מוסריותו של כיבוש

 

מוסריותו של כיבוש

על כיבוש צודק

מצווה יהודית הנוגעת ליציאה של היהודי למלחמה על מקום ישוב, אומרת ששומה עליו, לפני המלחמה "לקרוא לשלום" – ואם התשובה לקריאה זו היא חיובית, הופך מקום הישוב לכפוף לכובש היהודי, נשלט על ידו ומשלם לו מסים. מכך ניתן ללמוד כי לפי המסורת היהודית אין מצב של כיבוש מנוגד לשלום. מכך אנו למדים גם כי כיבוש עשוי להיות לא רק מוסרי, אלא גם חלק מתפישת שלום, המנוגדת לתפישה המקובלת בימינו, הרואה כל כיבוש כמעשה לא מוסרי.

העקרון המעורב כאן עולה בקנה אחד עם הצדק; הוא מצדיק את כיבושם של עיר או מדינה אשר קיומם איננו מוסרי, כדי להפיל את השלטון הלא צודק הנוהג בהם ולהשליט במקומם שלטון צודק. למעשה, כיבוש צודק הוא המעשה הנכון ששומה על חברה צודקת לנקוט בו לגבי חברה לא צודקת. כיבוש כזה הוא, למעשה, שחרור של בני האדם הנתונים תחת עולה של עריצות מידי המושלים בהם.

עמדה צודקת זו נמצאת בניגוד לגישה שבאה לידי ביטוי במיוחד במזרח התיכון, שבו נתפשות מדינות ערב, על אף אי מוסריותן היסודית, כבעלות חזקה על שטחי ארץ בלי קשר לפעולות המלחמה שביצעו באמצעותם, אף אם איבדו אותם במלחמה.

היום נמצאת ישראל תחת מכבש לחצים כלל-עולמיים, התובעים ממנה להשיב לידי הערבים את חלקי הארץ שהגיעו לידיה בעקבות מלחמות שפתחו אלה נגדה. הנחת היסוד של תביעה זו מתעלמת מאי המוסריות של מדינות אלה, מה שמנוגד לגישה הצודקת שלעיל. זהו, למעשה, מה שקרה בכל מלחמות ישראל: היא הגיעה להחזיק בנכסים שנשלטו לפני כן בידי מדינות לא מוסריות, אשר רבים מן היושבים בהן שוחררו, למעשה, על ידה, משליטתו של שלטון עריץ. למעשה, כל הסכמי השלום שערכה ישראל עם אויבותיה, אשר הגיעו לשיאם בהסכמים כמו אלה שנערכו באוסלו, לקויות בפגם העקרוני של התעלמות ממידת אי המוסריות של הצד האויב. העובדה שדרך הסכמים אלה העבירה ישראל תושבים לשליטת כוחות פוליטיים לא מוסריים, מעידה על התדרדרותה המוסרית של ישראל – ועל נצחונה של התפישה שמוקיעה כלא מוסרית כל צורה של כיבוש.

אך כיבוש צודק מהווה, לעתים, חובה מוסרית; כיבוש שמדינה מוסרית אמורה לבצע, אינו נעשה רק במטרה להפיל שלטון לא מוסרי או לשחרר את נתיניו-אסיריו, אלא גם כפעולת מגננה מפני תוקפנותו של משטר לא מוסרי. תכליתו של כיבוש כזה היא קודם לכל הגנה עצמית, שכן עצם קיומו של משטר לא מוסרי בקרבתה של מדינה מוסרית מהווה לגביה איום חומרי ורוחני גם יחד; האיום החומרי מתבטא בסכנת המלחמה המוחשית שיש בקיומו של אויב כזה מעבר לגבול, אך האיום הרוחני גדול לא פחות מכך ואולי אף יותר בשל העובדה שאין הוא מוחשי ולכן הוא קשה יותר לאיתור. איום כזה בא לידי ביטוי בהשפעה מוסרית שלילית שמפעילה אומה לא מוסרית על רוחה של ארץ מוסרית.

השפעה מסוג זה יכולה לבוא לידי ביטוי בתהליך שמתרחש בדור האחרון במדינת ישראל, שבה רואה השלטון את עצמו פחות ופחות אחראי לשמירה על זכויות האדם של אזרחיו ובכך משתווה בעמדתו המוסרית לעמדתם של משטרי מדינות האויב השכנות לו, שאף הן אינן דואגות לאזרחיהן כפי ששומה על שלטון מוסרי לעשות. למעשה, מקצה הויתורים שמפעילה מזה שנים מדינת ישראל לטובת המדינות שקמו עליה להשמדתה מהווה אף הוא עדות לנצחונן המוסרי ולעוצמת ההשפעה שיש להן על ישראל.

