כבלי הכפיה

 

כבלי הכפיה

ישראל איננה מדינה חופשית. עובדה מחרידה זו מוסווית מאז הקמתה באמצעות גורמים שונים, שבהם משלימים זה את זה אהבתם של אזרחיה ובורותם. שני אלה מעלים על נס את הערכים החיוביים אותם יצר עם ישראל בארצו, מבלי לראות את חוקיה הכפייתיים של המדינה כגורם המעכב בה את תהליכי החיים. יתרה מזו: היום, חלק גדול מאזרחי המדינה הם כבר כאלה שחונכו על ידה לראות את הכפיה החוקית לא רק כחלק הכרחי של החיים, אלא אף כגורם הראשי שיצר את הערכים שהושגו בזמן קיום המדינה.

התופעה שהיא, אולי המצערת והטראגית ביותר בהקשר זה הוא שאנשים השייכים לקבוצות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מחוקיה הלא-צודקים של המדינה, רואים היום חוקים אלה כחלק מטבע האדם. ברוח זו, כל סוג של יוזמה שמעלים אזרחיה של המדינה כדי לפתור בעיות בתחומים כמו חינוך, כלכלה או בטחון - שבהם השמידו חוקי המדינה כל ביטוי של חופש ויצירה עצמאית - כוללת את שיתופו של הממסד שהוקם על ידיה.

למעשה, מאמין היום האזרח הישראלי הממוצע כי בתחומי חיים רבים המדינה היא שמספקת לו את הנדרש לקיומו. הוא אינו מכיר בחשיבותו וחיוניותו של האזרח היצרן היחידאי לתהליכי החיים שמתרחשים סביבו ואף אינו קושר בין קשייו הפוליטיים והכלכליים האישיים – וקשייה של המדינה בזירה הבינלאומית – לעובדה שהוא כבול על ידי חוק שרירותי ומנוע מלפעול באופן חופשי ועל פי בחירתו.

למטבע מניעת החופש יש שני צדדים: העובדה שישראל מבוססת מבחינה חוקית על כפיית אזרחיה כובלת גם אותה ואיננה מאפשרת לה חופש פעולה בתחומים רבים. למעשה, ריכוזיותה של המדינה, המחזיקה בידיה שליטה חוקית כפייתית בכל תחומי החיים העיקריים, היא המונעת ממנה להשתחרר מהסבך שבו היא נתונה היום מבחינה פוליטית. דוגמה לכך מתרחשת בתחום הבטחוני: אחת מהסיבות הראשיות לכך שמדינת ישראל מפגינה היום חולשה כה גדולה ביחס לאויביה היא היותו של צה"ל צבא של עבדים.

מאז קום המדינה מוסווית על ידי הממשל הישראלי עובדה כאובה זו על ידי מספר גורמים מרכזיים שהראשי בהם הוא רצונם הצודק של אזרחי ישראל להילחם למען ערכיהם. במקרה של ישראל, זוהם רצונם הטהור של אזרחי המדינה המוסריים לסכן את חייהם למען מה שהם מאמינים בו על ידי חטא כפייתם לפעול בניגוד לבחירתם. בתהליך של למעלה מחמישים שנה הביא דבר זה לשחיקתו המוסרית של החייל הצה"לי, במיוחד בשל כפייתו לפעול על פי פקודות והוראות שלא תמיד עולים בקנה אחד עם ערכיו המוסריים.

בשנים האחרונות במיוחד פגעה בגאוותו הטבעית של הלוחם היהודי על ארצו כפייתו לפעול נגד ההתיישבות היהודית בה. זה, יותר מעצם העובדה שאין נפשו של לוחם בן חירות סובלת כפיה, היה, אולי, מה שהאיץ את ההתדרדרות שהביאה לחדלון היכולת העכשווית של צה"ל. אך הגדולה מבין המגבלות הגדולות על יכולת התגובה הצבאית של ישראל העכשווית, היא היותם של חייליה כפויים.

בצה"ל, כמו בכל מגזר חברתי אחר, מגלה מי שנמצא תחת כפיה יעילות נמוכה יותר ממי שפועל על יסוד רצון חפשי. בצורה זו או אחרת, בצבצה עם השנים חוסר יעילותו של צה"ל והתחילה להתגלות במלוא מערומיה מבעד לנצחונות ולהצלחות שבהם התפאר תמיד.

