יא משלטי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1486
יא משלטי
על הפרס הממלכתי
פרס ישראל לאמנויות נחשב על ידי רבים לפרס יוקרתי ביותר, אך ברור לכל הנוגעים להחלטות הועדה המעניקה את הפרס כי אלה אינן מתבססות על שיקולים אסתטיים טהורים. למעשה מעורבים בהחלטות על הענקת פרס ישראל גם שיקולים ערכיים ופוליטיים נוספים על האמנותיים. אך יהיה אשר יהיה ערכו המציאותי של הפרס מבחינה אמנותית, אין ספק שיש בו כדי לספק את רעבונם של יוצרי ישראל להכרה חברתית כללית, גם כאשר זו מאוחר למדי.
"מוטב מאוחר מאשר אף פעם" ניתן לומר על כך שהשנה הוחלט להעניק את פרס ישראל למלחינים הותיקים נחום היימן ודוב זלצר. את עולם הזמר הישראלי לא ניתן לתאר ללא תרומתם של ענקי מוסיקה אלה, שלחניהם מוכרים לכל חובב מוסיקה בכלל ושירה ישראלית בפרט. אך העובדה ששניים אלה כבר עברו את הגיל שבו עזבו את העולם אמנים ישראליים רבים וטובים אחרים מבלי שזכו בהכרה ממלכתית איננה נטולת משמעות של מעורבות פוליטיקה ישראלית קטנה בשיקולי נותני הפרס.
בראיון משותף שנערך ברשת ב' לרגל זכייתם של היימן וזלצר בפרס ישראל, הושמעה הקלטה ישנה שבה זימרה להקת הנח"ל של ימי המדינה הראשונים את "ניאחז בכל משלט". מילותיו של זאב חבצלת לוו על ידי נעימתו ונגינתו באקורדיאון של דוב זלצר, שהיה אז בשנותיו הראשונות בארץ. נחום היימן, שהקים לפני שנים לא מעטות את "העמותה למורשת הזמר" והתמחה, בין היתר, ב"ניקוי" הקלטות ישנות והתאמתן לשידור בן זמננו, דאג לכך שגם ההקלטה הישנה של "נאחז בכל משלט" תישמע ראויה להשמעה אף אחרי שעברה למעלה ממחצית המאה מאז הוקלטה.
זה לא היה במתכוון, כנראה, אך השמעת שיר זה המחישה את התפנית הערכית שהתחוללה בישראל במחצית המאה הזו; בזמן שלהקת הנח"ל של שנות החמישים קראה להיאחזות בכל משלט, נשלחים בימינו חיילי צה"ל לפנות מאחזים ממתיישביהם. בהקשר זה יש משמעות סמלית לכך שאת ההודעה על קבלת פרס ישראל קיבלו היימן וזלצר משרת החינוך יולי תמיר, השייכת לכת המקומית הפועלת בקנאות נגד ההתיישבות ביו"ש. אף כי מדובר בתקרית זעירה ביחס, הדבר מייצג את הניגוד שתמיד התקיים בישראל בין ערכי משרד החינוך לאמנים היוצרים, שרבים מהם סיימו את חייהם בתנאי עוני מנוול, לאחר שלא הצליחו "להסתדר" עם הפוליטרוק הממשלתי. בדבר זה, ביחד עם הרפיון בתחום היצירה האמנותית המקומית המסובסדת והמצב הירוד שאליו הביאה מדינת ישראל, באמצעות משרד החינוך, את התרבות והיצירה הישראלים, יש מן הצביעות בהתיימרותו של משרד החינוך לייצג את היצירה האמנותית המקומית.
את הניגוד המשמעותי ביותר בין ישראל לבין אמניה היוצרים ניתן למצוא בהבדלי הגישות הנוגעים לזכויות הקנין. אלה מתבטאים בטווח תחומים גדול המקיף פוליטיקה ואמנות גם יחד. בעומק הדברים, מייצגים את שלילת זכות הקנין ההתנגדות להתיישבות ועקירת הישובים – ושלילה ערכית זו של זכות הקנין ניתנת לזיהוי גם בנהוג בתחומי האמנויות. נחום היימן ודוב זלצר התייחסו לדבר כשציינו כי הסיבה לכך שחלק גדול מן הציבור אינו מכיר אותם על אף תרומתם הגדולה היא העובדה שבעת השמעתם של השירים שחיברו על גלי האתר לא טרחו המשמיעים להזכיר את שמותיהם של המשוררים והמלחינים שיצרום.
זוהי דוגמה לדרך שבה חוברים זה לזה המדיניות השלטונית והרגלי החברה המקומית גם יחד. את התאמתם זה לזה בהתנערותם מהכרה בזכויות הקנין של היוצרים יש לתלות בערכים הקולקטיביסטיים שאותם דאג השלטון להפיץ בחברה הישראלית בסיוע משרד החינוך. אנשי השלטון בישראל, שהחזיקו בערכים אלה, לא ראו בעין יפה את קיומה של חברה שבה תטופח יצירתו של היחיד האנושי. לכן השתדלה התרבות המקומית שהישגים יחידאיים לא יוערכו בה ברמה.
זו אולי הסיבה העיקרית לכך שהיימן וזלצר זכו לקבל את ההכרה הממלכתית ביצירתם בגיל כה מאוחר. ברור שהחברה הישראלית איננה יודעת להעריך את זכויות הקנין של בניה, גדולים או קטנים – ובמיוחד לא לאחר שכבר שנים רבות מוענקים משאבים רבים ליוצרים על בסיס מפתחות פוליטיים. בישראל הסוציאליסטית פועלים האחראים על ההחלטות הנוגעות לאמנות עדיין לפי אמות המידה של אבותיה המייסדים של מדינת ישראל המפא"יניקית; במוצהר, ראתה שיטה זו באור שלילי את זכות הקנין כחלק מאויב הפועלים – הקפיטליסט - אף כי לא טמנה ידה בצלחת כשהיה מדובר בנטילה בכוח של חזקות על רכוש, או בגזל ובחמס ממשלתיים, שאותם ראתה כזכותה הטבעית.
בשנותיה הראשונות של המדינה זכה, בהתאם לאידיאולוגיה זו, כל אמן-יוצר ישראלי שניסה לקנות לו שם בחו"ל בקיתונות של נאצה על "תאוות הבצע" שלו... זו, אולי, הסיבה לכך שיוצר כקישון, אשר הפך לידוע בעולם כולו, זכה להכרה לאומית רק בהגיעו לגיל מאוחר ביותר ויוצרים רבים וטובים אחרים לא זכו אף לכך והוענשו באלמוניות.
מה שהמורשת הפועלית הממלכתית לא ידעה איך להתמודד עימו הוא המורשת היצירתית העשירה של העם המקומי, שהעמיד גאוני יצירה רבים ומוכשרים בתחומי האמנות. בנושא זה חסר לה ידע אובייקטיבי כדי שתוכל באמצעותו לשפוט את גדולתם של יוצרי ישראל. הבעיה שניצבה תמיד לפני ועדת הפרס של ליליפוט היתה איך לא להחמיץ את גדולתו של גוליבר. העובדה שמוסד כמו פרס ישראל, שבו מעניקות ועדות של פקידים ממונים קטנים מעמד ממלכתי ליוצרים גדולים, מצליח בכל זאת לזהות יוצרים משמעותיים רק מראה עד כמה רבים הם היוצרים הישראליים הראויים באמת להכרה.