הצדקתו ההגיונית של כיבוש צודק, כזה שתפעיל אומה מוסרית כלפי חברה לא מוסרית כדי להנחיל לה, באמצעות הכיבוש, את ערכיה, איננה חדשה; הרבה לפני שהקומוניזם קרא לפרולטריון הכלל-עולמי להתאחד, יצאו נציגי דת האיסלם להשליט אותה על העולם בהנחה שיש לה זכות לכך בתוקף היותה, להשקפתם, הנכונה ביותר. פעולותיו של האיסלם שבהן אנו חוזים היום אינן אלא המשכיותה של המלחמה שבה פתח בתחילת דרכו, לפני מאות שנים.

במקרה של מדינות ערב, הנציגות העכשוויות של האיסלם, נמצאים היום ישראל - והמערב כולו - בעיצומה של המלחמה הרוחנית נגדן; אחרי שכשלו במלחמה החומרית נגד ישראל ומתוך מודעות לנחיתותן הטכנולוגית לעומת המערב, הן עוסקות בכיבוש ישראל והמערב תוך ניצול מחדליו הרוחניים, שהראשי שבהם הוא חוסר יכולתו לפעול תוך הפעלת כיבוש צודק, כזה שיחסל את משטריהן העריצים ואת קיומן כמוקד של אי מוסריות.

אך האיסלם אינו מסתפק בכיבוש המערב רק מרחוק, אלא שוטף אותן גם בגלי הגירה המציפים את עריו במסגדים תוך ניצול אידיאולוגיות הפלורליזם המערבי כנגד המערב עצמו. למעשה, מפעילות מזה דורות כל מדינות ערב סחיטה משאבית רחבת היקף כלפי המערב, שמטרתה להוציא ממנו כמה שיותר מנכסיו. מדובר בהשתלטות חומרית על אוצרותיו הרעיוניים בתחום הידע והטכנולוגיה אשר מופנית נגדו בסיועם של כוחות רעיוניים לא-מוסריים הקיימים במערב.

בין נושאי האידיאולוגיה האנטי-כיבושית, הפרו-איסלמית, בולטים היום כאלה המגלים התנגדות לכל צורה של נסיון מערבי להשיב מלחמה שערה אל מול התוקפים אותו. דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד בביקורתם על מדינות המתגוננות מן הטרור האיסלמי, כמו ישראל וארה"ב. לעתים מסווים את עצמם אויבים אלה כארגונים הדואגים לנושא זכויות האדם, אך מה שחושף את תרמיתם הוא שהם מבליטים פגיעה בזכויות אלה כאשר היא מבוצעת על ידי ישראל ו/או ארה"ב במלחמת ההתגוננות שלהן אך מתעלמים במפגיע מהעובדה שהמשטרים יוזמי המלחמות מבוססים על פגיעה בזכויות האדם.

משטרים עריצים אכזריים אלה, היוצאים נגד הכיבוש באשר הוא, משתלבים עם מגמות האיסלם והקומוניזם-סוציאליזם העולמי, ומהווים היום את האויב העולמי המאיים על האנושות כולה. אויב מסוכן זה, המציג את עצמו כבעל אינטרס הומניסטי, קיים עלי אדמות מזה דורות ומעניק הגנה מתמדת לאויבי האנושות תוך הצדקתו את עמדותיהם התוקפניות כאילו היו תביעות לגיטימיות. בין חייליו הרעיוניים נמצאים אלה שסייעו לאויביו המסורתיים של המערב מארצות ערב והמזרח במסע הכיבוש שלהם על ידי שגרמו לו לוותר על שליטה במשאבים כמו הנפט, שהיה שייך במקורו ליצרני המערב.

כמו במקרה המקיף של הישגי הטכנולוגיה והמדע החדשים, זכותם של יצרני ערכים אלה על המשאבים שגילו ופיתחו מחוץ לארצותיהם חוסלה על ידי הרעיון האנטי-קולוניאליסטי והאנטי-קפיטליסטי, שהם בין רעיונות הדגל של השמאלנות העולמית. זו, אשר מבצעת כל העת פשעים נגד האנושות תוך כדי הצהרתה על הגנתה על ערכי היסוד של האדם, יכולה להיות אמת המידה לקביעת זכותו של משטר להתקיים. מעשית, ככל שגדולה מידת שליטת רעיונות השמאל בחברה גדולה מידת אי מוסריותה.

בהקשר של מדינות מוסרית אמיתית, צריכה חברה מוסרית לראות פעולת כיבוש צודק כאחד מכלי הנשק הלגיטימיים שאותם שומה עליה להפעיל כנגד חברה לא מוסרית אף אם זו אינה נוקטת בהתקפה ישירה נגדה. כאמור לעיל, עצם קיומה של חברה לא צודקת מהווה עילה לצאת נגדה למה שביהדות קוראים "מלחמת מצווה", שהיא פעולת מלחמה שהצדק מחייב את קיומה. בעולמנו אין קיום לריק מוסרי ואם לא תתעשת האנושות ותצא למלחמת כיבוש ראויה נגד מדינות וחברות לא מוסריות, היא תנוצח על ידן.

 

נתונים נוספים