דמוקרטיה ודיקטטורה

 

דמוקרטיה ודיקטטורה

על האפשרות השלישית

כשמישהו טוען כי איננו בעד דמוקרטיה פוסקים-שואלים השומעים, כמעט תמיד: "אז אתה בעד דיקטטורה?" חלק גדול של בני אדם בחברתנו סובר כי דמוקרטיה ודיקטטורה הן שתי שיטות פוליטיות מנוגדות, שכאשר דוחים אחת מהן בוחרים בשניה. אך הדבר פשוט איננו נכון. למעשה מסתירה הדמוקרטיה המודרנית לעתים קרובות את קיומה של דיקטטורה.

דמוקרטיה ודיקטטורה לא רק שאינן מנוגדות עקרונית אלא שהדמוקרטיה יכולה להסתבר בנקל כצורה של דיקטטורה. דמוקרטיה, במקרה הטוב, פירושה שלטון העם או הרוב. מעשית, אומר הדבר כי נציגי העם שולטים בעם. שלטון זה הוא, ככל שלטון, הכתבת תנאים מסויימים, הווה אומר: דיקטטורה (מלשון DICTATE), שהיא הכתבת הוראות לאנשים שנמצאים תחת שליטתה. חשוב, בהקשר זה, להבין כי לאזרח בדיקטטורה אין הבדל עקרוני באם הוא נשלט על ידי יחיד או קבוצה מתחלפת, בדיוק כפי שאין הבדל עקרוני בין אם הוא נשלט על ידי עריץ נאור או עריץ מפגר. ההתחלפות של קבוצת שלטון או של מצב רוחו של השליט או היציבות של שניהם יכולים, כשלעצמם להיות טובים יותר או רעים יותר אך המצב בכללו הוא רע גמור - כי הוא אומר שהיחיד בחברה זו איננו אדון לגורלו ושחייו מנוהלים מלמעלה שלא על ידו.

זו הסיבה להיזקקות להתנגדות לדמוקרטיה בדמותה הנוכחית, הכופה את רצונה של קבוצת בני אדם אחת על קבוצה אחרת. נאורה וסובלנית ככל שתהיה מדינה דמוקרטית בביטוייה החיצוניים, היא יכולה להיות דיקטטורה מעשית באמצעות הליכים חוקיים בגלל שהיא אוצרת את עיקרון השלטון. הדמוקרטיה, המבוססת על העיקרון המרשה שליטה של בני אדם בבני אדם אחרים - ואפילו יהיה זה רוב על מיעוט - מאפשרת דיכוי של המיעוט. אפשרות עקרונית זו, משנפתחה באמצעות החוק, עלולה להתיישם ואין סיבה שלא תתיישם אם החוק רואה אותה כלגיטימית.

במקרים חמורים במיוחד בהסטוריה של הדמוקרטיה המודרנית שימשו ההליכים והמסגרות הדמוקרטיות כמצע נוח לעליית דיקטטורים. נהוג לומר כי הדיקטטורים שניצלו לטובתם את ההליך החוקי הדמוקרטי "רוקנו את החוק מתכנו", אך אין הדבר נכון; הם פעלו בדיוק בהתאם לתוכן הכלול בחוק; הם פשוט השתמשו בחוק בקיצוניות שבה לא השתמשו בו קודמיהם - אך הדבר אופשר והורשה על ידי החוק הדמוקרטי, והסכנה היתה קיימת בתכנם של החוק ובמערכת החוקים מלכתחילה.

כשמערכת החוק במדינה מאפשרת לשופט לקבוע עונש מאסר שהוא בין חמש לעשר שנים על עבירה מסויימת, אין העובדה שכל שופטי אותה מדינה נותנים את העונש הקטן של חמש שנים מונעת בעד השופט המחמיר שיבוא אחריהם לתת את העונש החמור ביותר הקבוע בחוק והוא לא "ירוקן את החוק מתכנו" אלא יפעל בהתאמה לו כאשר הוא ממצה את האפשרות שניתנת לו על ידי החוק. כך הוא גם בדמוקרטיה, המאפשרת, באמצעות החוק שליטה כה רבה בזכויות היחיד עד שבאפשרותה גם לחדור לחייו בעצמה רבה ולהצר את צעדיו לא פחות מכפי שתעשה גם הדיקטטורה הגרועה ביותר.

