עריצנות

 

עריצנות

אחד מתנאי וצרכי היסוד הטבעיים של האדם, הנחוצים להתפתחותו ולאשרו, הוא החופש. אך בעולמנו מאוים ערך זה על ידי האמונה בצדקתה של הכפיה. הצדקתה של הכפיה ביחסי אנוש, שהיא אחת המחלות הפוליטיות הקשות ביותר של עולמנו, היא העריצנות. אין היום מדינה שאין בה עריץ או עריצנות. בזמן שעריץ הוא שליט יחיד הכופה את רצונו על אזרחי ארצו, העריצנות היא ההשקפה השלטת היום בעולם הפוליטי כולו, שלפיה שמורה לבני אדם הזכות לכפות את דעתם על בני אדם אחרים ולנהל את חייהם. למעשה, חלק גדול מהמחזיקים בגישה זו חי במדינות החופשיות יחסית.

העריצנות היא המחלה הפוליטית המסוכנת ביותר ואין שיעור לסכנת חיידקיה, כי קשה מאד לאתרם. מדובר במחלת רוח שאיננה מופיעה בספרי רפואה פסיכולוגיים וגם לא באלה של הרופאים הפועלים בבתי החולים הרגילים של תרבותנו. היא איננה פוגעת ישירות בגוף האדם אלא ביחסים החברתיים – ואלה, כיגוע, הם חסרי גוף חומרי. אך היא קיימת בתודעתם של בני אדם רבים ביותר בעולמנו. משמעות קיומה הוא הרעיון שמותר הדבר לאדם אחד לנהל את חייו של אדם אחר – ושבתנאים מסוימים של חיים אף הכרחי הדבר שניהול חייו של אדם או קבוצה ייעשה על פי הוראותיו וציווייו של אדם או קבוצה אחרים.

מבחינה דתית העריצנות משמעותה אמונה טפלה שבה מחזיקים רבים מבני עולמנו. מבחינה רעיונית היא מהווה ערעור על עצם הבחירה האנושית. בכל הופעותיה היא מסתכמת בהצדקתה של הפעלת כפיה שלטונית נגד בחירתו האישית של האזרח היחיד. ולא מדובר בהמלצה לשמוע דבר חוכמה או בפניה לידיעתו המקצועית של בעל מקצוע, שהם ערכים יסודיים חיוביים, הראויים להיות חלק מכל חברה אנושית בריאה אלא בהפעלת כוח הזרוע כנגד כוח הבחירה האנושי.

לכל אדם נטיה טבעית ולרוב גם צורך מציאותי ליהנות מידיעתם ויכולתם של בני אדם שיודעים טוב ממנו לפעול בתחומים מסוימים. אך מה שמבדיל בין עובדה זו לבין עריצנות הוא היות העריצנות מבוססת על כפיה, שמשמעותו המחשבה שזה שהוא בעל ידע וחוכמה מחזיק בזכות לקחת באמצעות כפיה את השליטה על חייו של אדם אחר ולעשות בהם כבשלו, כלומר לנהל אותם אף בניגוד לבחירתו ולרצונו.

למותר לציין כי יש בגישה זו משום הנחת מעצור על כל ציר תנועה של יוזמה והתפתחות אנושיים. אם וכאשר משתלטת גישה זו על תרבות אנושית – והיום היא קיימת כמגיפה כללית על פני כל העולם– היא חולשת בשליטתה החמורה לא רק על משעבדי האדם אלא גם על קרבנותיהם. העריצנות איננה הורגת אלא משעבדת. היא גורמת לאדם שלקה בה שיעשה לחברו מה שאינו רוצה שיעשו לו – ולעתים קרובות אף מבלי שהוא חש בכך במפורש.

כה קשה היא מחלת העריצנות שהיא קיימת גם בחברות שאינן עריצויות מוצהרות ושאין בהן שליט יחיד. למעשה, סממני העריצנות קיימים היום ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, אשר סובלות ממידה גוברת והולכת של כפיה, הקיימת בכל מהלכי הממשל המקומי. המאפיין הראשי של העריצנות הוא המידה הגדולה שבה מעורב הפיקוח הממשלתי במהלכי החיים של אזרחי המדינה ובכל תחומי חייהם, החל מהכלכלה וכלה בחינוך ובתקשורת. בהקשר אחרון זה ניתן להבחין לעתים קרובות בעיסוק ברמה גבוהה של חינוך ותרבות, אך לא ביצירה חדשה אמיתית שמאפיינת יוצרים עכשוויים, אלא בחזרה על עבודות ויצירות אנשי הרוח של העבר. הדבר נובע בעיקר מכך שהמקוריות, האופיינית ליוצרים החיים, היא אחד הגורמים המפחידים ביותר את המנהל העריצני.

