הכנעתו של אויב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1089
הכנעתו של אויב
בהקשר של הפעולה שראוי לבצעה בעת מלחמה, מועלה לדיון הרעיון של הכנעת האויב. ראוי מושג ההכנעה לדיון שכן אין ספק שמחד זהו פתרון נכון למצב מלחמה אך מאידך קיימות שאלות רבות לגבי הדרך הנאותה ליישמו בעולמנו. הדבר מזמין בירור לגבי מושג ההכנעה. מנקודת מבט מציאותית, יהודית ותבונית גם יחד, יכולה זו להיעשות באחת מכמה דרכים אשר המשותף לכולן היא שאחרי כן המוכנע כבר איננו קיים יותר כישות חיה במציאות וקל וחומר שאין הוא קיים יותר כאויב המאיים על מי שמכניע אותו.
כמו בכל מקצוע, קיימים באיסטרטגיה של אומה רצינית פתרונות שונים ומגוונים להכנעה. טווח זה מתחיל משכנוע ונגמר בחיסול. שכנוע משמעו הבאת הצד השני – האויב – להכרה בכך שאין הוא צודק במלחמתו נגדך ושעדיף לו – לטובתו – להחזיק בעמדותיך או לפחות להיות בעל ברית עימך. חיסול משמעו יצירת מצב שבו האויב כבר אינו יכול יותר להילחם בך ולהוות סכנה עבורך כי הוא כבר אינו קיים. בניגוד להשקפה ידועה, כדאי להצהיר כי לא רק שפתרון זה איננו אנטי הומני אלא להיפך: הוא הפתרון ההומני בה"א הידיעה כי משמעותו היא הגנה עצמית של האדם המאוים ושמירה על קיומו העצמי.
בהקשר של מלחמתנו היום, הרי זו מכוונת נגד אויבים שונים מסוגם, אשר האויב הערבי הוא רק הגס והברור ביותר; לצידו נמצאים שני אויבים אחרים, מסוכנים ומזיקים לא פחות, אף כי פחות ברורים לעין: משתפי הפעולה של הערבים מבין אומות העולם, המצדיקים אותו ומסייעים לו ואלה המסייעים לו בכך מבין שורותינו: הבוגדים.
את המלחמה מול האויב החמוש ניתן לעשות בשדה הקרב אך מבחינת הצדק עדיף לשכור צלף מומחה שיחדיר במוחות מנהיגיו של האויב מעט עופרת ממרחק גדול. המדע, המציאות – וגם אהוד בן גרא – מלמדים אותנו שמנהיג מת כבר אינו מזיק יותר. במקרים מיוחדים, כמו שקרה במלחה"ע השניה או שקיים היום בין ישראל למדינות ערב, צריך לקחת בחשבון גם אפשרות רצינית של פגיעה בארצו של האויב באמצעות נשק גרעיני.
את משתפי הפעולה הלא-חמושים עם האויב, מחוץ או מבית, יש לנסות ולשכנע בצדקת עמדתנו או באי צדקת עמדתם. אם מדובר באנשי מחשבה ודת, זה יכול להיעשות על יסוד דתי, שבו נציג לפניהם את היהדות כצודקת יותר מהם. אם מדובר באנשי מדיניות מעשיים זה יכול להתבצע על יסוד פרגמטי, שבו יגיעו למסקנה שעדיף להם שהישראלי/יהודי יהיה חי מאשר שינצח אותם. אם וכאשר דרך השיכנוע נכשלת והאויב ממשיך לאיים על היקר לנו יש לנו את כל הזכויות האנושיות, המוסריות והמעשיות לפגוע בו (על אף היותו לא-חמוש) ולחסלו. חיסול של אויב כזה, אשר איננו חמוש, אינו חייב להיות צבאי. זה יכול להיעשות בדרכים רבות, החל מהדרך הכלכלית, על ידי ניתוקו ממקורות האספקה ואפשרויות הקיום שלו, או בצורה משפטית על ידי מאסרו, העמדתו לדין – ואם יש צורך ופסק דין כזה, להוציאו להורג.
בכל אחת מדרכים אלה חשוב שאנו, המפעילים אותן, נדע שהצדק עימנו. משמעות הדבר היא שיש בידינו הזכות המוסרית המלאה לפעול נגד אויבינו, המאיימים על חיינו ועל קיומנו גם כאשר אינם אוחזים בנשק נגדנו, אלא "רק" מסייעים למי שכן אוחז.
