פער

 

פער

יהודי ישראלי מבוגר, שישב בבית קפה במקום ציבורי בבאר-שבע, ראה לפתע זוג צעיר נכנס למקום – ולהפתעתו היה מדובר בחיילת צה"ל במדים שהגבר שבחברתה בדווי צעיר.

הדבר צרם ביותר ליהודי וגרם לו לנצל הזדמנות שנקרתה לפניו, כאשר בן זוגה של החיילת עזבה לזמן מה. הוא ניגש אליה ושאלה אם היא מודעת למוצאו של בן זוגה.

"מה איכפת לך?" השיבה לו החיילת בחריפות.

האיש נפגע ושב אל מקומו בשתיקה.

בסיפור אפיזודה קטנה זו מגולם פער גדול הקיים בחברה הישראלית של ימינו. יש שיקראוהו פער בין דורות ואכן הוא גם כזה, אך ביסודו של דבר מבטא הבדל זה בין דורות גם פער בין שתי תפישות מנוגדות, שיש ביניהן עימות, באשר כל אחת מהן מחזיקה בערכים שונים ומנוגדים לגבי המציאות:

מחד, באה לידי ביטוי בהתנהגותה של החיילת עמדתה של מדינת ישראל הרשמית, הכמו-חדשה; אשה צעירה זו, הבוחרת מיוזמתה להיות חלק ממה שמכונה "תהליך השלום בין העמים", רואה בפנייתו האישית כל כך של האדם המבוגר אליה לא יותר ממטרד ונסיון חדירה פולשני של אדם זר לעולמה הפרטי. דבר זה מסביר את התגוננותה התוקפנית כלפיו – וסביר שזו מבטאת, במובן זה, גם את השקפתם של גורמים רבים בהוויה הישראלית שנלחמים נגד כל מה שנראה להם כגילוי של שמרנות, גזענות או לאומנות, הפוגעים לא רק בחופש הפרט ובהעדפתו הרומנטית אלא אף בדו-קיום הישראלי בין בני אדם שמוצאם שונה.

מאידך, מבטא היהודי המבוגר בהתנהגותו את מה שניתן לכנותו עמדת ישראל המסורתית – אך לא רק; מעבר לכך שיהודי זה רואה בבחירתה של החיילת היהודיה בבן-זוג לא-יהודי משום הפרת ערך דתי, הוא מעניק משקל רב למדים שלובשת החיילת. מבחינתו, כלובש מדי צה"ל בדור הראשון של עצמאותה, אלה מייצגים את ערכיה של החברה כולה ולכן, בתוקף עובדה זו, יש לכל פעולה של הלובשת אותם השלכות החורגות מאלה של חייה הפרטיים.

היחס השונה של שניהם אל משמעותם של מדי צה"ל ממחיש את טיבו של הפער שביניהם:

זהו, אולי, הגורם הראשי שהחיילת הצעירה – כצעירים ישראליים רבים בימינו – איננה מודעת לו כלל; בני הדור ה"ישן", אלה ששירתו בצה"ל בעשורים הראשונים של קיום המדינה, רואים במדיו, שאותם לבשו אף הם בצעירותם, ייצוג של ערכים מכובדים, שבהם כלול גילומה של חברה יהודית עצמאית, מה שמייצג התגשמות חלום דורות של עם. מבחינת בני הדור ההוא, לא פסקו מדים אלה מלהחזיק בערכים אלה גם שנים רבות לאחר מכן, כשחלה התדרדרות ערכית בתרבות המקומית. לרוב, אלה שלבשו מדים אלה בשנות הדור הראשון להקמת המדינה אינם מודעים כלל לכך שהלובשים אותם היום אינם חשים כלפיהם את מה שחשו הם בעבר.

מבחינת דור מייסדי המדינה, מגלמים מדי צה"ל, מאז קום המדינה ועד היום, את תמצית זהותה של המלחמה בין העם היהודי לאויביו. באותו דור ברור היה ללובש המדים כי צה"ל הוא צבא מוסרי המעורב במלחמת הגנה על ערכים מקודשים. כל זה אינו קיים היום בעוצמה שהייתה אז: במיוחד עקב הפוליטיקה הממלכתית שנקטה בתהליכים שמטרתם להנחיל "ערכי שלום" לציבור הישראלי נוצרה בתפישתו אינפלציה ערכית חמורה שכירסמה במודעותו העצמית של חייל צה"ל. חייל זה, שבשנות החמישים ראה את עצמו כבעל עמדה צודקת, איננו קיים יותר היום. החייל של היום אינו רואה, כחייל צה"ל בעבר, את מדיו כביטוי של כבוד ומוסריות עליונה.