בהקשר זה יש לשרש שתי טעויות מן התרבות האנושית הפוליטית של המערב: א.שדמוקרטיה ודיקטטורה מנוגדות. ב. שדמוקרטיה וחופש חופפות. הבלבול השכיח כל כך בין דמוקרטיה לחופש נובע מכך שהמדינות הדמוקרטיות במערב הן דבר חדש יחסית, שהופיע במקביל לתפישות פוליטיות שנתנו ליחיד חופש גדול יותר ולכן רוב הדמוקרטיות אכן מאפשרות לאזרחיהן חופש גדול יותר משאיפשרו המשטרים הקודמים להן. אך עדיין עומדת בעינה העובדה שהדמוקרטיה פירושה שלטון ושלטון איננו ענין של חופש.

פגיעה, ואפילו קטנה ביותר, בחופש של היחיד, אם היא מאושרת על ידי מערכת תחוקתית כלשהי, אומרת כי אין היחיד חפשי לחלוטין בהתאם למערכת זו. אין ספק כי דמוקרטיה שבה אין מתאנים ליחיד על כל צעד ושעל טובה לו יותר מכזו שבה יורדים לחייו השכם והערב אך העיקרון הדמוקרטי שמאפשר פגיעה מסויימת בחופש עלול לפתוח את הפתח לעריצות ולהוליד דיקטטורה. דיקטטורה שנובעת מדמוקרטיה מסוכנת, במובן מסוים, יותר מ"סתם" דיקטטורה מכיוון שהיא יכולה להגן על מעמדה באמצעות הטענה שהיא דמוקרטית ולכן חופשית.

אם בחברה מסוימת השיגו אדם או קבוצה השיגו שליטה חברתית באמצעים דמוקרטיים, כלומר באמצעות חקיקה שנעשתה על יסוד מסגרת החוק הדמוקרטי, כמו בעקבות בחירות כליות, הם יכולים לנופף בעובדה זו בכל פעם שטוענים נגדם שהם פועלים כנגד החופש. להגנתם הם עלולים לנצל את הטעות השכיחה שלעיל אשר מזהה דמוקרטיה עם חופש ואשר מנגדת דמוקרטיה מדיקטטורה. בהקשר כזה הם מסוגלים להמשיך ולהפעיל דיכוי פעיל של אזרחי המדינה ביחס ישר למידה שבה מאפשר זאת חוק המדינה.

מענין אחרון זה נובע הפתרון לבעיה: כדי להקים מדינה שבה לא ייפגעו זכויות האדם של איש יש לדחות את הדמוקרטיה ואת הדיקטטורה כאחד ולבחור באפשרות השלישית: מדינה חופשית, שבה מעוגנות פעולות הממשל באמצעות חוק, שאינו מרשה הפרת זכויותיהם של האזרחים.

מדינה חופשית יכולה להיות כזו שבה יש בחירות דמוקרטיות, כלומר כאלה המבוססות על רוב, כדי לקבוע מי יעמוד בראשה, אך לפני כן עליה להיות בעלת יסוד חוקי מוצק, כזה שעליו יתבססו כל שאר החוקים. יסוד כזה הוא, למעשה, חוקה הקובעת, בין היתר, את סדרי הבחירות, אך בעיקר את זכויות האדם של האזרחים שבשום מקרה אין המדינה מותרת בהפרתן.

זכויות האדם היסודיות הן הזכות לחיים, לחופש ולקנין. אם זכויות האדם של אזרחיה של מדינה חופשית מוגנות על ידי הממשל ומעוגנות בחוקה, אין הרוב או המיעוט חוששים לחייהם, לרכושם או לחירותם. במצב כזה יכול האזרח להרשות לעצמו כל הסדר מדיני פנימי או חיצוני, כי אין בזכותו של איש הממשל לפגוע בו, גם אם הוא מייצג את רוב האוכלוסיה.

דומה מצב זה לבן המיעוט הסיני החי במדינה כמו ארה"ב. אזרח זה איננו נפגע, למשל, מעובדת היות שפתה הרשמית של הארץ אנגלית כל עוד אין שוטרי המדינה פוגעים בזכותו לרכוש. מאידך, אם יש איום על זכויות האדם שלו הוא יכול לפנות לבית המשפט העליון ולהתלונן על הפרת החוקה המגינה על זכויותיו. כך, מדינה חופשית שבה שומר החוק על זכויות האדם של כלל האזרחים היא התרופה לבעיית הדמוקרטיה והדיקטטורה גם יחד.

נתונים נוספים