כבני העם היהודי, בלי קשר לדרגת אמונתנו, כדאי שנכיר בכך שהמסורת היהודית עשירה בפתרונות מעשיים לכל מקרה של איום קיומי, החל מהשלטת שלטון צודק על עיר או ארץ לא צודקים וכלה בהמרת אמונתם האלילית (דיקטטורה עכשווית, למשל) לאמונה מציאותית (בחברה צודקת). בכל אחד מהמקרים הללו המסר הוא פשוט וחשוב: התאמת פתרונות מעשיים לבעיות מעשיות.
במקרה הנוכחי של מדינת ישראל, המצב הוא כזה: היא נאבקת על קיומה בין אומות שחלק מהן מאיימות עליה באופן ישיר וחלק מסייעות לאויביה. בנוסף לכך יש לה גם אויבים מבית, אשר מצהירים על התנגדותם כלפיה אם מבחינת זהותם הלאומית, כמו הערבים היושבים בשטחה, מבחינת השקפתם הרעיונית, הרואה אותה כבלתי מוסרית, או מבחינת התנגדותם הדתית-אנטישמית, הרואה אותה כמבצר היהדות בעולם. את כל אלה שומה על המדינה היהודית לנצח, כי אין היא יכולה להרשות לעצמה את קיומם כאיום מתמיד עליה. בהקשר זה, עושה מדינת ישראל באמצעות זרועות הביצוע שלה חלק ממה שצריך לעשות, אך לא את הכל. ישראל עושה גם טעויות רבות, שהגדולה מכולן היא מערכת הסכמי השלום שעליהם חתמה.
הסיבה הראשית לטעותה זו, אשר שיאה מתבטאת בהסכמי אוסלו, היא בכך שמדינת ישראל, שהותקפה מיום הקמתה על ידי מדינות האויב, הסכימה בהסכמים אלה שלא לגבות את מחירו המלא של הפשע ארוך הימים שביצעו נגדה אויבותיה. בהסכמיה עם האויב העניקה להן ישראל לא רק ויתור מקיף על כל תביעה מצידה בשל פגיעתן בה, אלא אף מסרה בידיהן ערכים שלא היו ראויות לקבלן משום בחינה מוסרית אמיתית. כל אלה רק מדגישים את העובדה שמדינת ישראל צריכה לנצח את אויבותיה קודם כל מבחינה עקרונית. משמעותו של דבר זה היא שאין להסכים למה שקרוי הסכמי שלום אלא יש לדרוש הסכמי כניעה ולאיים במלחמה והשמדה נגד כל מי שמאיים על קיומה של ישראל.
לפחות במובן זה על ישראל ללמוד ממעשי אויביה, אשר – כמו אחמדיניג'אד האירני – מבינים שהאיום על קיום האויב הוא ההצהרה על צדקתך שלך. בדרך זו על ישראל להתנהג מבחינה פוליטית כלפי כל אויביה: להצהיר על כך שהיא מתכוונת להילחם בהם עד שיפסיקו להיות אויביה, בין אם יבחרו בהשמדה עצמית או ב"חזרה בתשובה". אפשרות אחרונה זו משמעה העמדתם לדין של פושעי המלחמה בישראל ופיצוי הולם לכל מי שנשא באבדן כלשהו – בנפש או ברכוש - עקב המלחמה הפושעת שאלה ניהלו נגד ישראל.
מטרת העל של מדינה מוסרית איננה הכנעתו של האויב אלא חיסול האיום הקיומי עליה. על יסוד זה אסור למדינת ישראל להמשיך ולשלם את "מחיר השלום", כפי ששום אם לא תסכים עם גישת רופא שיציע לה לערוך הסכם פשרה עם וירוסים נושא מחלה העלולים לפגוע בילדיה.
לסיכום: ישראל צודקת אינה צריכה לחתום על הסכמי כניעה המוסווים כהסכמי "שלום". עליה לשאוף להכניע את האויב המאיים עליה, אך אם אין לה אפשרות לעשות זאת בצורה שתשמור על חיי בניה, יש לה מחויבות מוסרית לחיסולו של האויב. מחויבות זו מוצדקת בדיוק מאותה סיבה שבגללה אדם שחפץ לשמור על בריאותו חייב למצוא כל דרך אפשרית לחסל את החיידקים המאיימים על חייו. בכל מקרה, אל לו לאדם - או לעם מוסרי - להסכים לשום פשרה לגבי עצם קיומו, שהרי החיים, עבורו, הם הערך העליון.