בין מניעה לענישה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 750
בין מניעה לענישה
בימים אלה מותקפת מערכת הבטחון שלנו על ידי גורמים מבית המאשימים אותה על נסיונה לבלום את אויבינו המרצחים כאילו מדובר בפעולת ענישה מצידה.
גם אם היה מדובר באמת בענישה, היה משהו מן הצדק בגישה זו, כי ענישה נכונה, אמיתית ויעילה אינה יכולה להיות קולקטיביסטית, כוללנית וגורפת. ענישה צריכה להיות נקודתית, מסוימת, מדויקת, לא קולקטיביסטית – ולהתבצע לאחר שיפוט הוגן, התובע תנאים מסוימים, כמו זמן מספיק.
אך בתנאי מלחמה יש להציב את העיסוק בענישה אחרי מניעת הפגיעה שעלולה להתרחש בשל המלחמה עצמה. בהקשר של סכנה, שומה על ההגנה העצמית להיות ראשונה.
ענישה ראויה מתבצעת ברמת היחיד, אך זו איננה מתאפשרת למי שעסוק בהגנה עצמית במלחמה. אחריותו של המגן על ערכיו היא קודם כל כלפי מושאי הגנתו – ודבר זה הוא העלול להביאו לגרום נזקים לעוברי-אורח בלתי קשורים.
זו גם בדיוק הסיבה שבגללה לא ניתן, בתנאי קרב, לבצע אותה; צעדי מניעה אינם ענישה – וקל וחומר אם הם נעשים בהקשר של הגנה עצמית מיידית. בהקשר כזה לא קיימים התנאים שמאפשרים חקירה ודרישה לצורך ענישה ראויה.
בזמן קרב אין ללוחם אפשרות לערוך בירור מדוקדק בין ההמון התוקף אותו ומשימתו המוסרית הנעלה מתמצית בהגנה עצמית גורפת, המעדיפה, קודם כל, את שרידותו העצמית.
משימת הבטחון כוללת לעתים צעדי מניעה, שלא ניתן לכוונם כך שיכללו שיפוט יחידאי.
בימי מלחה"ע השנייה, למשל, כשהיה חשש כי בין אזרחי ארה"ב יוצאי יפן יהיו משתפי פעולה עם המעצמה היפנית, העבירה ממשלת ארה"ב ציבורים שונים ממוצא יפני – אלפים ועשרות אלפים, נשים, גברים וטף - למחנות ריכוז עד יעבור זעם. סבל רב נגרם לאוכלוסיה זו, אך המוסריים שבתוכה ידעו שאם עליהם להאשים מישהו במצבם – עליהם להאשים את היפנים שפתחו במלחמה.
בסכסוך שבו מעורבת היום ישראל, גם אם טועה השלטון בשיקול הדעת שלו וגם אם החלטות רבות שלו נעשות בצורה שאיננה מושלמת, הגורמת סבל לאוכלוסיות מסוימות, ישראל היא הצד המוסרי, המגן על אזרחיו – ולכן, על כל האשמה מוסרית לגבי סבל להיות מופנית כלפי הצד הלא מוסרי האמיתי, זה שפתח במלחמה ומנהל אותה כנגדנו מזה מאה שנה – הערבים.
האויב הערבי, הוא זה הפוגע בזכויות האדם באמצעות תוקפנותו – וזו כוללת פגיעה בזכויות הערבים תושבי ישראל, אשר נפגעים בשל הפעולות ששומה על אזרחי ישראל היהודיים לנקוט כנגדם כדי להבטיח את שלומם.
במצב שבו על כף המאזניים מוטלים מחד חייהם של אזרחים ומאידך אי נוחיות והגבלה של אזרחים אחרים, לא רק שמקובל על אזרח מוסרי, כי מבחינה אנושית ומוסרית כי יש להסכין עם אי הנוחיות – אלא שגם ברור שלא מוסרי, במצב כזה, להעדיף את סכנת החפים מפשע על אי הנוחיות או, אפילו, הסבל, שייגרמו לאזרחי הצד האויב.
מי שמאשים בפגיעה ובסבל שנגרמים לו כתוצאה מפעולות מניעה של רצח את המתגוננים, חוטא בכך שאינו מפנה אצבע מאשימה כלשהי כלפי התוקפים או משתפי הפעולה שלהם. כשהוא מעז לקרוא לצעדי מניעה אלה "ענישה" הוא גם חושף – אם לא אי מוסריות חמורה ביותר - לפחות את בורותו לגבי ההבדל שבין מניעה לענישה.