מלחמת הילדים

 

מלחמת הילדים

בהקשר העימות בין ישראל לפלשתינים, יודע כל תקשורתן עכשווי כי במאבק על דעת הקהל בעולם ינצח הצד שיצליח לספק לתקשורת יותר ילדים הרוגים או פצועים – ואין ספק כי בתחום זה ידם של הפלשתינים על העליונה; בזמן שישראל מתקשה לספק למפלצת הרעבה לדם של התקשורת די ילדים, נראה שלפלשתינים יש שפע בלתי-נדלה ממאגר משאבי זה.

לכך תורמת איסטרטגיה אכזרית וצינית של שימוש באוכלוסיה אזרחית לצרכים מלחמתיים. איסטרטגיה זו מופעלת על ידי ההנהגה הפלשתינית, שכמו כל העולם השלישי בימינו, יודעת יפה את העקרונות שבאמצעותם ניתן לשנע את רגשותיו של העולם המערבי, במיוחד כשמדובר ברחמים מנותקים מעובדות.

קשה להניח כי הרווח הפוליטי הברור שנוצר מפגיעות בילדים – שכפי הנראה בדוגמת הילד ההרוג א-דורה מבוצעת על ידי הצד הפלשתיני גם על ילדיו שלו – היא שגורמת, בין היתר, להזנחה המשוועת של הממשל הישראלי את ילדי שדרות אל מול מתקפת האויב, אך מכיוון שספק באם יכול מדינאי קר-רוח להתעלם מיתרונותיו של אפקט זה, יש מקום לחשוד בכך שלפחות בנבכי לבם של חלק ממנהלי מדיניותה של ישראל, מתעורר שדון של ענין מסוג זה למשמע הריגתו או פציעתו של ילד ישראלי.

על אף שהמלחמה שמתחוללת בין שני הצדדים היא כולה באשמתו ובאחריותו של הצד הפלשתיני, נמצאים רבים בצד השמאלי של המפה הפוליטית הישראלית שהריגת ילדים מהווה, מבחינתם, הוכחה לאשמתו של זה שירה, בלי קשר לנסיבות האירוע. דבר זה מהווה עדות מובהקת למידת שליטת החיידק הנוצרי-מערבי, הרואה בילד מת כתב אשמה והוקעה נגד זה שהרגו, יהיו נסיבות ההרג אשר יהיו, אף אם בוצע כהגנה עצמית. רעיון נואל ושקרי זה הוא ההופך את הילד המת, בידי איש החמאס, לתחמושת חיה.

ויש הרבה אפליה של איפה ואיפה בגישת התקשורת העולמית לעימות הישראלי-פלשתיני: בזמן שבו כל דמעת אם פלשתינית מוגדלת בעדשות המצלמה של העולם החיצון למימדי שטפון, אין ספיגת ההתקפה של אוכלוסיה אזרחית בישראל – הכוללת פגיעה בילדים – זוכה לאיזכור שווה-ערך לזה בתקשורת העולמית.

כדאי לשים לב לשדרן טלוויזיה ספרדי שדיבר, בהקשר של פעולת צה"ל בעזה, על פגיעה ב"הרבה ילדים" פלשתיניים, דבר שלאזניים נוצריות עולה בקנה אחד עם מיתוס עלילת הדם. מה שיכולים אנו להסיק מגישה זו הוא, שבניגוד למה שרבים מאיתנו סוברים, אין בתקשורת העולמית שוויון ערך בין דמו של ילד יהודי – וקל וחומר של חייל ישראלי – לזה של ילד פלשתינאי.

בשוק העימות הנוכחי במזרח התיכון, דמו של הילד הפלשתיני – גם אם מי שאשם אובייקטיבית במותו הוא זה שתכנן אותו בדם קר למטרות של לוחמה פסיכולוגית – הוא נוזל יקר הרבה יותר אפילו מנפט. מדובר באנטישמיות יסודית, המונית, שאינה רואה לעצמה צורך בהסבר, הרואה את היהודי-ישראלי כאשם באופן ראשוני בסכסוך – ואין זה משנה עד כמה רחוק יילך אל האויב בויתוריו על קרקע, משאבים, עקרונות או ילדים...

 

נתונים נוספים