בנוסף לכך, היהודי המבוגר, לעומת בן הדור הצעיר, חש לגבי התנהגותה של החיילת משהו קרוב ביותר לתחושה של פגישה בבגידה, כי הוא רואה בהתנהגות זו פגיעה בערכים לאומיים שאותם אימץ כל מי שהיה מעורב בעבר בעימות עם אויבי ישראל. בין אם מדובר בעימות מלחמתי ובין אם מדובר בזכרונות (אישיים או משפחתיים) מהחיים בגולה, למד אדם זה לראות את מדי צה"ל גם בעיניהם של שונאי ישראל. יודע הוא כי הם מייחסים למדים משמעות דומה לזו שהוא מייחס להם – וכי מבחינתם, מה שמיוצג על ידי התנהגות לא ראויה של לובשיהם מעיד על התדרדרות מוסרית של החברה.

והם – האויבים - צודקים. אין כמו התנהגותם של חיילי צה"ל כדי להעיד על פחת הערכים הקשה שעוברת בדור האחרון מדינת ישראל, במיוחד בעיניהם של אלה מבין האויבים שצה"ל גילם לגביהם את כוחו וייחודו של העם היהודי. יותר ממה שמודעים לו רבים מאזרחי ישראל, מבינים בני המיעוטים בדרך מיוחדת ביותר את התרועעותה של חיילת צה"ל יהודיה עם בן מיעוטים לא יהודי. מבחינתם, מדובר בנצחון גדול של הלא-יהודי על היהודי. אף שהחיילת אינה רואה את ההיבט הזה ביחסיה עם בן-מיעוטים, לא רב הסיכוי שהוא איננו מודע לכך. בניגוד לידיעתה והבנתה של היהודיה הצעירה, החברה שלה שייך הבדווי, שלא כמו החברה היהודית, איננה מתירה לו את החופש המוצהר רשמית על ידי מגיני זכויות היחיד – וחייו הפרטיים שלו נמצאים תחת השגחה קפדנית.

כאשר בישראל זוכים בני מיעוטים כמו הבדווים או הדרוזים לכבוד שהם ראויים לו עקב תרומתם החיובית לחברה וכאשר התנאים הנוגעים לזכויות הפרט בחברה הישראלית מתירים כל סוג של קשר בין יחידים, כל עוד אין הוא כפייתי, נראה כאילו אין רע בקשרים מסוג זה. אך הם מבוססים על בורות בעלת השלכות טרגיות על איכות החיים של היחידים המעורבים – וזו מתבטאת בתכנון שגוי של מערכות יחסים חסרות מלאות.

הפער בין השקפותיהם המסורתיות והלאומיות של בני הדורות השונים בישראל איננו תוצר של הבדלי חשיבה רגילים בין בני אדם, אלא של בורות מוכוונת, ממלכתית ופוליטית. הצעירים המחזיקים בבורות זו לומדו על ידי המדינה לראות את החיים בצורה מצומצמת, מקומית וצרה. בזמן שבו למדו בני הדור ה"ישן" לראות את ההיבט של ההקשר הכולל שבו מהווים חייהם הפרטיים חלק ממארג חברתי רחב, הקובע, בסופו של דבר, גם את איכות חייהם – בני הדור הישראלי הצעיר, שכבר בדמי-ימיהם הפקעה מהם יכולת זו, חיים באופן הדוניסטי, מיום ליום, כשהיהודים שבהם מוכרים את בכורתם הפוטנציאלית בעבור נזיד עדשים של הנאות קטנות וקצרות טווח. עובדה אחרונה זו היא פרי מאמצי הממשל לקצר תהליכים של פתרונות פוליטיים לסכסוכים בין העמים על יסוד הרעיון הנואל של מחיקת ההבדלים שביניהם. הקרבן הראשי של מדיניות זו הוא העם היהודי, שהממשל הישראלי מנסה בדרכים רבות להתייחס לעובדת קיומו הייחודי – ולתרומתו הייחודית לחברה האנושית - כאילו אין יסוד לקיומן.