לכן, ביקורת על פעולות צה"ל, שלא היתה עולה על דעתו של האזרח בשנותיה הראשונות של המדינה היתה כבר לנושא שגור במחשבה הציבורית. ולא מדובר רק ברמת הביצוע של פעולות הצבא, אלא במה שמניע אותן מבחינה פוליטית; אם פעם לא היה הציבור מהרהר פעמיים בשאלת נחיצות הפעלתם של כוחות צה"ל, היום יש כבר, מבחינתו, בעצם הרעיון של שליחת חייל ישראלי אל מעבר לגבול משום חשד לענינים לא טהורים מצד זה ששלח אותו – ודבר זה הפך זה מכבר לאחד מיסודות שיקול דעתם של מנהלי מדיניות הבטחון.

גורם זה הוא שנמצא היום ביסוד הצורך לקבל את אישור דעת הקהל בארץ ובעולם למבצע צבאי בעזה, שכן לא פחות משחוששים ראש הממשלה ושר הבטחון מן האויב הערבי חוששים הם מן האויב הפוליטי; מבחינת הפוליטיקאי הישראלי, אויב זה מתבטא במערך הכולל של הלחצים הפוליטיים והאלקטורליים, החל מאלה המופעלים על ישראל מאירופה וארה"ב וכלה באלה המייצגים את הבוחרים בישראל.

למותר לציין כי האויב הקיומי של ישראל, השואף להשמידה, מודע לקיומם של אויבים פוליטיים אלה ומשתמש בהם לטובת מטרותיו. לצורך זה הוא מגדיל באופן מתמיד את יכולת ההשפעה הפוליטית שלו באמצעות תעמולה תקשורתית, הכוללת הכנת חומר ותחנות שידור הנושאות מסרים אנטי-ישראליים – ואלה נפוצים בעולם כאש בשדה קוצים וקונים להם יותר ויותר השפעה, ההופכת במערב ללחץ פוליטי אנטי-ישראלי.

לאור זה, צופה האזרח הישראלי בעיניים דואבות במתרחש מסביבו בעולם כולו: לא רק שהאוייב הערבי ממשיך להציק לו בדרכי לחימה ישירות, שעימן עליו להתמודד בשדה הקרב, הוא גם מוצא את עצמו, בנוסף לכך, עומד אל מול סוגיות מוסריות קשות המוטלות אל פתחו חדשים לבקרים, כששומה עליו להסביר לגורמי-חוץ את פשר פעולותיו הצבאיות כחשוד בחטא. המצב הפוליטי הקשה בלאו הכי של ישראל מחמיר עוד יותר כשאנשי ארגונים מערביים רעיוניים פועלים בשטחה שלה נגד מדיניותה – ובעולם מוטלים על אישים ישראליים חרמות, נידויים ואיסורים בשל מה שנתפס על ידם כפעולות לא מוסריות שישראל מבצעת נגד הערבים.

כל אלה יוצרים מילכוד פוליטי שמנהליה של ישראל כלואים בו היום מבלי שנראה לו פתרון באופק. זוהי, למעשה, התחושה הכללית של אזרחי ישראל, אשר אינם מסוגלים לחשוב על קו פעולה מסוים שיתיר את הקשר המסובך שיוצרים כל הגורמים שלעיל.

הסיבוך שבמצב נוצר בעיקר בשל חוסר יכולתה היסודי של מדינה ריכוזית לפתור את הבעיות המורכבות והמתוחכמות שניצבות לפניה – והמצב של מדינת ישראל מסובך מזה של מדינה ריכוזית רגילה. מכלול הבעיות שעימן מתעמתת ישראל של היום אינו כזה שניתן לטפל בו באמצעות עוד ועוד כבלי חקיקה כפייתית – והכפלת מספרם של מחוקקי ישראל לא תביא לפתרון בעיותיה יותר משהכפלת מספר שוטרי התנועה תביא לשיפור בתחום התחבורה; למעשה, לא הצליח שום שלטון ריכוזי בהסטוריה להתחרות ביוזמה הפרטית של אזרחים יחידאיים בכושר המצאה והצבת פתרונות אמיתיים לבעיות בתחומים התובעים יצרניות מקורית. בניגוד לנוסחאות השולטות בכיפה בהנהגה הישראלית, יותר חקיקה ויותר ביורוקרטיה אינם אלא דרך להמשך התדרדרותה של חברה חולה, שעודף החוקים ומידת הכפיה שלה הביאו אותה למצב ברור של שוקת שבורה. מורכבותה של הבעייתיות שישראל שרויה בה דורשת ביזור ולא ריכוז – כלומר: מתן אפשרות פתוחה ליצרנים חופשיים, אשר יציגו לכל אחת מהבעיות הרבות שישראל ניצבת בפניהן את הפתרון המתאים לה, החל מאלה שבתחום הבטחון וכלה באלה שבתחום הכלכלה.

