בורות מיושמת

בורות מיושמת

בורות, כלומר: אי ידיעה, עדיפה על ידיעת שקר ומסוכנת הרבה פחות ממנה. בעיית אנשי תקופתנו, כפי זוהתה ע"י ההוגה הספרדי איגסט, היא הבור-המלומד, האדם היודע הכול בתחום מסוים אך אינו יודע דבר לגבי ההקשר הכללי של הידע. היצור האנושי החדש הזה מסוכן בגלל הבטחון העצמי המופרז שלו, המסיק מהעובדה שהוא יודע הכל על תחום מסוים, שהוא בקי גם בכל תחומי הידע האחרים.

ענין זה בא לידי ביטוי בצורה חזקה יותר ככל שאנו עולים בסולם התפקוד הרוחני החברתי, קרי: האינטלקטואלי. אפייני לאדם של היום, המתמנה למשרה במוסד אינטלקטואלי, האמור לספק חוות דעת, הערכות ושיפוטים והמלצות מתחום הרוח, שיחשוב כי המסגרת נותנת לו את כל הידע שהוא זקוק לו, כי ההוכחה לידע שיש לו טמונה בעצם התפקיד שהוא מחזיק ובעובדת היותו זה שהגיע לאחוז במשרה זו. האמת היא שבהרבה מקרים יהיה זה באמת האדם הטוב ביותר בעמדה הנתונה - אבל הוא ייבחר מתוך היצע ירוד. תוצאת הדבר תהיה שבראש מוסד נתון יעמוד האדם הטוב ביותר מבין המועמדים, אך הוא לא יהיה טוב מספיק.

מה שקורה בחברתנו, במיוחד בתחומי הרוח, הוא שהמוסדות המחזיקים בסמכויות לגבי עניני רוח אינם מחזיקים בקריטריונים מוגדרים לגבי איכות פעולתם, מכיוון שעל מטבע היצירתיות הרוחנית להיות מקורית ועל כן איננה יכולה להיות מותאמת למה שהיה לפני כן, מה שאומר שקשה עד בלתי אפשרי לחשוב על קריטריונים מתאימים לענין זה.

אך המוסדות הממשלתיים העוסקים בעניני הרוח, החל מחינוך וכלה באקדמיה, בכל זאת אחראים בצורה ריכוזית על ארגונים רבים הכפופים להם ואחת הצורות שבהם מנסים לכפות תכנון חיצוני על משהו שיכול לצמוח רק מתוך פעולה עצמית היא פעולה על פי קריטריונים קבועים. בהקשר זה לא מדובר דווקא על פעולה אפינית של ריכוזיות ממשלתית אף שזו בהחלט דוגמה מייצגת ליישום עיקרון זה, אלא לעיקרון של נסיון השפעה חיצוני על משהו שיכול להתפתח רק מתוכו.

זו הסיבה לכך שמערכת ריכוזית, השולטת בארגון שמיועד להפקת יצירה רוחנית, פשוט אינה יכולה לעשות זאת. לכן מופקים יצירה וידע חדש מגורמים פרטיים, המעורבים בדרך כלל בכלכלה פרטית ובמקומות בהן מרובה פעילות היוזמה הפרטית, כמו ערים – ואילו תחומים הנשלטים על ידי הממשל – כמו מפעלים הסתדרותיים או ישובים קהילתיים דוגמת קיבוצים או עיירות פיתוח אינם מתאפיינים בייצור חדש, אלא רק בחיקויים.

נתונים נוספים