עובדת קיומו של פער כזה, שהיא בעלת השלכות כואבות גם לגבי מצב האושר הפרטי של אנשים אלה וגם לגבי הקבוצות החברתיות שהם מייצגים, איננה נתון קבוע, המחוזק על ידי עובדות המציאות, אלא יצור שצורך חיזוקים פוליטיים, חינוכיים ותקשורתיים מתמידים מצד אנשי השלטון, שיכולתם האנושית הדלה מעידה עליהם שהם בעצמם מקרבנותיו.

לכאורה – כפי שחלק מן האזרחים סובר - מבטאת ההנהגה העכשווית של ישראל גישה ליברלית, המכבדת את זכויות היחיד ונאבקת כנגד כוחות המסורת והלאומיות המאיימים עליהם. למעשה, אין רחוק מכיבוד איכות חייו של היחיד מאשר דחיפתו הרחק מערכים כמו מסורת או אין פגיעה קשה יותר באיכות חייו של היחיד מאשר מניעתו מלחוש חלק ממסורת ומעם, במיוחד כשמדובר בעם ישראל, שחינוך של דורות חיזק את ערכי בניו ויצר באישיותם תשתית של מוכנות לערכים מסוג זה. דבר זה הופך את היחיד בן העם היהודי לבעל פוטנציאל ייחודי, שבא לידי ביטוי בהישגים המיוחדים של עם זה, גם כאשר מנסים כוחות חיצוניים להפרידו ממורשתו. דבר זה בא לידי ביטוי מיוחד במקרה של מדינת ישראל: עובדה היא שכאשר ניצלה המדינה את כוחה כדי למנוע במידת האפשר מהיחיד היהודי שבה את היכולת להחזיק בערכי המסורת והמודעות הלאומית המקוריים שלו, היא פגעה קשות בפוטנציאל האושר שלו.

בצד פגיעה קשה זו ברובד האישי-התפתחותי של היחיד, הביאה הפעילות ה"חינוכית" של המדינה לסחף ערכי חזק שבמסגרתו נשכחו מרבים ערכי המסורת והלאום והם עזבו, תחושתית או פיזית, את ההשתייכות לעם ולמדינה. דבר זה, שבא לידי ביטוי בפער הקיים בין המודעים לערכי הדת והלאום לאלה שאינם מייחסים להם חשיבות, הוא המאפשר לאנשי הממשל של בימינו, לגרור את כולנו לתהום העמוקה של רעיונות, המוצגים כלפי חוץ כרעיונות של קידמה, אך אין הם מבטאים אלא את ההתערטלות הערכית הכפויה שהונהגה בישראל מאז קומה ועד היום.

למעשה, המאמץ הפוליטי של הממשל הישראלי להיות "כמו כולם" או, במונחים מדיניים "עם ככל העמים", נראה כלפי חוץ, אפילו במקרה הטוב, כפעולה טקטית ערמומית מצדה של ישראל. במקרה הגרוע – שהוא ביטוי של המציאות העובדתית – הוא נתפש כהתדרדרות מוסרית. בהתאמה לכך, היחלשות הכוחות הלאומיים והמסורתיים נראית כלפי חוץ כפרפורי גסיסה של הישות הישראלית המדינית.

מכיוון שמתכנני המדיניות הישראלית בדור האחרון מבטאים את ערכי ההתבטלות העצמית ששתלו בדור הצעיר, הם אינם מודעים כלל לכך שלערכים חדשים אלה אין יכולת להשיג את הבטחון והשלום המבוקשים על ידם. יתרה מזו: בעיני האויב, המחזיק בערכי מסורתו ולאומיותו הוא מתוך מודעות לחשיבותם וחיוניותם של אלה לעצם קיומו של עם, מהווה שחיקתם של ערכים אלה בישראל עדות לקיומה של מחלה אנושה בגוף העם היהודי. במובן זה, לפחות, צודק האויב.

 

נתונים נוספים