רבים מחולי העריצנות לקו במחלה זו בהיותם אזרחיה של מדינה עריצה, אשר חינכה אותם מיום היוולדם לשרת את שליטיהם ולראות אותם כסמכות שאין לערער עליה. מה שמאפיין אדם שחולה בעריצנות הוא הצאוותו לכך שיהיה לו ראש ממשלה שיגיד לו מה לעשות, שחושב שזה צודק ותומך בכך בכל מאודו. אדם כזה גם יבקש להצטרף למשטר מסוג זה כדי לסייע לו ואף יחנך את ילדיו שסוג כזה של חיים מתאימים לאדם. אם יעשה זאת יתאים, מבלי משים, את ילדיו להיות, בבגרותם, חלק מדור של עבדים נרצעים.

נהוג להניח כי השליט היחיד ושכבת הקרובים אליו נהנים מחיי מותרות, אך על אף שהם אולי "קרובים לצלחת" אין בכך כדי לקבוע את איכות חייהם האנושיים; האדם שנמצא בראשה של פירמידת השליטה אינו נהנה ממיצוי יכולותיו האנושיות הטבעיות, כי הוא שקוע בעיסוק המתמיד בשליטה ובפיקוח על בני אדם אחרים. לרוב, העריץ הוא חולה סופני בעריצנות ומעטים הם אלה שמשרתים אותו מקרוב. בדרך כלל הוא גם חשדן ואינו סומך אף על הקרובים אליו ביותר. לא מעטים הם הסיפורים על עריצים הנוהגים באכזריות מרובה אף כלפי בני משפחתם הקרובים אליהם ביותר, שלא לדבר על קיום גלים של "חיסול" קרובים המהווים חלק בלתי נפרד מעולמה של כמעט כל עריצות אנושית.

רוב אזרחיהן של מדינות ימינו הם עריצנים מבלי דעת, כי חלק גדול מהם - במיוחד זה החי בעולם המערבי – מאמינים כי הם חיים במדינות חופשיות על אף העובדה שהם כפופים כל חייהם לציוויי השלטון בארצותיהם. הדבר נובע מכך שהם רואים את כבליהם כמגבלות קלות ערך (במיוחד יחסית למגבלות המוטלות על אזרחי מדינות עריצות מובהקות כמו באפריקה או בגוש הקומוניסטי). הסימן המאפיין את העריצן, בין אם מדובר בעריץ שליט שהוא איש השלטון או באזרח משרת השיטה, הוא שהוא תומך בכפיה שבארצו מבלי להיות מודע לכך באופן מלא. הוא תומך בחוקי הממשל, בתכנון הריכוזי של הכלכלה בארצו וב"חלוקת המשאבים" שנראית לו צודקת. הוא תומך בגיוס חובה כפוי ובמיסוי דרקוני – ובמקרים החמורים של מחלה זו הוא אף מאמין שמה שעושה השלטון תורם לחירות ולשגשוג החברה גם אם מה שהוא רואה בעיניו הוא מצב חברתי שבו רב העוני.

את הסימפטום החמור הנפוץ ביותר של מדינת העריצות הדמוקרטית ניתן למצוא ברעיון הסותר שניתן לכפות חופש. רעיון זה שולט בתחומים רבים, מחינוך ועד כלכלה. אנשים החולים בסממניה של מחלה זו תומכים בשליטת הממשל בכלכלה כי הם רואים את מהלכיו ככאלה שמועילים לתחרות הכלכלית החופשית, גם כבאמצעות חוק המדינה הוא מטיל מגבלות על הפעולות הכלכליות. הדבר מחזק את אמונתם של האזרחים בכך שחברתם היא חופשית, אף שלמעשה אין הם חופשיים כלל. בהקשר זה ניתן לראות את אשליית החופש של אסיר העריצות כסימפטום האופייני של העריצנות במקומותינו.

העריצנות תעבור מן העולם כאשר יבינו בני האדם את נזקה לחייהם האנושיים ואת נזקו החמור של היעדר החירות האמיתית. אם וכאשר ייווצרו תנאים מתאימים לקיומה של חברה חופשית נטולת עריצות, תגרום זו לבני אדם לראות, על דרך ההשוואה, את מה שאפשרי לבני אדם חופשיים באמת ליצור. כל עוד תמשיך לשלוט העריצנות בחברה האנושית תלך חברה זו ותתדרדר, שכן אין האדם יכול לחיות אך ורק במסגרות של כפיה, שמאפשרות אך ורק חיקוי של תרבויות העבר.

נתונים נוספים