכמת אנשי המועצה לפנות ישובים קטנים במחיר אישור קיומם של ישובים גדולים. אם אכן נכון דבר זה, שעולה בקנה אחד עם הסיוע הפושע שהגישה המועצה לממשל בעת פינוי גוש קטיף, יש לראות אותו כתשלום של מועצת יש"ע, הרואה עצמה כנציגת המתיישבים, על טובות ההנאה שקיבלה מן הממשל לאורך שנים במשאבים ובהרשאות – כשאלה וגם אלה אינם אלא אישור מחודש של העקרון שזכויות ההתיישבות אינן ענין הנתון לבחירתם העצמאית של מתיישבי הארץ אלא מתנה "מלמעלה".

כמובן שתשלום מסוג זה לא היה עולה בדעתם של המתיישבים אם לא היו מאמינים מלכתחילה שלממשל יש זכות להעניק זכויות התיישבות כמתנות לאזרחי ישראל. באופן זהה מאמינים אנשי הממשל שיש למדינות אחרות - ולארגונים בינלאומיים כמו האו"ם – את הזכות להעניק לאזרחי ישראל ארץ ואף לקבוע את גבולותיה (כפי שעשו אומות אירופה כשקבעו גבולות לכמה מארצות ערב). אלא ש"טובות הנאה" אלה, שמקבלים אנשי ההתישבות היהודית מן הממשל ואזרחי ישראל מאומות העולם, אינן אלא זכויות הקנין של אנשי הישוב ואזרחי הארץ היהודיים מלכתחילה.

הרי הקמתם של ישובים על אדמה בכלל ועל אדמת ארץ ישראל בפרט איננה בגדר זכותו של ממשל כלשהו. אפילו לממשל המקומי יש זכות רק לסייע בהגנת זכות הקנין של המתיישבים ולא הזכות לקבוע את זכותו של המתיישב. זה נכון במקרה של ישראל במיוחד, אשר ההתיישבות בה החלה הרבה לפני קום המדינה, על ידי מתיישבים שרכשו את אדמתם באמצעות מאמציהם הפרטיים. אך יש בעצם העובדה שמועצת יש"ע פעלה על יסוד אמונה שיש לממשל זכות כזו משום כשל עקרוני והכשלה של עצם התמודדותה של ההתישבות עם דרישות הממשל.

(*) כל עוד איננו פוגע בזכותו של אדם אחר

הצלחת הממשל בעימות עם המתיישבים מבוססת על אמונתם של אלה בהחזקת הממשלה בבעלות על זכויות ההתיישבות. באמונה טפלה זו, שמקור זכות ההתיישבות נמצא בממשלה, דומה האזרח הישראלי לבן תרבות שבטית מפגרת הרואה בראש השבט שלו סמכות עליונה, כאילו אחראי הוא על עצם איכות החיים שלו. למעשה, גם אם באמונתם הנאיבית של רבים מאזרחי ישראל אין הם מאמינים שחייהם ניתנו להם על ידי המפלגה השלטת, הם בהחלט רואים בה מקור ערכים ותולים בה תקוות כמוסות.

העובדה שפוליטיקאים רבים סוברים, בדומה לכך, שעצם זכות הקיום של המדינה ניתנה ליהודים על ידי אומות העולם מובילה לפשרות הרסניות רבות במדיניות החוץ. לפיכך, כל תליית זכות הקיום של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, החל מהמתיישבים המאמינים שזכות זו תלויה בגחמות הממשל המקומי וכלה באמונת אנשי הממשל שזכות הקיום של ישראל תלויה בגורמים כמו ארה"ב, האו"ם והאיחוד האירופאי אינן אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. רבים מבני ישראל ואנשי ממשלת ישראל מאמינים בקיומה של גברת זכויות זו שבידה לקבוע גורלות בארץ ישראל.

אך מה נותן לגברת זו עוצמה רבה כל כך? למעשה, כל זכויותיה נשענות רק על כוח הזרוע שלה, שאותו היא מאיימת להפעיל נגד ישראל, במיוחד באמצעות צורות של לחץ כלכלי ובטחוני. רק חששם ואמונתם הטפלה של אזרחי ישראל בכוח זה הם המעניקים לה את הזכות-כביכול לקבוע את זכויותיהם כי מבחינה מעשית ומוסרית היא חסרת זכויות אמיתיות. למעשה, מקורו של הלחץ שהפעילה גברת זו על ישראל לא התבסס מעולם על זכויות אלא על פחדה מפני כוחם של פראי המזרח התיכון.

בעולם מדיניות החוץ, גברת זו, שלה מעניקה ישראל את הזכות להפעיל עליה סחטנות, מערערת תדיר על זכות הקיום של עם ישראל בארץ ישראל מבית ומחוץ. בזמן שבמדיניות החוץ היא הביאה לכך שמדינת ישראל תוותר על חלקים נכבדים מארץ ישראל, במדיניות הפנים היא מערערת על זכותם הטבעית של המתיישבים היהודים לעצם פעולת התישבותם ולזכויות הרכוש שלהם. ואבסורד שנוסף לגישה זו היא הקפדה של אויבי ישראל מבית ומחוץ על שמירה קנאית על זכויות הקנין של אזרחי ישראל הערביים, תוך החמרה מתעצמת של אפשרות ערעור על זכויות ההתיישבות שלהם, גם אם הם מגלים סימנים של עוינות ברורה כלפי הישוב היהודי.

לאור האמור לעיל שומה על אזרחי ישראל לערער על יסודה של הזכות-כביכול של הממשל הישראלי או העולם החיצון ללחצים אלה נגד ההתיישבות. את זכויות הקנין של ההתיישבות היהודית בישראל יש לבסס מחדש על זכויות של אמת, כאלה שאותן קנו מתיישבי ישראל ביושר באמצעות משאביהם ובעמלם. את מעמדו של העם היהודי בארץ ישראל יש לבסס כמעמד עצמאי שאינו תלוי בשום גורם חיצוני. יש לשלול על הסף, מעשית ועקרונית כאחד, את הרעיון שזכויות הקנין והישוב תלויות בישות מדינית חיצונית כלשהי – וקל וחומר שלא בישות חסרת זכויות; זכויות, מלכתחילה, אינן מתנות שמקבלים בני אדם מסמכויות-על כלשהן אלא מהמציאות של פעולתם הם. לפיכך, אין שום גורם פוליטי מבית או מחוץ המחזיק בזכות לקבוע למתיישב – ובמיוחד לא למתיישב יהודי בארץ ישראל – מהן זכויותיו.

נתונים נוספים