לצורך פתרון אמיתי של בעיותיה, על ישראל להשתחרר מכבלי הכפיה שבהן היא מסבכת את עצמה תוך כדי נסיון לשלוט בכל מה שזז בה. בהקשר המצב הפוליטי הכללי המסובך שבו היא נתונה עליה לנקוט בפתרון הדומה לזה שבו נקט צה"ל כשהקים את יחידות ההתנדבות שלו, כדי לבסס את ראש החץ ההתקפי שלו על רצונם החופשי של לוחמיו: לפנות לחופש. כדי לשחרר את הכוחות הגנוזים הקיימים בה על ישראל לפנות אל השוק החופשי. כפי שהשוק הפרטי החופשי מוצא את הדרכים לספק תשובות לשאלות שעולות בתחום הכלכלה, יהיה הוא גם בעל עדיפות גדולה ביחס לחוק הממשלתי הכובל.

כי הבעיה מלכתחילה לא היתה קיימת אם היתה ישראל מדינה חופשית; אלה שמודעים לנזקים שגרמה הכפיה לצבא הישראלי אינם יכולים שלא להעלות במחשבה מה מדינה חופשית באמת היתה יכולה לעשות במצב כזה: קודם כל, היתה מדינה חופשית יכולה לתת לאזרחיה אפשרות להתארגנות חופשית ליציאה לפעולה יזומה פרטית נגד האויב. דבר זה היה פותר באופן מיידי את בעיית היסוד המוסרית שיש בה היום, כי במקרה של פעולה יזומה מעין זו, כאשר היה יוצא למלחמה רק מי שמתנדב לקחת יוזמה כזו באופן פרטי, היו בטלים מאליהם החששות לגבי מצבים לא מוסריים שבהם כופה אדם אחד על אחר לסכן את חייו.

במצב של אי כפיה היתה שורה אחדות דעים ותחושת שותפות והתנדבות היתה שולטת בעם, כפי שהיתה קיימת במלחמת העצמאות ובימים שלפני קיומו של חוק הגיוס המחייב. אז, גם במקרה של פעולה צבאית שעולה במחיר אבידות יקר, לא היה מואשם איש ממנהלי מדינותה הבטחונית של ישראל בכך ש"שלח" אחרים למות נגד רצונם, למען מטרותיו האישיות או מתוך שיקולים פוליטיים לא עניניים. במצב של חופש, היתה כל החלטה על פעולה בטחונית נמדדת באופן אובייקטיבי על ידי גורמים הנוגעים לענין מקצועית, כפי שהדבר נעשה בשוק חופשי שבו היחס בין ההיצע לביקוש הוא הפוסק הראשי לגבי הצדק שבפעולה זו או אחרת.

אם היתה ישראל חופשית, היו הישובים שמותקפים מדי יום ללא תגובה ראויה על ידי האויב זוכים לראות בעיניהם איך משאביהם הופכים, באמצעות מכלול היוזמה הפרטית, למנגנוני לחימה יעילים, המוחצים את ראשי האויב הרבה לפני שהוא מצליח להתארגן. ישראל חופשית, שאינה כופה ציות על חייליה ואינה מחזיקה במונופול ריכוזי על בטחונה, היתה גם חופשיה יותר בתחום ההערכה המוסרית של העולם כלפיה; אז היו נמצאים לה בני ברית רבים – ולא רק בארץ גופה – אשר היו מטילים את כובד משקלם לטובתה בתחומים רבים ומגוונים, הכוללים השפעה רעיונית, כלכלית ופוליטית כלל-עולמית.

במצב של חופש היה מצבה של ישראל טוב בהרבה ממצבה היום בתחומים רבים ומגוונים, שאינם ממוצים דיים במסגרת הכבלים החוקיים שבולמים את התפתחותם. את הישגיה הקיומיים הגדולים של המדינה עד היום בתחומי הבטחון, הטכנולוגיה והיצרנות יש לראות ככאלה שהושגו על אף המגבלות שהשית עליהם המחוקק ולהסיק מכך מה היו יכולים להיות הישגיה של המדינה אם היתה חופשית.

אם תתחיל ישראל להשתחרר מהמגבלות שהטילה על עצמה ישופרו לא רק מצבה הבטחוני והפוליטי אלא גם מעמדה העולמי. ועד שיתאפשר הדבר שומה על אזרחי ישראל להבין שגורמי הכפיה שבה מסוכנים לשלומם לא פחות מאויביהם שמחוץ לגבולות המדינה. על כן, בצד המלחמה המתנהלת נגד הערבים מחוץ מוטל עליהם להכריז מלחמה על מה שאוסר אותם מבית: על כבלי הכפיה.

נתונים נוספים